הבריחה מאיראן

גבול איראן־פקיסטן, סכנה מאיימת מכל כיוון. כל פעולה צריכה להיעשות בשקט ובמהירות, תוך מידור מלא. אסור שאיש יידע. אסור שמישהו יגלה. טעות קטנה עלולה לעלות בחייהם. היהודים שביקשו לעלות מאיראן לישראל ידעו היטב מה מצפה להם. קבוצה אחר קבוצה עוזבת את מדינת האייתוללות, חוצה את הגבול ומשם ממשיכה לישראל.

אליהו ודריוש סלארי, היום תושבי אשדוד, הם שניים מאותם 3,500 יהודים שעלו מאיראן לישראל. המבצעים החשאיים האלה התרחשו מסוף שנות ה־80 ועד שלהי שנות ה־90. הם חצו את המדבר על גבי גמלים, טיפסו על ההרים בגבול פקיסטן, הסתתרו במערות ושיחדו את כל מי שרק היה אפשר כדי לצלוח את הדרך בשלום. בתום מסע מפרך הגיעו לארץ. אחיהם הקטן קאמרן ושני בני משפחה נוספים, סיירוס ואברהם קהרמני, ניסו גם הם להגיע לישראל באותה דרך אך עקבותיהם נעלמו. רק לאחרונה, לאחר מאמצים רבים של מדינת ישראל, התברר שהשלושה — כמו שמונה יהודים נוספים — נרצחו בדרך.

לא רציתי להיות שאהיד

"בפעם האחרונה שראיתי את אחי קאמרן הוא היה בן 11", מספר אליהו סלארי, שנמלט לישראל עם אחיו במארס 1987, רגע לפני שגויס לצבא האיראני. "באותן שנים התנהלה מלחמת איראן־עיראק, שגבתה את חייהם של מיליון חיילים ואזרחים משני הצדדים. מי שיכול היה לחמוק מהחזית, עשה את זה בכל דרך אפשרית. הייתי נער בגיל גיוס, ידעתי שאם לא אברח יגייסו אותי ולא התחשק לי למות כשאהיד למען המשטר האיראני. חברים שלי, וביניהם בנו של רב הקהילה, נהרגו בקרבות בעיראק".

האח קאמרן שנרצח בדרך לישראל

קרדיט ידיעות אחרונות

השלטונות האיראנים אסרו על היהודים לעזוב את המדינה ולכן הם נאלצו למצוא דרכים יצירתיות לברוח. חציית הגבול אמנם הייתה מסוכנת, אבל מכיוון שרוב ההברחות עברו בשלום, ניסו עוד ועוד יהודים את מזלם. "אני הייתי איש קשר בקבוצת יהודים שהתארגנה לעבור את הגבול תחת מעטה של חשאיות", מספר אליהו. "ידענו שאיראן עסוקה במלחמה עם עיראק, ושאין לה מספיק כוח אדם או מספיק רצון לצותת למאה אלף יהודים שממילא נאמנים למשטר".

הכל נעשה כמו במבצע חשאי בסרט הוליוודי. "קבענו שעה ומקום מפגש מנקודה לנקודה", הוא מספר. "נפגשתי עם נציג של המבריחים והוא פירט איזה סוג רכב יבוא לאסוף אותנו ובאיזה צבע. ידעתי מה להשיב בכל סיטואציה וכיצד לפעול בתרחישים מסוימים. בקבוצה שלי היו תשעה חברים, והתחלנו להתארגן חודש וחצי מראש".

בשעת השין עזבה הקבוצה את קרמנשאה לכיוון טהרן באוטובוס, ומשם בטיסה של שעתיים לעיר זהדאן שבגבול פקיסטן. "הקבוצה כללה את אחי, שני בני דודים, שלושה צעירים וזוג מבוגרים שלא הכרנו", מספר אליהו. "נפגשנו במקום מוסכם עם מבריחים זרים שקיבלו כסף מראש. זמן נסיעה ממוצע מאיראן לפקיסטן דרך מעבר הגבול אורך כשעה, אבל בדרכים לא חוקיות זמן ההגעה מתארך למשהו שבין חודשיים לשבועיים, תלוי במזל. גמאנו מאות קילומטרים כשאנחנו מצטופפים בתוך טנדר טויוטה ישן שנסע עם פנסים כבויים. האיראנים הטמינו לנו רשת בהמשך הכביש כדי שהרכב יילכד בה. המבריחים זיהו אותה בשלב מוקדם והגבירו את קצב הנסיעה למהירות של 140 קמ"ש וקרעו אותה. כשעברנו את הקטע המסוכן נשמנו לרווחה, ואז ללא כל הודעה מוקדמת נורתה לעברנו אש. הקליעים פגעו ברכב. בנס לא נפגענו. התברר לנו שעלינו על מארב של סיור איראני. המבריח הורה לנו לנטוש את הטנדר ולהתלוות אחריו ברגל. רצנו אחוזי טירוף לאזור סלעי. ביום הסתתרנו ובלילה התקדמנו. השבטים המקומיים ציידו אותנו בשאריות לחם ומים ובגמלים, תמורת תשלום הוגן".

כשהצליחו לחצות סוף־סוף את הגבול לפקיסטן, עלו על טיסה להולנד, ומשם המשיכו לישראל. המסע תם, אבל הגעגועים למי שנשארו מאחור נותרו עזים כשהיו.

למה לא מדברים איתנו?

שבע שנים חלפו. בספטמבר 1994, קאמרן, אחיהם הצעיר של דריוש ואליהו, וחברו פרהאד עזתי ביקשו לברוח מאיראן לישראל באותה דרך. הם יצאו מעירם קרמנשאה לזהדאן, שם הם היו אמורים לפגוש את מבריח הגבול שלהם. ב־20 בספטמבר 1994 הגיעו לבית מלון בעיר, נרשמו בקבלה ונשארו ללון שם לילה אחד. מאז נעלמו עקבותיהם. במהלך השנים שבין 1994 ל־1997 ניסו יהודים נוספים להימלט מאיראן כדי להתאחד עם בני משפחותיהם. כל אותם 11 יהודים נעלמו. במשך 18 שנה איש לא ידע מה עלה בגורלם.

לפני שנה, בעקבות מידע חדש שהגיע לידי המוסד, נקבע סופית כי שמונה מתוך 11 היהודים נרצחו בדרכם לישראל. בשבוע שעבר פירסם איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות" שהמוסד אישר סופית כי גם שלושת היהודים הנוספים נרצחו. הגילוי הזה פתח מחדש את הפצעים שטרם הגלידו. "כשלא שמענו מקאמרן חודשיים, הנחתי שהוא נתפס בידי המשטרה או בידי שירות המודיעין האיסלאמי שנקרא ה'אירשאד האיסלאמי'", מספר האח דריוש. "לוחמי ה'אירשאד' נקטו יד קשה כלפי המתנגדים למשטר. הם נהגו לענות אותם באכזריות ולעיתים היו מבצעים הוצאות להורג, בלי ליידע איש ממשפחות ההרוגים".

באיראן זה לא היה חריג שאנשים נעלמים והמשפחה לא מדווחת. "אבל אחרי שאחי נעלם, הוריי החליטו להישאר באיראן ואבא שלי הפך כל אבן ושיחד פקידים, עתר לבתי המשפט, הוציא צווים מבית המשפט האיראני לבקר במרתפי הכלא ועשה זאת תוך סיכון חייו", ממשיך דריוש. "הוא נפגש עם בכירים במשטר אך העלה חרס בידו. עד מותם לפני תשע שנים — בהפרש של חודשיים זה מזו — הוריי לא איבדו תקווה".

הבשורה הקשה אודות סופם המר של הנעדרים גרמה לעצב בקרב בני המשפחות אך גם לתחושת הקלה. מאידך, הדרך שבה הגיעה אליהם ההודעה — באמצעות התקשורת ולא בצינורות הרשמיים של המדינה — עדיין מעוררת בהם זעם. "המדינה הייתה צריכה להתחשב ברגשותינו. לא היינו צריכים לשמוע את זה ככה", אומר אליהו. "עד רגע זה אף אחד לא בא לעדכן אותנו. כל כך קשה לשלוח נציג רשמי להודיע לנו? זה כמו דקירה בלב. היינו מצפים שיבוא הרב הראשי ובנוכחות נציג ממשלתי יאספו את המשפחות, ימסרו את המידע וינחו אותנו איך לקיים מנהג אבלות בסיטואציה מורכבת כזו. זו לא דרך מכבדת לסיים את הפרשה הכואבת הזו. אני רוצה להזכיר שכל עוד לא נקבל הודעה רשמית הנשים של אותם נעדרים עדיין עגונות".

דריוש סלארי, שהכאב ניכר בעיניו, מצטרף לביקורת. "זה בהחלט היה מנחם אם המדינה הייתה טורחת לעדכן אותנו", הוא אומר. "במשך 18 שנה העגונות חיו בתחושה של אי־ודאות. האם לא מספיק הסבל שהן עברו בחייהן? אם לא למען המשפחות, אז לפחות למען העגונות האלה שמגיע להן לפתוח פרק חדש בחיים. מדוע הן צריכות לחוות כאב נוסף? אנחנו פשוט מזועזעים".

מאז שאחיו נעלם, אליהו התקשה למצוא מנוחה. "איבדתי את חדוות החיים שהייתה לי", הוא מספר. "היה לי בוטיק אופנה במרכז זכרון־יעקב וסגרתי אותו. אני ואשתי החלטנו לעזוב את המושבה שבה התגוררנו 19 שנה, יחד עם ששת ילדינו ועברנו לאשדוד. לא רציתי לשקוע במרה שחורה. העדפתי להתאחד עם המשפחה שרובה השתכנה בעיר. עדיין כואב לי שלא יודעים כיצד הם נהרגו ולא יודעים את מקום קבורתם. שאין קבר לעלות אליו. אני חולם על אחי היקר בלילות ומחכה ליום שבו אפגוש אותו, בעולם הבא".

דריוש מוסיף: "האחים קהרמני לא פגעו בביטחון איראן, הם אינם פושעים. הם אמנם עברו על חוקי המדינה וניסו לצאת ללא דרכון אבל זו לא סיבה להוציא אותם להורג. במשך שנים חיינו במצב של חוסר ודאות. היינו ודאי רגועים יותר לו ידענו אם הם נכלאו ונידונו לעונש. חוסר הוודאות הטריף אותנו".

האם המאבק הבא יהיה לאתר את הגופות ולהביאם לקבורה?

"זה יהיה מאבק חסר סיכוי".

גם לא במסגרת הסכם הגרעין כמחווה אנושית מצד האיראנים?

"אין שם ערך לחיי אדם ולא קיים המושג כבוד המת. מאוד יכול להיות שהם לא נקברו ושגופותיהם הושארו בשטח".

מה תזכור מאחיך?

"אחי היה בן 16 כשיצא. הוא השתוקק להגיע לארץ ישראל. הוא לא היה רגוע וכל הזמן דיבר על זה. ההפרש בינינו עומד על 20 שנה. הוא היה בחור יפה תואר והיה לו שיער זהוב. הוא היה הבייבי של המשפחה, ילד זקונים שכולם אוהבים לפנק. בפסח נהגנו שאחד מבני המשפחה מתחפש ליהודי שכאילו יצא ממצרים וכשהיה בן חמש הגיע תורו. הוא נטל מקל ונשא תרמיל על הגב וסיפר לנו בהומור האופייני לו את עשר המכות ואיך בני ישראל חצו את ים סוף. כולם התמוגגו ואמא קרנה מנחת. רק חבל שבסיפור יציאת מצרים הפרטי שלו הוא לא זכה להגיע לארץ ישראל". •