קרב חייו

כמו בשדה הקרב, גם במלחמה על חייו סא"ל יגאל שפילמן חמוש בגדוד שנאבק לצידו. אם במלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן זה היה גדוד חיילי גולני שעליו פיקד, הפעם מדובר באשתו נחמה (במלרע) ושמונת ילדיהם. שמחת חיים, אהבה, ערכים ואמונה הם כלי הנשק שלהם, שבאמצעותם הוא נלחם בסרטן שמקנן בגופו.

בוקר שקט ורגוע בעמק בית־שאן הלוהט. בבית החדש והממוזג יושב יגאל על הספה בסלון. עירא בן ה־5 מתקרב אליו צוהל. בידיו הוא מחזיק לוח שחמט. הוא מתיישב על מסעד הספה ומתייעץ עם אביו לגבי המהלך הבא. נחמה, רעייתו של יגאל, מכינה קפה כשעל מתניה אלומה הקטנה, בת שנתיים וחצי, שתלתליה הזהובים מקפצים יחד עם צחוקה. בתוך שניות מתמלא הסלון בשמונה ילדים יפים ומחייכים. עיניו של יגאל קורנות מאושר וגאווה. ואז בשקט, בתוך כל השמחה והאור, הוא אוחז בבטנו ומשתדל שאיש לא יראה כמה היא כואבת.

חודש אחרי שעברו אל הבית החדש בהרחבה של קיבוץ טירת־צבי נפלה עליהם הבשורה; יגאל חולה בסרטן המעי. אחרי ההלם הראשוני והפחד קיבלו ההורים שתי החלטות אמיצות. האחת: לא לבזבז אנרגיה על הסתרה. השנייה: להמשיך בשגרה, בשביל הילדים. כך הם חיים כבר חודשיים. גם בתקופת ההקרנות הקשה וגם עכשיו, בהמתנה לניתוח להסרת הגידול ולטיפולי הכימותרפיה.

מדברים על הכל

"תראו כמה ההורים שלנו יפים". יגאל ואשתו נחמה | צילום: זהר שחר

קרדיט ידיעות אחרונות

סא"ל יגאל שפילמן כבר יודע קרבות מהם. בימי מלחמת לבנון השנייה גויס כמפקד פלוגה עם חטיבת אלכסנדרוני. "היינו חטיבת המילואים הראשונה שנכנסה והאחרונה שיצאה", הוא מספר. "הגענו למקום החטיפה והמתנו שם עד שנכנסנו פנימה. היינו בפנים שבועיים — ועבדנו. לא הרגשנו שעשינו משהו גדול, נלחמנו, נתקלנו במחבלים, הפלוגה שלי במזל גם תפסה שבויים — לוחמי חיזבאללה, עם טילים ואמצעי לחימה. שלטנו בשני כפרים, לחמנו באויב, תפסנו המון תחמושת וציוד לחימה. זה נתן לנו הרגשה טובה שהצלחנו למנוע פגיעות, וברוך השם בפלוגה שלי לא היו נפגעים".

בסוף הלחימה קיבל הגדוד כולו צל"ש אלוף, אבל דווקא שפילמן לא אהב את ההחלטה. "מאוד כעסתי על הצל"ש ולא רציתי ללכת לטקס", הוא אומר. "בשבילי צל"ש זה גבעת התחמושת, זה רועי קליין, אבל לתת צל"ש למי שעשה את מה שהוא צריך לעשות? בסופו של דבר הלכתי. אני לא הכי גאה בצל"ש הזה, אבל זה כן משהו שמזכיר שככה צריך להתנהג. שלפעמים צריך לדבר בשבחי הנורמליות. גם עכשיו, כשאני חולה — לפעמים כשאדם חולה הוא שוכח איך הגוף צריך לעבוד נורמלי — אני מחכה שהכל יהיה נורמלי, כמו אצל כל בנאדם. בשביל זה הצל"ש".

בימים נורמליים, יגאל הוא חקלאי ומילואימניק. הוא מתעורר בארבע וחצי לפנות בוקר. לומד גמרא, מתפלל ובשש בבוקר הולך לעבוד בעין־הנציב, שם הוא מנהל את גידולי השדה. בשנה שעברה יצא ל־110 ימי מילואים, כולל צוק איתן. נחמה היא מעצבת גרפית. היא עיצבה והקימה למען חברותיה נשות המילואימניקים את קבוצת הפייסבוק "מילואמא" — למילואימניקיות בעל כורחן. היא ציירה אמא במדים, אוחזת שלושה ילדים קטנים ומחייכת.

"זה מצחיק", אומר יגאל, "לפני חודש בערך הבן הקטן חזר מהגן עם ציור שהוא עשה לי. בציור הזה כתוב 'אבא שלי במילואים' ויש טבלה — ביום ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי. הוא נתן לי את הציור ושאל: 'אבא, אתה זוכר שלפני שהיה לך סרטן, היית הולך הרבה למילואים?' אצלנו בבית מדברים על הכל".

צילום: זהר שחר

קרדיט ידיעות אחרונות

הקטנים מבינים מה זה אומר סרטן?

"הם מבינים שאבא חולה, כל אחד לפי גילו והבנתו. הקטנים לא כל כך מבינים מה זה סרטן, כמו שהם לא כל כך מבינים מה זה מילואים. הם רק יודעים שאבא הולך הרבה לצבא. כשהם היו קטנים זה היה יותר קשה, גם לנחמה וגם לבית וגם לי. בעיקר לנחמה, שהיא הגיבורה האמיתית. היום, כשהם גדולים, הגדולים עוזרים עם הקטנים. זה גם מתוך הרגשה שהם חלק משליחות, ממשהו יותר גדול, וגם אם זה מעצבן שאבא לא יכול לבוא ליומולדת בגן כי הוא במילואים — זה מוסיף להם המון. גם עבורי זה סוג של מימוש, להיות מג"ד, וזו גם שליחות. נחמה והילדים הם שותפים מדהימים. גם בסרטן, אם אין תמיכה מלאה מהמשפחה זה הרבה יותר קשה".

הם נשואים 19 שנים, אבל הכירו כשנחמה הייתה בת 5 ויגאל בן 10, ביישוב כוכב־השחר. "ההורים שלי הגיעו ממחולה וההורים של נחמה מקיבוץ שעלבים", משחזר יגאל. "גדלנו יחד אבל תכל'ס, רק שכשסיימתי קורס קצינים נהיינו חברים. נחמה עוד הייתה בי"ב. שנה אחר כך התחתנו, כשנחמה עוד הייתה בשירות כמדריכת טיולים בבית ספר שדה בגולן".

יגאל החל את שירותו בגולני, הצטרף לאגוז ולאחר שחרורו עבר עם נחמה לקבוצת יבנה. מאז הוא חקלאי. לפני חמש שנים עזבו את יבנה ועברו לקיבוץ טירת־צבי. "הילדים, ברוך השם, נקלטו מיד בכל המסגרות. וגם לנו יש פה המון חברים – מאוד טוב לנו פה. חם בלב ורותח בחוץ", הוא אומר ומחייך. "בערב פסח עברנו לבית החדש. חודש לפני פרוץ הסרטן".

הילדים תפסו פיקוד

לפני שהסרטן פרץ סבל יגאל תקופה ארוכה מכאבים קשים. הוא נשלח לבדיקה, "ואז אמרו לי — 'תשמע, יש לך גידול'. זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר", הוא מודה. "אמא של נחמה נפטרה לפני כמה שנים מסרטן, עבורה המילה הזאת הייתה איומה, אבל כבר ביום הראשון קיבלנו שתי החלטות שמלוות אותנו; האחת — לא משקיעים אנרגיות בהסתרה. לא מפני הילדים, לא מפני החברים או המשפחה. בישרנו את זה בלי דרמה. אנחנו מקבלים אהבה מכל כיוון אפשרי; מהגדוד שלי, מהקיבוץ, מהמשפחה שלי ושל נחמה, וכמובן התמיכה הכי גדולה היא מהילדים.

"ההחלטה השנייה הייתה שאמנם לא מתעלמים מהסרטן, אבל בבית ממשיכים לשמור על שגרה. בחודש וחצי האחרונים הייתי בהקרנות יומיומיות בתל השומר. בתקופה הזאת הילדים לקחו על עצמם את הבית באופן מלא. נחמה ואני נשארנו יומיים בשבוע בבית אורנית של עזר מציון. היו ימים שלקחו אותי חברים מהקיבוץ – היה פה תור של אנשים שהתנדבו להסיע אותי. וגם כשהיינו חוזרים באותו יום, בשעה מאוחרת, הילדים תפקדו לבד. שמרו על הסדר בבית ולא יצאו משגרה. גם הסביבה כאן תמכה כל כך. בכל ערב הביאו אלינו ארוחת ערב, כמו שמביאים לאישה אחרי לידה או לאישה שבעלה במילואים".

הם ממש גדוד, הילדים.

נחמה מחייכת. "לגמרי גדוד", היא אומרת. "שנינו גדלנו במשפחות ברוכות ילדים", מוסיף יגאל. "שנינו בכורים. לי יש שמונה אחים ולנחמה שבעה. שנינו מרגישים את העוצמה של משפחה גדולה, והיה לנו די מובן מאליו שנלך לכיוון של משפחה ברוכת ילדים".

"הילדים הם הגיבורים האמיתיים", אומרת נחמה בקול שקט ומלא גאווה. "אני חושבת שלהם הכי קשה. בגלל זה כל כך מרגש לראות את הילדים שלנו מתמודדים. בטוח שגם להם זו חוויה רצינית לעבד, אבל זה ירחיב להם את הנשמה. אני יודעת את זה גם על עצמי. איבדנו את אמא שלי כשהיינו צעירים. זה התפקיד של העולם הזה. אני בעד להתענג על העולם הזה, אבל המקום הגבוה יותר של הנשמה מגיע דווקא כשאת עוברת דרך הגשרים הצרים של החיים. אחד הדברים שאמרתי ליגאל כשהתבשרנו שהוא חולה, זה שהקדוש ברוך הוא נתן בנו אמון. הוא מאמין בנו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה. כי כל אחד מקבל בדיוק את מה שהוא יכול — ולא רק שאתה יכול — זה גם יביא אותך למקום יותר טוב". "כבר היום", משלים אותה יגאל, "אנחנו מרגישים שאנחנו במקום יותר טוב. הרגע הראשון מאוד קשה, אבל כבר היום אנחנו בקשר אחר עם המשפחה, עם החברים וגם כל אחד עם עצמו ואפילו בינינו ועם הילדים".

נחמה אוחזת בידו של יגאל ומחייכת אליו ברוך. "הקול הזה שמקבל את מה שנגזר עליך, עם ההבנה שזה לטובתך, הוא לא אוטומטי. ברגע הראשון את הודפת את זה, את אומרת אני לא מסוגלת, אני לא יכולה, אבל במבט שני, אם את בוחרת לראות אותו, זה מין מבט שאומר סמכו עלינו, נתנו לנו משהו שאנחנו יכולים להתמודד איתו בשביל להביא אותנו למקומות טובים", אומרת נחמה. "בימים הראשונים, בתוך ההלם והכאב, ממש הרגשתי שהקדוש ברוך הוא נמצא על הכתף שלי" .

הנשק: הומור שחור

אחרי הצילום המשותף עם הילדים, מתיישבים נחמה ויגאל זה לצד זה ואוחזים ידיים. "תראי כמה ההורים שלנו יפים", אומרת צרויה (16) ומביטה בהם באהבה. היא מרימה את אלומה על הידיים ומציעה לה לשחק. "היי, עירא, עוד לא התקלחת", היא קוראת לאחיה הקטנטן, "בוא נעשה לך שטיף". עירא מרים את כתפיו ומטה את ראשו הצידה. "רק שטיף", היא משכנעת אותו עם חיוך. בינתיים אשחר (14) עוזרת לאביה לחפש תמונות מהצבא. היא מדפדפת באלבום "תראי כמה אבא היה כאן מלא", היא מצביעה על יגאל בתמונה מלפני שנתיים "זו דיאטה כזאת, קח סרטן ותוריד 27 קילו", היא צוחקת. "יש לנו בדיחות שחורות", מחייך יגאל, "כל הזמן אנשים מגיעים אלינו הביתה ומביאים אוכל, עוגיות, ואז הילדים אומרים 'הגיע צ'ופר סרטן', ככה אנחנו קוראים לזה במשפחה.

"יש תחושה, זו קלישאה כזאת, מהקרב בשדה לקרב על חייו. זו קלישאה חבוטה אבל היא גם נכונה, כי בסוף החלטנו להילחם על החיים. אנחנו עושים כל מה שצריך ומחפשים גם דברים אלטרנטיביים: משנים את התזונה, והמלחמה הזאת מאוד פרטית ואישית. זה לא כמו בגדוד שנלחמים עם מלא אנשים וכולם מרגישים ביחד, אבל כמה שהיא פרטית היא עם כל כך הרבה תמיכה. החיילים שלי מתקשרים אליי כל הזמן. מהעבודה, המשפחה, הקיבוץ, חברים מיבנה, מכל מיני מעגלים שקשורים אלינו בחיים. אני חושב שזה גורם מאוד חשוב במלחמה הזאת".

איך הילדים באמת מתמודדים עם המילה סרטן?

"הבת הקטנה, רחל, שאלה ערב אחד בארוחת ערב: 'תגיד, אבא, לא מעורב בזה מוות, נכון? לא תמות בסוף, נכון?' אמרתי לה שהכל יכול להיות. מבחינתי הכל על השולחן. המילה סרטן היא מאוד מפחידה".

ולך אין רגעים שלך פחד?

"יש לי אמונה מאוד גדולה. מה שצריך לקרות, בסוף יקרה. זה לא מוריד ממני השתדלות. אני מרגיש שהמשפחה מאוד חזקה. נחמה מדהימה והם יסתדרו בלעדיי. אני יודע שהם יהיו בסדר. זה לא אומר שאין לי רגעים של פחד, אבל יחסית זה לא ממלא אותי. אני לא מרגיש שאני מדחיק. אני מקווה לצאת מזה כמה שיותר מהר ולחזור לחיים. כשהייתי יוצא למילואים, נחמה תמיד הייתה אומרת: 'תגמור כבר עם תפקיד המג"ד, מיצינו'. כשקיבלתי את הסרטן היא מיד אמרה: 'וואו, יש דברים יותר גרועים. תחזור כבר לתפקיד המג"ד. אני מעדיפה שתהיה במילואים'. גם אני רוצה לחזור למילואים. אני מרגיש שלא השלמתי את המשימה. אחד הרגעים הקשים שחוויתי היה כשמפקד הגדוד בא לבקר אותי, ממש בשבוע שהיה בו אימון. אפילו שכואב לי פיזית, לא להיות עם החיילים זה הכי קשה לי. אזרתי כוחות, ביקשתי מהבן שלי יותם שייסע איתי כדי שיהיה מי שינהג חזרה, ועליתי לגולן. נתתי שיחה בשטח למפקדים שלי וחזרתי הביתה. אמנם גמור, אבל הרגשתי שזה החיה אותי". •