"אני רוצה להיות עורכת ווג, מותר לחלום, לא?"

אם אבישג נגר תמכור את הארון שלה – אל תקפצו, זה לא יקרה – היא תקבל על תכולתו סכום כספי שיאפשר לה לשכור דירה בתל־אביב במשך ארבע שנים. "לכן אני כל כך גאה בעצמי", היא אומרת. "לא אמרתי, 'אבאל'ה, תקנה לי תיק'. עבדתי בשבילו במשך חודשים. נכון, זה יותר קשה, אבל כשיש סיפוק זה הרבה יותר כיף".

כשהיא מסתובבת במילאנו – וזה קורה הרבה – מכירים אותה כ"אבישג מישראל". בישראל היא סומנה בתור "אבישג מיהוד", וזה הבדל משמעותי. "זה מה שמוכיח שהכסף לא חשוב, להפך, הכסף יכול רק לעכב. כשאין לך כסף את רעבה לעשייה ואז את משיגה הרבה יותר".

נגר (23) מתבלטת לטובה בסדרת הדוקו־ריאליטי "איט גירלז" (שני עד רביעי, 22:30, הוט בידור ישראלי וב־VOD) המפגישה בין ארבע בחורות צעירות העונות לתואר "איט גירל" כדי שיקימו ביחד אתר אופנה ולייף־סטייל שיכתיב לבני ובנות ישראל את הטרנדים החדשים. לא מעט פיצוצים מתרחשים שם, כשכל אחת מהרביעייה מושכת את השמיכה לכיוון שלה, ונגר דבקה במוטו שלה שהוא "תאמיני בעצמך. גם לאירוע נוצץ, שכולן מתוקתקות לכבודו ומגיעות אליו בשיא ההשקעה, אני אלך בסגנון שלי וארגיש הכי יפה".

ואת זה היא זוקפת לזכות שורשיה. אבא יואב (תימני, נגר במקצועו) אמא רבקה (טורקייה, "מבשלת מעולה, אפילו האקסים שלי ממשיכים להגיע אלינו בימי שישי בגלל מרק השעועית שלה"), שלושה אחים גדולים ("לא הייתה לי ילדות של בת שמשחקת בברביות, הם גררו אותי לכדורגל וחזרתי הביתה עם רגליים משופשפות") וכולם, חוץ ממנה, שרים ומנגנים.

נגר ב"איט גירלז" (מימין). "הרגשתי כמו הברווזון המכוער" | צילום: דביר כחלון

קרדיט ידיעות אחרונות

בילדותך אמרת לעצמך "כשאגדל אני אהיה..."

"לא ידעתי מה אני רוצה להיות, אבל קיוויתי שזה יהיה משהו יצירתי. למרות שלא הייתי ילדה של שמלות וקוקיות, ובטח לא של איפור ותסרוקות, התעניינתי באופנה. אמא שלי מחזיקה בבית שתי בובות של חלון ראווה ומחליפה להן בגדים משוגעים מחנויות יד שנייה. אמא לא התלבשה בחליפות קלאסיות כמו אמהות אחרות, לאסיפות הורים היא הגיעה בבגדי שאנטי מהודו, שרוואל צבעוני וצעיף ובושם פצ'ולי ועפתי על איך שהיא נראתה. לבת־מצווה לבשתי חצאית מקושקשת וחולצה מגוהצת, באותה תקופה עוד התאמתי את עצמי לעדר ולסביבה".

במגמת אופנה בתיכון מקיף יהוד היא התעמקה בתולדות האמנות. "הידעת שהטרנד של ג'ינס שכולו קרעים נולד בזכות כוכבי רוק שכרעו עם הגיטרה על הברכיים עד שנוצרו שם חורים?" היא חדה לי חידה. "לדעתי זה משהו שאנשים צריכים לדעת, זה חשוב. הסקיני ג'ינס הגיע מפאנקיסטים. ו'סאגי פנטס', מכנסיים גדולים ורחבים של ראפרים, הגיעו מבתי סוהר. כשאתה נכנס לשם לוקחים ממך את החגורה וגם את שרוכי הנעליים. היום כל העולם הולך בלי שרוכים, אבל הטרנד הזה התחיל בכלא. מהלימוד ההיסטורי על מקורות ההשראה של אושיות האופנה נולדה האהבה".

ואז התחלת לקנות בגדים?

"תמיד אהבתי לרכוש, אבל במידה. נמשכתי במיוחד לאופנת הרחוב – ג'ינס, סניקרס ובנדנה או כובע. הסוד שלי הוא בשילובים. תראי אותי עכשיו – ג'ינס ליוויס, נעלי אולסטאר ותיק של גוצ'י. אני אוהבת לערבב לכלוך עם נקי".

בצבא היא שירתה ליד הבית, בתל השומר. "לא עשיתי כלום, תקופה מבוזבזת, אבל שמתי לב שיש לי יכולת להשפיע. בפעם הראשונה שבאתי לבסיס עם משקפי שמש מראה כולם צחקו עליי, וחצי שנה אחרי כולם הרכיבו אותם", היא מספרת. "עם נעלי באפלו וחותלות עד הברכיים שראיתי בקליפים של ראפ והיפ־הופ קרה לי אותו הדבר. צחקו עליי, עד שהתחילו לחקות אותי ואני צחקתי אחרונה. התחלתי לפנטז על בלוג אופנה, אבל בני הזוג שהיו לי תמיד הורידו אותי בשאלות כמו 'מאמי, למה את שמה חולצה אקסטרה־לארג' ולא שמלה אדומה?' הם השפיעו עליי לרעה. לא נעלבתי, תמיד הייתי בטוחה בעצמי, אבל הרגשתי שלא מבינים אותי ולא הבנתי למה. כאילו מה, אסור להיות שונה?"

למה האופנה מהווה את מרכז עולמך?

"אופנה – לא רק אצלי, אצל כולם – היא הדרך היחידה שיש לאדם להביע את עצמו מבלי שישמיע שום קול. על פי הלבוש אפשר לזהות אם הוא מופנם או חברותי, איזו מוזיקה הוא אוהב ומה הוא רוצה לייחצן לעולם".

עם שחרורה, לפני שנה ושלושה חודשים, נגר לא שקלה אופציה של לימודים, "ההורים לא לחצו עליי, הם נתנו לי לעשות את הדברים בדרך שלי. פתחתי בלוג אופנה בוויקס, בחינם, וחשבתי שהמצאתי את הגלגל – שאני אפנה לחברות, אבקש מוצרים, אצלם אותם ואעלה תמונות. אחרי חודש וחצי סגרתי את הבלוג כי הבנתי שאני עושה אותו רע".

מה יכול להיות כל כך רע בתמונות?

"חברה שרוצה לפרסם טבעות, לדוגמה, מצלמת דוגמנית עם הידיים לצידי הפרצוף. זה מה שעשיתי, זה מה שעושים כולם. יום אחד דיוושתי בתל־אביב על האופניים, האצבעות שלי היו על הכידון ופתאום קלטתי שככה אני רוצה לפרסם טבעות. צילמתי טבעות של ארבע חנויות, תייגתי אותן, ושתיים מהן כתבו לי: 'תודה על ההשראה'. ככה המצאתי לי דרך חדשה, ועבר זמן עד שהבנתי שזה מה שקורה בעולם. אפילו דונה קארן עושה קולקציה יחד עם קארה דלווין, שהיא אחת מהאיט גירלז הגדולות בעולם מפני שהיא הדלת, היצירה שמחברת את הבגד לחיים".

לא מזמן, מגלה נגר, היא הסתכסכה עם מנחה טלוויזיה מפני שסירבה להשתתף באייטם של שיק או שוק. "אולי הוא חשב שהרמתי את האף", היא מגחכת, "אבל ההתנגדות שלי נובעת מהעובדה שאני באה לאופנה עם עומק. הוא, המנחה, יכול לשבת באולפן מול צילום של מכנס בגזרת סן־טרופז ולהכריז שהוא פאסה, אבל מחר בבוקר קייט מוס תתעורר ותחליט שבחודש הקרוב היא תצא מהבית רק במכנס הזה, ופתאום זה יהיה הטרנד הישן־חדש".

בלוג הלייף־סטייל שלה צמח לאט. "קניתי שתי חולצות שאהבתי, במקום לעשות סלפי פניתי לצלמים בהצעה לצלם אותי. במקביל פניתי לחברות אופנה בבקשה לקבל מוצרים ושמעתי המון לא. כמה? הפסקתי לספור. אף אחד לא האמין ברעיון שלי. לצורך פרנסה עבדתי כמלצרית במסעדה, כסלקטורית בבר וגם עשיתי המון בייביסיטר, ולא ויתרתי. היחידה שהתחברה אליי הייתה אריאל פדהצור, צלמת בת 19 מנווה צדק. נפגשנו באמצע הדרך, בדיזנגוף, הגעתי עם מזוודה, החלפתי בגדים ברחוב, שילמתי לה 60 שקל לשעתיים והבטחתי לה שברגע שאצליח קצת להתאפס על עצמי ולעלות על הגל אני אדאג גם לה. אריאל התגלתה כתותחית. היא בכוונה עשתה לי צילומים מלוכלכים, על רקע כתובות גרפיטי וליד פחי זבל. השילוב בין הסטייל שלי, ישראלי־אורבני, לבין סגנון הצילום שלה יצר משהו נדיר. העליתי את התמונות לבלוג, תייגתי, ברשת הכל ויראלי, ודי מהר קיבלתי בפייסבוק פנייה מבעלת רשת חנויות גדולה באיטליה. חטפתי הלם. זה אמיתי? היא באמת מזמינה אותנו אליה?"

שבועיים לאחר מכן עלו שתיהן למטוס ונחתו בעיר טראני שבדרום ארץ המגף. "נכנסתי לחנות שלה עם אולסטאר קרועות, חולצה מלאת חורים, לא מקולחת, הכי זרוקה. אמרתי, 'היי סברינה, אני אבישג מישראל' וזה היה הקסם שלי", מתארת נגר. "מדי שבוע מגיעות אליה בלוגריות מכל העולם עם מוסקינו וסטלה מקרטני ושמלות ועקבים, אני הגעתי פשוט כמו שאני, סופר־אמיתית וטבעית, בלי שום ניסיון להרשים, ודווקא בגלל זה היא התלהבה ממני ואמרה לי, 'את מגניבה בטירוף, אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך'".

למה היה לך עקרוני לא ללבוש משהו ייצוגי?

"אמרתי לעצמי, 'אבישג, את הכי יפה כשנוח לך, וכשנוח לך את יותר בולטת וחזקה'. עשינו לה צילומים, היא העלתה אותם לאתרים שלה ותייגה אותי, וככה הפכתי לקו הישיר שמחבר בין הקהל הישראלי למוסקינו, ברברי ועוד מעצבים. פתאום כולם התחילו לשאול אותי מה המידות שלי. כשאת תופסת משהו – זה רץ. כשתייגתי חברה מסוימת, אחרי שבוע קיבלתי פנייה מהחברה המתחרה. התחילו לשלוח אליי, לסניף הדואר ביהוד, תיקים באלפי שקלים ובמקביל המשכתי למלצר, 30 שקל לשעה. כשראיתי שהחברות לוקחות אותי ברצינות השקעתי 13 אלף שקל שחסכתי בבניית אתר – אבישג נגר דוט קום. באינסטגרם יש לי 4,800 עוקבים".

לא הרבה.

"נכון, והתרגשתי מהעובדה שהחברות פנו אליי כשהיו לי רק 1,300 עוקבים. הן רצו לעבוד איתי בגלל הדרך שבה אני מצלמת ומציגה. בחו"ל אתה לא צריך להציג קבלות ומספר עוקבים, אם מישהו אוהב את הבלוג שלך הוא ילך איתך. בארץ זה אחרת. פעם נכנסתי לחנות נעליים בבוגרשוב וביקשתי שיתוף פעולה, צילום תמורת מוצרים, ובעל החנות ענה שהוא מוכן לתת לי 30 אחוז הנחה על נעל שעולה 200 שקל. מה זה לעומת דגמים באלפי שקלים שאני מקבלת בדואר מבירות האופנה? לאופנה בישראל אין כסף ושבעל החנות לא יכול לחשוב על השקעה לטווח ארוך בגלל שהוא מוטרד מתשלום השכירות. הזזתי את הפוקוס שלי מהארץ, התמקדתי באיטליה, שוב טסתי ושוב צילמתי, וידעתי שהקהל הישראלי יתייחס אליי רק אחרי שיראה אותי על המסך".

הקונספט של הסדרה "איט גירלז" הדליק אותה. "ידעתי שאני יוצאת להרפתקה, ולא ידעתי מה יקרה, אבל ידעתי שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות", היא מבהירה. "החלטתי שזו ההזדמנות שלי לספר על הקשיים שחוויתי כדי לתת השראה לבנות. שיידעו שאף אחד לא עודד אותי ולמרות זאת לא נשברתי".

מהי ה"איט גירל"?

"הבגדים הם הסממנים החיצוניים של איט גירל, אבל קארה דלווין הפכה לדוגמנית מצליחה לא בגלל מה שהיא לובשת, אלא מפני שהיא הדוגמנית היחידה שהעזה לצאת עם כובע זרוק ותיק שאנל. היא פייטרית וחזקה ונאמנה לעצמה ומסתכלת על האופנה מהזווית שלה".

היא עדיין זוכרת את ההתרגשות של יום הצילומים הראשון. "איזה לחץ", היא מודה. "כיוון שגדלתי עם אחים, ובתיכון התחבאתי במחששה עם הבנים, החברות הטובות שלי הן הכי לא בנות. חששתי ששלוש האיט גירלז יתעסקו רק בשטויות ורכילויות ולא אסתדר איתן. בנוסף, בבלוג שלי אני הבמאית, הקופירייטרית, הדוגמנית, העורכת, אני מחליטה מה להציע מהחיים שלי, וידעתי שאני נכנסת למקום שבו לא תהיה לי שליטה על התוצאה. זו הייתה חוויה מדהימה מפני שבתחילת הצילומים הרגשתי כמו הברווזון המכוער ועם הזמן זה השתנה".

ידעת שיציגו אותך בתור האיט גירל התפרנית?

"אני הכי פחות עשירה מכולן, זאת עובדה. אני לא ענייה, אנחנו משפחה ממוצעת, אבל הפער נראה גדול מפני שהן – דנה זרמון, אדל בספלוב וקים אקאפי – באות ממשפחות סופר עשירות. זה לא הטריד אותי בכלל. לאורך התוכנית רואים שההתעסקות היא באופנה, לא במצב הכלכלי של כל אחת".

צילומי התוכנית הכבידו עליה מפני שהיה עליה לקום מוקדם בבוקר, לפעמים רק שעתיים אחרי שחזרה מהעבודה כסלקטורית בבר. "זה כיף לחיות בלילה", היא מחייכת. "החבר שלי מתקלט ואהבנו לישון עד הצהריים. אני קוראת לו 'אמורו מיו", היא חושפת קעקוע ומוסיפה: "הוא מצטלם איתי להמון דברים והוא הכי מפרגן בעולם, אבל מעדיף שהשם שלו לא יפורסם. גם בתוכנית הייתי היחידה שלא חשפה את בן זוגה".

מאז שובה ממילאנו ("התחלתי לעבוד עם קנזו") היא פרשה מעבודות הדחק כדי להתרכז בבלוג ("הוא החיים שלי. למסיבת ההשקה של התוכנית הבאתי ארבעה צלמים שלי כדי שבבלוג אוכל לתעד את החוויה מנקודת המבט שלי") ושוקדת, יחד עם אמה, על קולקציה קטנה משלה. הארון שלה מכיל 180 זוגות נעליים ("מתוכם מאה סניקרס") והפריט הכי יקר במלתחתה הוא מעיל של ברברי, 12 אלף שקל. "קיבלתי, אני בחיים לא אוציא סכום כזה. אני מרגישה יפה ובטוחה גם בשמלה שקניתי בשני יורו בשוק".

ומה החלום שלך?

"להיות עורכת ווג. נכון שמותר לחלום?" ¥