אחד בעקבות שמונה

כשבתיאטרון "מראה" בקריית־שמונה הציעו ליפתח קליין להפוך למנהל האמנותי שלהם, הם הופתעו מתשובתו, שהייתה חיובית ומיידית. "לא רק אותם הפתעתי, אלא גם את עצמי", הוא אומר. "האפשרות לנהל תיאטרון, לקחת מקום ולבנות אותו מההתחלה, כמשהו שיכול להגשים את החלומות שלי ושל אחרים, קסמה לי".

זאת לא גישה קצת פטרונית להגיע איתה לפריפריה?

"לא הלכתי לקריית־שמונה, וגם לא לדימונה, שבה ביימתי הצגה, כדי להרים איזה דגל. אני לא בא בשביל לעזור, או כדי להראות להם משהו שאני יודע והם לא. אני בא בשביל ההגשמה שלי. הלכתי בשביל עצמי, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. אני עדיין מחזיק בארנק שלי את הנאום של דפני ליף מההפגנה הראשונה, כשעוד היה משהו במהפכה החברתית ההיא שנתן תחושה שיהיה כאן אולי עתיד טוב יותר".

אתה מכיר את החלקים האלה של הארץ?

קרדיט ידיעות אחרונות

"בוודאי. אמנם גדלתי במושב בצרה, אבל את התיכון עשיתי בחצור־הגלילית. בגיל 15 אבא שלי הלך לנהל מפעל תעשייה בקריית־שמונה ועברנו להתגורר בראש־פינה. בהתחלה לא רציתי לעבור לשם. כשנסעתי לשם בפעם הראשונה, הסתכלתי כל הדרך על הנוף ושאלתי את עצמי, מה זה השיחים היבשים וסלעי הבזלת האלה? בסופו של דבר אלה היו מהשנים היפות בחיי".

בדרך לקריית־שמונה אנחנו חוזרים למחוזות הנעורים של קליין; הבית בראש־פינה, האהבה הראשונה, הנשיקה עם הבת של הרופא ובית הספר התיכון אורט בחצור, מרחק יריקה מביתו. בתיאטרון הקטן שבקריית־שמונה, השחקנים שמתגוררים בעיר כבר עורכים חזרות. לא רחוק משם נמצאת הדירה שבה יתגורר קליין ועדיין זקוקה לשיפוץ.

אז מה תציגו פה, מחזות שמדברים על החיים בקריה?

"קריית־שמונה היא עיר בפוסט־טראומה. אבל זה לא אומר שעכשיו צריך לעשות דווקא הצגה על קטיושות ונפגעי מלחמה. אנחנו בשלב של איסוף חומרים, של חיפוש. באמנות צריך אומץ".

היום כולם נזהרים מאמירות פליטיות.

"אני מסכים עם המשפט שאומר שתפקידם של האמנים הוא לנשוך את היד שמאכילה אותם. האמנים לא צריכים להפוך לדוברים של השלטונות. כולם התרגלו כאן לקבל דברים חביבים ומצחיקים ולא מעוררי מחלוקת, לקבל ליטוף קטן בגב, ועשר דקות אחר כך לא לזכור כלום. זה לא מה שאני מחפש. אם ייפול לידיי מחזה אידיאולוגי ימני, עמוק, חתרני, אני לא אהסס להעלות אותו. לא צריך לשרת אג'נדה רק של צד אחד במפה".

הפרויקט הראשון של קליין בתיאטרון קריית־שמונה יהיה ההצגה "קצרים של סתיו", שמורכבת משלושה מחזות קצרים של מיטב המחזאים האמריקאים המודרניים. מיכה לבינסון יביים אחד מהם ויפקח על השאר, ואת השניים האחרים יביימו קליין עצמו ויריב הורוביץ. לירז צ'רכי כבר הביעה נכונות לשחק באחד המחזות, וגם קליין מתעתד להשתתף בהם. "כל מי שדיברתי איתו מראה נכונות גדולה לבוא ולקחת חלק בפרויקט הזה", הוא אומר, "מה שמוכיח ששחקנים ובמאים הם לא כאלה מפונקים ומנותקים כמו שאמרה השרה מירי רגב".

לחנך את האמנים

קליין חרש את הפריפריה הרבה לפני שמירי רגב העלתה את הנושא לסדר היום. לפני כשנה, כשעזב את תיאטרון הקאמרי אחרי שנים רבות, הציע לנועה רבן, המנהלת האמנותית של תיאטרון דימונה, להפוך את הספר "בקופסאות הבטון", למחזה. הספר, שכתבה האנתרופולוגית פרופ' פנינה מוצפי־האלר, כולל שיחות עם חמש נשים מזרחיות אמיצות מירוחם, חד־הוריות ונשואות, שקשרו את גורלן עם בעל נרקומן, חוזר בתשובה או סתם כלומניק.

יום אחרי שרגב מונתה לשרה שלח לה קליין סמס מברך והזמין אותה לפרמיירה. "על פניו אין משהו שיותר מקדם את האג'נדה שלה מאשר המהלך הזה", הוא אומר. "יש במחזה הזה אמנות, הזדהות עם הפריפריה ואמירה מתריסה אל מול ההגמוניה האשכנזית. ואתה יודע מה הייתה התשובה שלה? כלום. היא אפילו לא ענתה לי".

אולי היא הייתה עסוקה? בכל זאת, שרה בממשלה.

"אני לא אומר שהיא חייבת לענות לי, למרות שקיוויתי. לשבת בפרמיירה של הצגה – זה לא מביא כותרות כמו לעמוד ולצעוק מעל הבמה של טקס פרסי התיאטרון, או לחנך את האמנים מעל דפי העיתון. לפוליטיקאים יש את היכולת לשמש דוגמה ולהתוות דרך, ואם רואים פוליטיקאי בכיר הולך להצגה או מסייר במוזיאון, יש בזה דוגמה וכוח. אבל כנראה מלחמה וקונפליקט מביאים יותר רייטינג וכותרות, ופוליטיקאים אוהבים לעשות הון פוליטי".

אבל זאת אותה פריפריה שעמדה במרכז הסערה.

"אני לא חושב שהמשפט שגילה אלמגור אמרה, 'אנחנו מכתתים את רגלינו לפריפריה' — וכולם קמו וצעקו עליה — הוא מתנשא. שרת תרבות שאומרת, 'אתם לא מכירים את הפריפריה', טועה בגדול. הראשונים שיודעים מה זה פריפריה אלה אנחנו, השחקנים. ערב־ערב אנחנו עולים על הוואן ונוסעים לשם".

היה פשוט לעבוד בדימונה?

"היו לי את כל התנאים לעבודה פורייה. הבעיות היו לקחת ספר מחקר אנתרופולוגי ולהפוך אותו להצגה. כי כשאתה רואה את הנשים נכנסות לבמה, אתה אומר, 'אוי, רק לא עוד הצגה על מנקות מירוחם!' אבל לאט־לאט רואים לא את הסטריאוטיפ, אלא את הנשים האמיתיות – על הצדדים המקסימים והפחות מקסימים שלהן. קל להתאהב בהן. הן נכנסות לך ללב, כי אתה רואה את המאמץ, התעוזה והמלחמה להפוך את החיים שלהן לטובים ומשמעותיים יותר".

הביקורת אהבה את ההצגה ושיבחה אותה. איך הקהל הגיב?

"אני זוכר שאמרתי למישהי מארגון נשים בעיר, 'אני רוצה שתבואי לראות חזרה, זה חשוב לי מאוד, אלה בדיוק הדברים שאת מתעסקת בהם והאנשים שאת חיה איתם'. היא צעקה עליי, 'למה אתה מביא לי את זה? אתה שוב רוצה להראות לי נשים מדוכאות?' אמרתי לה, 'לא, גברת, אני רוצה להראות העצמה נשית'. היה בתגובות שלהן משהו קשוח, פצע שלא קל לגעת בו, שגם עורר בי כבוד. הדבר הזה של 'מי שם אותך לדבר בשמנו?'

"לאחת ההצגות הראשונות הגיע מנהל היכל התרבות בערד. הוא יצא מההצגה מטולטל. כששאלתי אותו אם קנה את ההצגה לערד, הוא אמר לי שהוא מתלבט כי הקהל אצלו רגיל שעושים לו נעים בגב. שאלתי, 'אתה עברת חוויה כשראית את ההצגה?' והוא אמר לי, 'לגמרי'. 'אז תן גם לקהל שלך את האופציה הזאת', ביקשתי".

את וינה עזבנו

קליין הוא מהשחקנים המבוקשים בארץ. את מרבית התפקידים שלו עשה בתיאטרון הבית שלו, הקאמרי ("הורדוס", "ליזיסטרטה", "ילדים רעים", "פרק ב'", "ביבר הזכוכית", "אחורי הקלעים", "מותו של סוכן", "שמנה", "הכתובה" ו"ימי שלישי עם מורי"). את הפריצה הטלוויזיונית חולל עם הסדרה "טירונות" ואחריה באו "רביעיית רן", "עד החתונה", "האקס המיתולוגי", "בלו נטלי" ו"אמא ואבאז". בקולנוע קטף מחמאות בין השאר על תפקידיו ב"נודל", "השוטר" ו"למלא את החלל". כרגע הוא עסוק בכתיבת התסריט לסרט הביכורים שלו כבמאי קולנוע.

בחודשים שבהם שהה בדימונה, נאלץ קליין להתמודד לא רק עם העבודה על המחזה, אלא גם עם התגובות לראיון הטלוויזיוני של הקולגה ענת וקסמן, שכלל אמירות חריפות על מצביעי הליכוד. "בדימונה נורא נעלבו ממנה", הוא אומר. "ראש עיריית דימונה, בני ביטון, יצא בהכרזה שהוא מחרים את ענת. גם השחקנים שלי, שהם כולם מזרחים, מאוד התקוממו על האמירה הזאת. צריך לזכור גם שאלו היו ימים מאוד סוערים, וזה בא על רקע הנאום של יאיר גרבוז, שהרגיז אותם לא פחות".

איך פתרת את הבעיה?

"בגלל שאני חבר טוב של ענת, הרגשתי שאני צריך להיות דובר שלה. אם אני יכול לנסות להסביר את המניע לדברים שאמרה, הייתי משייך את זה לאכזבה הקשה שספגו מצביעי השמאל ביום שאחרי הבחירות. אני מכיר את ענת שנים, הסתובבנו יחד בכל הארץ. אם היו בה סממנים של גזענות והתנשאות, זה משהו שהיה ניכר לעין באיזשהו שלב. ענת בעצמה באה מרקע לא פשוט, וזה חלק מהכוח ומהחן שלה".

לך לא היו אשליות כמו לשאר מצביעי השמאל?

"לא. אנשים בסביבה שלי היו בטוחים שביבי גמר את הקריירה. אני אמרתי להם כל הזמן שהם טועים, שהוא הכי חזק שהיה אי פעם. אני מזהה את הלך הרוח, ואני גם יכול להבין אותו. חורה לי היחס לערביי ישראל. כשאני הייתי ילד, לפני החדשות בעברית היו גם חדשות בערבית. ערביי ישראל באמת היו חלק מהעם הזה, והם עדיין — תזכורת למי ששכח. המציאות בשטח השתנתה מאז ימי רבין ואי־אפשר לדבר במושגים של שלום. מצד שני, אי־אפשר גם להיות זנב לימין. כרגע יש אובדן דרך".

אין ספק שמלחמת התרבות בעיצומה.

"אני מקבל את מלחמת התרבות הזאת וחושב שהגיע הזמן שיהיה פה ראש ממשלה מזרחי. ימי ההגמוניה האשכנזית הולכים ונגמרים פה, ובצדק. אין שום סיבה שזה יהיה ככה".

זו מדינת תל־אביב מול שאר המדינה?

"אני לא מאמין במושג 'מדינת תל־אביב'. הוא פופוליסטי ואין בזה שום אמת. חלק מתושבי המדינה באים בגיל מסוים לגור בתל־אביב".

"זגורי אימפריה", למשל, הוכיחה שאפשר לטפל היטב בחומרים נפיצים כאלה.

"'לדעתי, 'זגורי אימפריה' היא יצירה חשובה. וגם הסדרה 'איפה אתה חי?' על המשפחה הבוכרית של האחים דוידוב. מישהו כתב ש'בקופסאות הבטון', מתווספת לאותה אמירה רדיקלית שלהם, שהיא חלק מהמאבק על המקום של המזרחים בחברה הישראלית, וזה מאוד החמיא לי. בסופו של דבר זה לא המזרחים נגד האשכנזים. זו בסך הכל תרבות יותר עשירה ויותר מחוברת לשורשים שלה. אנחנו במזרח התיכון, אם מישהו עדיין לא הבין את זה. את וינה כבר עזבנו מזמן".

לבדוק עד הסוף

לא כולם קיבלו בקלות את ההחלטה של קליין לעזוב את תיאטרון הקאמרי בגיל 41 ולחפש את עצמו. גם שירי ארצי, אשתו, לא בדיוק ידעה איך לעכל את השינוי. "בסביבה שלי מאוד פחדו", הוא אומר. "שירי חששה שאפסיד את עולמי. היא ירדה עליי כל התקופה הזאת ואמרה, 'אתה מונע מאגו', אבל הייתי חייב לבדוק עד הסוף. לא יכולתי אחרת".

התחנה הראשונה הייתה אוניברסיטת פלורידה, שאליה נשלח מטעם קרן שוסטרמן ללמד תיאטרון במשך ארבעה חודשים. "הייתי כמו בקבוק שמפניה שנייה לפני שעף לו הפקק החוצה מרוב לחץ", הוא אומר על תקופת הלבטים. "הייתי חייב לשחרר משהו, ואני חושב שההחלטה לעזוב את התיאטרון היא חלק מזה. בסופו של דבר, משבר גיל ה־40, שבהתחלה חשבתי שהוא לא ממש נוגע לי בצורה משמעותית, העביר אותי חשבון נפש מאוד עמוק. נשאלו שאלות שלא יכולתי יותר להתעלם מהן, כמו אם הדברים שעשיתי עד היום הם הדברים שהייתי רוצה שבזכותם יזכרו אותי".

מה הייתה הבעיה?

"הרגשתי שהתיאטרון שלי הכניס אותי לאיזו משבצת שנמאסה עליי – תמיד בתפקידים של הגבר החמוד, הלאבר. באיזשהו שלב זה שיעמם אותי. אני זוכר שישבתי מול המנהל האמנותי שלי ואמרתי לו שזה גם לא הוגן כלפי הקהל, לשים אותי באותה פוזיציה. אתה מחויב לעניין ולהפתיע את הקהל שלך. זאת הייתה מלחמת השחרור שלי מהמקום שסיפק לי עבודה בשפע".

ומי מבטיח לך שמעתה ואילך תהיה מסופק?

"יכול להיות שגם בדרך החדשה שיצאתי אליה אשאר לא מסופק. מה שבטוח שאם עכשיו לא אהיה מסופק, לא יהיה לי את מי להאשים. אם אצליח או אכשל, אם אהיה מסופק או ממורמר, יצירתי או כבוי, זה באמת בידיים שלי. רק שלי. נורא חשוב, בחיים בכלל ובמקצוע הזה במיוחד, להיות עניו ולהכיר תודה, וכבר לא הייתי במקום הזה. בסדרה שעשיתי על ותיקי הבימה, אחד הדברים שהכי אהבתי אצל מרים זוהר וגילה אלמגור, וגם אצל ליא קניג, זה חשבון הנפש הנוקב שלהן עם עצמן".

התייעצת עם שלמה, אבא של שירי, לפני שהחלטת?

"לא כל כך, כי המשבר הזה הכניס אותי לפינה לא קלה עם עצמי. בעיקר רבתי עם הרבה אנשים סביבי. יריב הורוביץ, חבר טוב שלי, אמר, 'פשוט הגעת לגיל 40 וגילית שאין שם שום פרס. עבדת קשה כל החיים, וחשבת שמחכה לך בסוף הדרך פרס על התנהגות טובה. אין, אז אתה כועס'. המשפט הזה היה מאוד מאיר עיניים. שלמה מאוד תמך במהלך שלי ונתן לי גב חזק. הוא מעריך אנשים שלא מוותרים, שעושים מסלול של חיפוש ולא נרדמים בשמירה. יש בו משהו שמעודד חיפוש עצמי. יש בשלמה משהו שמתלהב מהליכה נגד הזרם, מה גם שהמגע עם הפריפריה מאוד מדבר אליו. הוא מספר שהשנה שהעביר בשנות ה־80 בהתנדבות בבית־שאן הייתה מהנפלאות והמרתקות בחייו".

בטח יש בשינויים שבחרת גם סיכונים כלכליים.

"כרגע זה לא עומד לי כמו גרזן על הצוואר. אמרתי גם 'לא' לדברים שהיו עושים אותי הרבה יותר מפורסם ושהיו רווחים בצידם. היו שתי סדרות ריאליטי מאוד גדולות, שסירבתי להנחות".

היית מסכים להשתתף בתוכניות ריאליטי?

"התקשרה אליי מלהקת של 'האח הגדול' ושאלה אם יש לי עניין בזה. אמרתי לה שאם היא לא רוצה לקרוא בעיתון על תקיפה בשידור חי, כדאי שתוותר".

אם תקבל עכשיו הצעה לתפקיד מפתה באיזו סדרה או הצגה, תדחה אותה?

"אני קודם כל שחקן שרעב ומחפש פרויקטים מעניינים, ויש לי תיאבון לא פחות מהיום שבו נכנסתי למקצוע. העובדה שבשנה האחרונה סירבתי לכמה הצעות גרמה לי להיות הססן. זה כמו שיצאת מהמים הקרים והתייבשת, ועכשיו מפחיד לקפוץ שוב למים. אני מחכה לרגע הנכון, שהשמש תהיה מספיק חמה ושתהיה סיבה מספיק טובה לקפוץ שוב. תמיד כתבו עליי שאני אחד השחקנים העסוקים כאן. היום לא אכפת לי לעשות פחות, העיקר שהתפקידים יהיו יותר משמעותיים".

כמו החודשים בפלורידה?

"חשבתי שאחרי שנים רבות בחיק המשפחה, להיות לבד כמה חודשים תהיה חוויה חזקה של התבוננות עצמית – מה שבסופו של דבר לא קרה. חלק מהזמן המשפחה גם הייתה איתי. במקום זה טיילתי בלי סוף ושתיתי המון. תמיד הייתה לי חיבה לטיפה המרה, ובארצות־הברית זה נעשה משמעותי יותר. גיליתי שם כל מיני סוגים חדשים של משקאות, והייתי חייב לבדוק אותם".

אתה לפעמים עובר את הגבול בשתייה?

"אני תמיד עובר את הגבול. אני לא יודע לשתות קצת".

למה את רחוקה?

קליין ושירי ארצי חיים יחד כבר 20 שנה והם הורים לשלושה ילדים — יהלי, 16, מיכאל, 13, ונעמי בת הארבע. "איך מחזיקים מעמד יחד כל כך הרבה שנים?" הוא שואל וממהר לענות, "בנס, בהרבה עבודה ועם אהבה גדולה והתעקשות לא לתת לזה להירדם".

איך לא נותנים לאהבה להירדם?

"כל הזמן רוצים משהו. וכשאתה לא מקבל את זה, אתה דופק על השולחן. כל הזמן יש מד מדידה, מד אהבה, וכשהמד הזה נמוך, אני ישר מדבר על זה. שואל: מה קורה? מה הולך? למה את רחוקה? בסך הכל אני חי עם המון ביטחון שם. זה חלק מסוד הקסם של היחסים שלנו, שנמשכים כל כך הרבה שנים.

"אם היו שנים שהתמרדתי נגד הזוגיות, נגד הבורגנות, נגד כל מה שחשבתי שזה מסמל, היום אני הרבה יותר שלם ומאושר בזה. אני כבר בגיל שזה מכובד ונאה להיות נשוי. חוץ מזה שגם היום שירי לא פחות סקסית ומרתקת בעיניי, משהייתה ביום שהכרתי אותה".

היו לכם גם משברים?

"ברור. יש זוגיות בלי משברים? היו משברים לא קלים בכלל, כשמתרחקים ומרגישים מנוכרים ופגועים, ולא מצליחים להתקרב ולדבר, וגם לא רוצים להתקרב".

איך פתרתם אותם?

"הייתי רוצה להגיד שאני עושה את צעדי הפיוס הראשונים, אבל זה לא תמיד נכון. זה 70־60 אחוז נכון שאני זה שמבקש סליחה".

אתה אדם שמתחבט ומתייסר...

"את זה אני בטח לא יכול להכחיש, אבל בגילי רוב האנרגיות מופנות לעבודה ופחות לדרמות. האהבה שלי ושל שירי קיימת, נוכחת, מתמשכת". •

yoav-b@yedioth.co.il