סקלופיני רומנטי

רחוב בן יהודה בתל־אביב בשיא הקיץ הוא לוקיישן יותר מדי ספציפי מכדי ללמוד ממנו על מצב התיירות שלנו. ובכל זאת נחמד לראות שכמה פסיעות ממנו מערבה החוף מושך אורחים מחו"ל מאותו פרופיל שפוגשים בברצלונה. שעתיים אחרי השקיעה עוד חלפו על המדרכות גלים שזופים מאוד של דוברי צרפתית, ספרדית ואנגלית עם מגבות מקופלות בסל או גלשן תלוי על הגב וחול מאחורי האוזניים. דירות שהמרפסות שלהן פונות לרחוב היו מלאות שוכרים לתקופות קצרות בגופיות ועם פחיות בירה. אף לא אחד מהם נכנס לכתובת שבה ישבתי, מהסיבה הפשוטה שלא מתאים לבוא לכאן בלי מקלחת ושיער חפוף ובלי לצלצל מראש. אין פה הרבה מקום, ולא הייתי מהמר על קפיצה ספונטנית.

מיום הקמתה — וכמעט עשר שנים עברו מאז — שוכנת מסעדת "מל ומישל" בחלל שהותאם לחנות. זה מכתיב מספר מוגבל של שולחנות והיצמדות לשני סבבי ארוחות, במיוחד בסופי שבוע. מושב ראשון מתחיל בשש וחצי, קצת מוקדם; מושב שני בתשע וחצי, טיפה מאוחר. מתברר שרק כך אפשר לתמרן עם יכולת הקיבול של המטבח והצוות. "אנחנו לא מקום לכל אחד", אומר מיד השף ניר ויימן על הביסטרו הקטן שלו שמגיש מנות איטלקיות מוקפדות ולא בנוי לחבורות גדולות ורועשות מדי. להפך, מצפה כאן ערב אינטימי עם מוזיקה שלא משתלטת על השיחה. לא בכל מקום אפשר לדבר בלי לצרוח, וזהו בהחלט יתרון עוד לפני האוכל. על השולחנות מפות לבנות ונרות, ואת האווירה מגדיר סופית וילון תחרה על חלקו התחתון של החלון: רומנטי. מזכיר למישהו טרטוריה איטלקית? האסוציאציות שלי לקחו אותי דווקא למסעדות קטנות עם חותם אישי בווילג' בניו־יורק. כל אחד ועולם הזיכרונות שלו.

פתחנו בשפריץ אפרול צונן, שתיווך בין הצעידה מהחניה באוויר ספוג לחות לישיבה רגועה בשטח ממוזג, ותכף בא לחם הבית שלא השתנה כל השנים: פרוסות עבות של פוקצ'ה תפוחה וגבוהה כעוגה, שהוסיפו לה בשלב התערובת חמוציות ודבש וקלו אותה לפני ההגשה. עם שמן זית ובלסמי זהו פיתוי שנאלצים להגיד עליו: לעזאזל הדיאטה. ראשון נבחר סלט מתפריט הקיץ החדש — חסות וארוגולה, סלקים, שומר ופטה — בעיקר כדי למרק את המצפון עבור פולנטה עם ארטישוקים צרובים. הסלט נאה וטרי ללא רבב. הפולנטה, מקמח תירס גרוס גס, מושחתת בלי לגלוש למתיקות יתר, הארטישוקים תורמים חמצמצות, פירורי לחם שנבזקו מעל מוסיפים מעט קראנץ'. התוצאה: כיף.

בצקניות מבית מדרשו של השף האמריקאי עטור הפרסים תומאס קלר באו על תקן מנת ביניים: את תפוחי האדמה מחליף קמח רגיל, ויחד עם גבינות, ביצים וחרדל קוראים לזה ניוקי פריזאי. לקראת ההגשה יוצקים רוטב כמהין לבנות, ואני אגיד לכם — רע זה לא יכול להיות. ועדיין איכשהו שמרנו מקום לעיקריות: אצלי — סקלופיני פרגית נימוחים, עטופים במוצרלה ופרושוטו על רוטב לימון וצלפים (מוצלח ולא מכביד), וממול - פילה מוסר בשרני בציר דגים מצומצם, יין לבן וחמאה מלוחה, עם גזרים צבעוניים וניוקי קלאסיים. (טוב מאוד). סיימנו בטירמיסו שהוכתר פעם כאחד הטובים בעיר רק כדי להיווכח שהוא שומר על הרמה שלו.