40 החדש

זוהי שנתי ה־40. ניסיתי להקפיא את הזמן, אך גיליתי שאין דרך להימנע או לחמוק מכך: בעוד כמה חודשים אהיה בן 40. ואם יש דבר מה מעודד בעניין, זה שבשונה מאחרים, שמשבר גיל ה־40 לופת אותם בהפתעה ומפיל עליהם אימה ופחד, אני מחמם את המשבר הזה כבר כמה עשורים. קדמו לו הרי משברי גיל ה־30 וה־20, וגם בגיל עשר לא זכורה לי חגיגה גדולה. אם כבר משהו יוכל להפתיע אותי בגיל 40 — והאמת היא שזה כשלעצמו עלול לייצר משבר — זה שאגיע לגיל 40 ולא אחווה שום משבר. אגיע לגיל העגול והנורא הזה, ולא ארגיש דבר. כל בני ה־40 סביבי יעשו טריאתלונים, מתוך מחשבה שניתן לברוח בריצה מופרכת מהאמת הבינונית שהחיים פה מספקים; אחרים יחקקו בעורם קעקועים פתטיים, כאילו גופם אינו מכוער דיו גם בלי שעיטרו אותו בדולפין; אחרים יתגרשו, כדי לגלות שהחיים הללו הולכים להיות אפילו יותר מחורבנים בתוספת הבדידות. ואני אביט בכולם ואתהה: מה דפוק בי? למה לי אין משבר? 

הבעיה העיקרית בלהיות בגילי היא שאתה מבין לפתע שכבר אין משהו שתעשה שבאמת ירשים מישהו. כלומר, העניין הזה של גיל 40 ביטל לגמרי את ההתפעלות. אני כבר מכיר את ההרגשה הזו: כשהייתי בן חמש וידעתי את האותיות, החמיאו לי על כך. בגיל שבע זה לא עניין אף אחד. אמא שלי כבר לא מחמיאה לי שנים על כך שאני מנגב לעצמי. מדוע בעצם? אני מנגב מצוין!

בגיל 40 הבעיה הזו מחריפה משום שהיא טוטאלית: אין שום דבר מקצועי שתעשה ואנשים יגידו "וואו!" אתה כותב טור בעיתון? אחלה, אבל למה לא בעצם? אתה בן 40, זה סבבה לגמרי. יש לך הופעה חדשה? מגניב, אבל בגיל 40 יש עוד אנשים שמופיעים, לא? כלומר, מה רצית, לשבת בבית?

אתם מבינים, הבעיה האמיתית היא שכשאתה בן 40, יש כבר כמות אדירה של אנשים בגילך שמטיסים מטוסים, מנתחים ילדים ומצילים את חייהם, יושבים סביב שולחן הממשלה, או מפקדים על חטיבות בצבא. בגיל 40 איש לא מתרשם מהישגיך: אתה כבר אמור להיות מישהו, אתה אמור להיות משהו, ואין סיבה לעטר אותך במדליה על כך שעשית את המצופה.

זה דבר איום ונורא. בשנות ה־20 לחייך וגם בראשית שנות ה־30, מתלווה לעיסוקיך הרבים איזו הבטחה. כל דבר שאתה יוצר מתקבל באיזו התפעלות. נניח, כתבת ספר. מיד אומרים: והוא רק בן 27 או 32. בגיל 40, אם לא כתבת ספר, מביטים בך בעין עקומה. 

בגיל 40 ההישג הכי גדול שלך הוא שלא קראו לך. יום טוב לגבר בגילי זה יום שבו לא שמעת את שמך נזעק בחלל הבית או המשרד. יום שלא קיבלת סמס ששואל איפה אתה. זה גיל כזה, שאם אתה שומע את השם שלך, נדפקת. אתה שותה קפה נניח, כן? יושב בבית עם קפה ועיתון וקורא שגילו כוכב לכת חדש. ככה בכיף שלך. אתה מבסוט — כוכב חדש? נו, סוף־סוף כוכב שלא התגלה בתוכנית ריאליטי. אתה גם קורא שיש סיכוי שיש בו חיים. תענוג. אחר כך אתה מגיע לשורה התחתונה שמסבירה שגם אם יש בו חיים, מדובר כנראה באצות. על זה הפסטיבל? אצות?! לא משנה, מה שלא יהיה, אתה קורא עיתון, מה אכפת לך? טוב לך.

עד שקוראים בשמך. כי בגיל 40, אם מישהו קורא בשמך, הוא לא עומד לבשר לך שקיבלת קידום, אלא לסנג'ר לך את התחת. אראלה לא באה אישית לתת לך מיליון שקל, וזוכה "מאסטר שף" לא הגיע עד לביתך כדי שתטעם מהסביצ'ה שלו. זובי. בגיל 40, אם מישהו קורא בשמך, הוא רוצה ממך משהו. זה או אחד הילדים שלך שנהיה רעב, או האישה שרוצה לברר למה לא סגרת את המחסן, או הבוס שלך שלא מרוצה מאיזה עניין.

בגיל 40 אתה גם כבר לא מבקש יותר עזרה מההורים. זה הם, כמו יתר בני האדם שאתה מכיר, שמבקשים עזרה ממך. בגיל 40 אתה לכוד סביב מעגל שלם של מבקשי עזרה מכל מיני גוונים. אתה בעצם הופך להיות נותן השירות המושלם. דודים שלך מצלצלים כדי שתעזור לילדיהם, אבל ילדיהם, האחיינים האהובים שלך, כבר מספיק גדולים כדי לצלצל בעצמם ולבקש שלא תקשיב לאבא שלהם, למרות שהוא היה אחיך הרבה לפני שהוא היה אבא שלהם.

בגיל 40 אתה מבוגר מכדי לבקש עזרה מאחרים, אבל צעיר מכדי להיות סיעודי. איזה סיוט, אלוהים. הרי החלום שלי זה שיהיה לי פיליפיני. שתהיה לי קלנועית. אני רוצה לחיות בבית אבות שמשחקים בו בינגו. אבל אני בן 40, מי בכלל ימכור לי קלנועית? אני בגיל שבו אני עוד צריך ללכת עם הילד הקטן שלי על הכתפיים. 

האמת היא שאין לי מה להתלונן, כן? יש אנשים בני 40, שלא הצליחו להגיע לרווחה משום סוג. הם עוד לא בנו משפחה, לא התייצבו מקצועית. אני רואה אותם וליבי נכמר. העניין הוא שכאשר אני מסתכל על אלה שכן הצליחו, אני לא מזהה שם שמחה גדולה. אתה מביט באנשים שהגיעו למעמד כלכלי וחברתי, אנשים שעשו את זה. הם חלמו להיות משהו, והינם. במקרים רבים הם חצו את קו הסיום שתיכננו להגיע אליו מוקדם בהרבה מהמתוכנן והמשיכו לכבוש יעדים חדשים. ומה שמוזר הוא, שאתה כמעט לא מזהה שם אושר. כמעט אין שם שלווה. האנשים הללו, עם הרעב והדרייב, גם כשהם מגשימים את מאווייהם, אין להם מנוחה. ובגיל 40 יש רגע שאתה אומר לעצמך שעם כל הכבוד לכל הדברים שחלמת לעשות כשהיית בן 20, יש דבר אחד שחסר לך הרבה יותר: מעט שקט. הבעיה היא שהמחשבה הזו תמיד נקטעת, כי מישהו קורא לך. 

אבל הבעיה האמיתית היא שיש לי תחושה שיום הולדת 40 הוא הרגע המדויק שבו אדם מתחיל להזדקן. אתה עוד לא זקן בגיל 40, אבל בגיל הזה אתה חוצה את השער ועובר מאזור הצעירים לאזור המבוגרים, ועושה צעד ראשון במסלול שבסופו תאכל ענבים בלי חרצנים, תבקש מהנכד שלך להראות לך איך משתיקים את האייפון ותאכיל יונים על ספסל ליד הבימה. למעשה, מגיל 40, אם קמת בלי טחורים בבוקר, שיחקת אותה. כל השאר זה בונוס. יאללה בכיף. 

daum30@gmail.com