הפיל בחדר

יולי 1937. ועדת פּיל מפרסמת את מסקנותיה: מדינה יהודית שתכלול את הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן, ומישור החוף, עד לבאר טוביה. רק 17% מארץ ישראל המערבית. דוד בן־גוריון, חיים ויצמן וגולדה מאיר תמכו לכל הפחות בעצם רעיון החלוקה, אבל הקונגרס הציוני ה־20 הכריז כי "ההצעה בלתי קבילה". 78 שנה חלפו, ומתברר שתוכנית החלוקה בעצם מתבצעת בפועל כמעט מדי יום במדינת ישראל.

הביטו במפות הללו, בדמיון ביניהם. הימנית היא המפה ששירטטו חברי ועדת פיל בראשות לורד ויליאם רוברט פיל. השמאלית היא מפת המדינה ביום עבודה סטנדרטי. בתרגום פשוט: אחוז עצום מאזרחי המדינה מרוכזים בשטח מצומצם במיוחד: מטרופולין תל־אביב, אזור חיפה, מרכז ירושלים ומעט בבאר־שבע. שאר הארץ כמעט ריקה.

קליטה ועלייה

המפה הזאת, וההשוואה שלה לתוכנית פיל, אינה קוריוז בלבד. היא מלמדת לא מעט על הפקרתה של הפריפריה על ידי ממשלות ישראל, ורלוונטית מתמיד עם פרסום תוכניות הבנייה החדשות כמו גם התוכניות של משרד התחבורה להשקעה בתשתיות ובתחבורה הציבורית. "ב־30 השנים האחרונות יש איזו תפיסה שצריך לנסות לקרב את הפריפריה למרכז מבחינת תחבורה, אבל כל התעסוקה — ובוודאי האיכותית — נמצאת רק במדינת תל־אביב", מסביר עו"ד עופר אבן, מומחה לנדל"ן. "זו מדיניות שהיה קל לייצר בגלי העלייה בשנות ה־90, אבל בפועל נוצר מצב שרוב התעסוקה ומתן השירותים מרוכזים במקום אחד. כך בעצם נוצרו ערי שינה, כמו מודיעין או ערי הלוויין של תל־אביב. זו טעות תכנונית נוראית, שבמקום לפתור אותה רק מעצימים את השלכותיה".

עו"ד עופר אבן

קרדיט ידיעות אחרונות

המחקר שממנו נלקחה המפה הזאת נערך על ידי פרופ' ערן רזין, מנהל המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית בירושלים ומבכירי הגיאוגרפים בישראל. פרופ' רזין, שיושב באין ספור ועדות גבולות — אלה שבוחנות את שטחי השיפוט בין הרשויות המקומיות השונות — ביקש לבדוק בין השאר את תופעת היוממות בישראל. בקווים כלליים, יוֹממוּת היא התופעה שבמסגרתה אנשים המתגוררים ביישוב מסוים נוסעים מדי יום לעבודתם ביישוב אחר. היא מהווה את אחד הסימנים המובהקים של המהפכה התעשייתית, והיא שיצרה את תופעת ערי השינה.

על פי המחקר, עד שנות ה־90 השקיעו יותר בפיזור אוכלוסייה, כולל תמריצים לפיזור התעשייה כדי לבלום את ריכוז האוכלוסייה והכלכלה במטרופולין תל־אביב, בהצלחה מסוימת. בפועל, גבולותיה הסגורים של המדינה חיזקו את הדומיננטיות של תל־אביב והחלישו את חיפה וירושלים. משנות ה־90 ואילך השתנתה הגישה, והוחלט לנטוש את היעד של פיזור אוכלוסייה בטווח הקצר לטובת יעד קליטת העלייה ויצירת מקומות עבודה.

במקום דגש על אזורי פריפריה, הועבר הדגש לתכנון שבמוקדו האזורים המטרופוליניים המתרחבים. הרעיון, בבסיסו, היה חיובי: הגישה המטרופולינית גורסת שתל־אביב היא הקטר שמניע את הכלכלה הישראלית וצמיחתה תתרום לשאר המשק. צמיחת ההיי־טק והשירותים העסקיים בתל־אביב תיצור ביקושים לתיירות בצפון ולחקלאות בדרום. לצורך כך הוחלט על פריסת רשת דרכים מהירות ורכבות בכל רחבי הארץ שתאפשר לפריפריה להתחבר להזדמנויות התעסוקה של אזור תל־אביב.

הגיאוגרפיה הכלכלית הזו אינה חדשה או מאפיינת את ישראל בלבד. ההגירה מהכפר לעיר היא מהתופעות הבולטות ביותר של 200 השנים האחרונות. אוכלוסיית הערים בעולם גדלה מ־3% בשנת 1800 עד לכ־50% מאוכלוסיית העולם בשנת 2008. בתוך קצת יותר מעשור, חוזים כי שני שלישים מאוכלוסיית העולם תתרכז בערים. הבעיה היא שבישראל, עושה רושם, תל־אביב רבתי היא העיר היחידה. לא רק שרוב תושבי המדינה מעדיפים להתגורר בסביבותיה, גם אלה שלא גרים בעיר עובדים שם.

פרופ' ערן רזין

קרדיט ידיעות אחרונות

במקביל, באמצעות חברת טרנדאיט, שהתמחתה בניתוח אותות סלולריים, ביקש פרופ' רזין לבדוק היכן נמצאים אזרחי המדנה בשעה 12:00 בצהריים ביום עבודה (פברואר 2013). התוצאות, גם אם לא מפתיעות, היו עגומות: כ־80% מאזרחי המדינה מתרכזים בשטח מצומצם שכולל את מטרופולין תל־אביב, אזור חיפה, מרכז ירושלים ובאר־שבע. בניתוח מעמיק יותר, מתברר שהרעיון לאפשר לתושבי הפריפריה לעבור במרכז באמצעות מערכת כבישים משוכללת, לא ממש עובד. רק כ־10% מתושבי היישובים המרוחקים, נמצאו במטרופולין בשעת הצהריים.

איך זה בעצם קורה? באופן די פשוט. בערים החזקות נאבקים כדי לצרף לכל תוכנית דיור גם תוכנית עסקים, שתכניס לקופה המוניציפלית כסף מארנונה לעסקים. ברשויות המקומיות החלשות מסתפקים בנכונות של המדינה לבנות שם דירות, שיביאו אוכלוסייה חדשה. ובמקום להשקיע בפיתוח תשתיות שישאירו את התושבים החדשים קרוב לבית: תעסוקה, חינוך, בריאות ופנאי — סוללים כבישי ענק ומשקיעים במערך תחבורה ציבורית כדי לעזור לתושבי הפריפריה להגיע למרכז.

אין חשיבה אסטרטגית

"אנחנו צריכים תעסוקה בפריפריה", אומר פרופ' רזין. "רואים את הבעיה באופן מובהק בצפון, אבל גם בדרום סוגרים מפעלים. צריך להיזהר מייצור עודפים עצומים של שטחי תעסוקה במרכז הארץ. הבעיה היא שבמרכז הרשויות מודעות לעניין הכלכלי, ויודעות שצריך הרבה עסקים שישלמו ארנונה. הם מתנים בנייה של יחידות דיור בפיתוח עוד שטחים לתעסוקה. אבל במצב כזה, מי בכלל ירצה ללכת לפריפריה? ניקח למשל את המועצה המקומית שלומי, שהייתי יו"ר ועדת הגבולות שלה. לפני חמש שנים אישרו שם תוכנית מתאר ל־25 אלף תושבים, בלי שום שטחי תעסוקה. מאיפה הרשות הזאת תחיה? הרי יש התעניינות, אנשים מוכנים להרחיק בגלל משבר הדיור. בשעה שבראשון־לציון, בקריית־אונו ובפתח־תקווה יודעים לעשות את החשבונות הכלכליים, בפריפריה לא עושים את החשבון הזה".

אבל אם גם ככה רוב העובדים מגיעים מהפריפריה למרכז, למה שמקומות התעסוקה לא יעדיפו לפתוח בפריפריה?

"גם כי אנחנו מדינת אי, ומרכז הארץ תמיד יהיה עדיף. וגם כי אין שום יתרון לנהריה או קריית־שמונה. יחסי השכנות עם לבנון וסוריה, ולצורך העניין גם עם ירדן ומצרים, זה לא נכס כלכלי שאפשר לבנות עליו".

במילים אחרות, החזון הציוני, חומה ומגדל ובניית יישובים צמודי גדר, כבר לא ממש רלוונטיים. "אם ממשלות ישראל מממשות את תוכנית החלוקה בכזה להט — מה לאבותינו כי הלינו על הבריטים?" תוקף עו"ד אבן. "הממשלות בעשרות השנים האחרונות, הנושאות בגאון את הדגל הציוני, מאשרות את המציאות מלפני הקמת המדינה. שכחו כאן שישראל היא במזרח התיכון, והחוקים ההיסטוריים כאן הם שאם אתה לא משתמש בקרקע היא לא שלך יותר. ככל שאנחנו מתכנסים למדינת תל־אביב אנחנו מאבדים את החזקה בנגב ובגליל, ומאיימים על קיומה ארוך הטווח של מדינת ישראל".

ליתרון המהותי של המרכז על הפריפריה יש גם השלכות כלכליות, טוען עו"ד אבן, מומחה לנדל"ן ושותף בתוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח. "ככל שהמצב הכלכלי משתפר, אנשים רוצים לעבור יותר קרוב למקום העבודה שלהם", הוא מסביר. "זה אחד הגורמים המהותיים לעליית המחירים. הממשלה, במקום להבין את הטעות, מייצרת עוד ועוד מחלפים ועוד כבישים ועוד נתיבים, ונתיבים מהירים, כדי להוביל אנשים מהפריפריה לתעסוקה במדינת תל־אביב. רוצים להוריד את מחירי הדיור? זו הדרך. לספק תעסוקה, לא רק במדינת תל־אביב. כשהסתכלתי על התוכנית של ועדת פיל אל מול מפת היוממות, הבנתי שהפסדנו. הדרך היחידה שלא נגיע לזה היא שינוי כיוון".

איך בעצם אפשר לשנות את זה? מה הפתרון?

"מייצרים מדיניות ממשלתית, שבאמצעות הטבות מס והשקעות מאסיביות בתשתית, מייצרים בפריפריה ערים שבהן ברכיבה על אופניים אתה יכול להגיע למקום העבודה, לגן ילדים או לבית הספר, לפאב השכונתי, לתיאטרון או לסרט וגם למקום העבודה. כך אפשר לייצר גם דיור זול משמעותית, גם תעסוקה וגם איכות חיים גבוהה, ולא יהיה צורך להשקיע עוד ועוד משאבים וכסף ברכבת מהירה יותר ממצפה־רמון לתל־אביב".

פרופ' רזין מסביר שמדובר בעניין מורכב. מצד אחד, גם אם הממשלה תשקיע עוד ועוד, בלתי אפשרי ליצור מדינת מטרופולין, שבה כולם עובדים במרכז, משום שאנשים לא אוהבים לנסוע יותר מ־45 דקות לעבודה, וברגע שכולם יעבדו במרכז הפקקים יאפילו על איכות החיים הגבוהה. זו הסיבה שבערים המרוחקות יותר, רק מיעוט התושבים יוצאים לעבוד במטרופולין. מצד שני, אם המדינה תמשיך לאפשר עודפים עצומים של שטחי תעסוקה בתל־אביב וסביבותיה, זה יקטין מאוד את הסיכוי של הפריפריה להציע אלטרנטיבה. "חייבים לפתח גם דיור במרכז הארץ, אין ספק", הוא אומר. "מצד שני, יש חלון הזדמנויות אחרון של כמה שנים לפריפריה. מתישהו החלון הזה ייגמר".

בהקשר הזה, עוסק פרופ' רזין בתפוח אדמה לוהט נוסף — הצדק החלוקתי. לא מעט טענות נשמעו בשנים האחרונות על כך שכמעט כל מרכזי הקניות הגדולים, משויכים דווקא לרשויות החזקות במקום לחלשות (כמו המרכז בקסטינה שמשלם ארנונה לבאר טוביה במקום לקריית־מלאכי, או מפעלי ומלונות ים המלח שהעבירו את הכסף הגדול למועצה האזורית תמר במקום לערד או לדימונה, למשל). "זה נושא חשוב", הוא מודה, "יש עיוותים ויש אי־צדק, ואיפה שאפשר צריך לתקן. אבל צריך להיזהר. הרשויות החזקות בפריפריה עדיין חלשות מהרשויות במרכז. צדק חלוקתי הוא חשוב, אבל מטבעו הוא נעשה בכפייה. העשיר לעולם אינו מתפרק מנכסיו ברצון. הבעיה היא שהממשלה שלנו לא מתפקדת טוב במיוחד, ומשרדי הממשלה מתפקדים עוד פחות, וצדק חלוקתי משמעותו העברת עוד כוח לידי השלטון המרכזי על חשבון השלטון המקומי. יהיה לזה מחיר כבד".

כלומר, בתרגום לשפה פשוטה: השלטון לא מתפקד, אז צדק עלול להוביל לקטסטרופה, וכך הרשויות החזקות בעצם נהנות מחוסר היכולת של הממשלה להתמודד עם אפשרות ליישם צדק חלוקתי אמיתי.

"בשורה התחתונה", מסכם עו"ד אבן, "הכל מתחיל ונגמר בהיעדר מדיניות והיעדר תכנון אסטרטגי. בישראל מחפשים פתרונות קסם למצוקות עכשוויות, ובעיקר לגזור את הסרטים מהר. והרי אף אחד לא הצליח לגזור סרטים מפתרונות ארוכי טווח. בסין יש תוכנית 100 השנים. אז נכון שהם מתאימים אותה כל הזמן למציאות, אבל אני משתמש בציטוט של סנקה: באין לך נמל בית, אף רוח אינה טובה. לממשלה בישראל אין נמל בית. צריך לחזור לציונות, לנגב ולגליל, ולהקטין באופן משמעותי את הפערים בין מי שגר בפריפריה למי שגר במרכז". •