פלישת חוטפי החולדות

בדיוק כמו שהמומחים הזהירו, העבודות לחפירת הרכבת הקלה בתל־אביב רק התחילו, ואלפי – מה אלפי, מאות אלפי – חולדות נמלטו בבהלה ממחילותיהן התת־קרקעיות והגיעו בדהרה ישר לראשה הקטן והמקסים של אהובתי כדי להתחיל להקים בתוכו מערך חרדות טרי ונוצץ, חדש מהניילונים.

"הן באות בזוגות!" היא ציטטה לי זוג חברים שלנו, עינת וערן, שלקראת פלישת החולדות כבר הצמידו ניילונים לחלונות ביתם, סמרטוטי רצפה לתחתית הדלתות, מסקינג־טייפ לחורי המנעולים והצטיידו במים ופנס ונחמן שי ברדיו.

"לא זוגות, להקות! הן נעות בלהקות!" ניסיתי להדגים לה את האבסורד שבחרדה.

"רציני?!" היא שאלה בתהומיות.

"לא".

"אז תפסיק. אתה יודע שאנחנו קומת קרקע, וערן ועינת אומרים שהן מסוגלות להגיע אפילו לקומות העליונות! הן יכולות לזנק מעץ שנמצא במרחק 15 מטר מהמרפסת ולהיכנס לכל קומה!"

"אז את אומרת שהן יכולות לעוף".

"וברגע שהן נכנסות הביתה הן אוכלות הכל. גם ברזלים! והן ענקיות. החתולים פוחדים מהן!"

"או־קיי, אז מה שאת אומרת זה בעצם שאנחנו מסתכלים כאן על הפקת קיץ הוליוודית בשם 'סופר־חולדה'. תקציר העלילה: כתוצאה ממפגש גורלי בין החולדה שעלתה מבטן האדמה ובין שאריות המבורגר שהכילו חומרים פרסומו־אקטיביים, החולדה פיתחה כוחות־על, גדלה לממדים גודזיליים, ועכשיו היא מסוגלת לעוף, לאכול ברזל ולפתור תשבצי היגיון בעודה סורגת כיפות".

אהובתי לא צוחקת. הפאניקה שלה – ושל עינת וערן – מבוססת על עובדות שמתפרסמות לאחרונה במקור האמין והאיכותי ביותר בעולם בתחום מדעי הטבע: תוצאות החיפוש של גוגל. הדברים שעולים שם בחיפוש פשוט של המילים "חולדות רכבת קלה תל־אביב", מגלים, כפי שמראה לי אהובתי באחד הפרסומים האחרונים, ש"במצב שקווי ביוב ומחילות יקרסו, החולדות עשויות לברוח אל הבתים באמצעות פתחי ביוב ואסלות". וחוץ מזה, כפי שהתבטאו תקשורתית כמה מומחים, החולדות הן שחייניות מצוינות שיכולות לחדור אל הבתים דרך האסלות, מבלי להתחשב בישבן כזה או אחר שהן ימצאו מעליהן.

בתגובה לפרסומים מעוררי החלחולת האלה, אהובתי הודיעה לתינוקת שמעכשיו הן חולקות את הסיר ושתיהן עושות בו את מה שצריך, ושום ישבן לא ייגע באסלה הפעורה לעבר תהום האימה שבה משייטות חולדות תאבות־ישבנים (עוד שם טוב לסרט! אבל מסוג אחר).

"אבל מה יותר טוב מסיטואציה שבה את יכולה, בפועל, להשתין מהמקפצה – כלומר מהאסלה – על החולדה שמתחת?" אני מנסה להראות לאהובתי את יתרונות הסצנריו שבו חולדה שטעתה בכתובת מגיעה בשחייה היישר לשירותי האורחים שלנו בעוד היא יושבת על האסלה ומעלעלת להנאתה בפייס.

אהובתי כמעט מצליחה להדחיק את המחשבה האיומה, אבל אז עינת וערן שולחים לה לינק לעוד מאמר מהרשת, שבו קובע מישהו ש"כשהחולדה חשה רעב, היא תנגוס בכל מזון שנראה לה זמין, בין אם מדובר באצבע תינוק ישן ובין אם ברגל אדם ישן".

בשלב הזה – כשברור לאהובתי לחלוטין שהתינוקת שלנו תגדל ללא אצבעות אחרי שהחולדה הראשונה שתגיע לביתנו דרך האסלה תראה בילדה חטיף קיט־קט טרי – היא כבר לא יודעת את נפשה. "חייבים להזמין הדברה", היא ממלמלת, אבל אני פוטר אותה בלא כלום: "עזבי, נראה לך שאפשר להדביר חיה שמסוגלת לעוף, לאכול ברזל ולנשנש טוסיקים ותינוקות? מה, הרי ידוע שכשהחולדה ממש רעבה, היא טורפת את המדביר".

אהובתי שוב לא צוחקת. לאורך שעות הערב היא מפסיקה, מדי פעם, לבהות בטלוויזיה ובולשת בעיניה אחר פתחי הדלתות וחדר השירותים, למקרה שהפלישה כבר התחילה. בינתיים אפילו ג'וק צולע לא טורח להופיע – אבל החרדה בסלון לא שוככת. קילומטרים ספורים מכאן הם חופרים רכבת, ואם חולדה יוצאת ממחילה בלב תל־אביב, שבה התגוררה בשכירות מוגנת מאז 2007, ושוחה בקצב אחיד לעבר רמת־אביב, כמה זמן ייקח לה לבצבץ אצלי בשירותים ולהגיד: "האודי־הו! רוצה לחלוק בתינוקת שלך או שכבר אכלת?"

אני כמעט מצליח להרגיע את אהובתי, שכל הפרסומים האלה הם סתם הפחדות שמגיעות היישר מגורמים ממשלתיים בכירים ("כאילו, איראן כבר לא עובדת לו כהפחדה, אז הוא המציא מכת חולדות!"), אבל בשבת אחר הצהריים אנחנו נפגשים עם חברים אחרים, בועז וליאת, שמציינים בשיא האדישות שאכן חלפה חולדה – אמיתית, לשם שינוי – בדירת הגג שלהם. "שמתי מלכודת ובבוקר אני שומע ציוצים ורואה שהזנב שלה ננעל מתחת לקפיץ והיא סובלת", בועז מספר לי בחיוך רגוע.

"אז שיחררת אותה?" אני מנסה.

"מה פתאום. לא קראת שהן מסוגלות לחזור לאותו בית גם ממרחק קילומטרים? יש להן זיכרון פנומנלי. לקחתי גיגית עם מים, הכנסתי את כל הכלוב פנימה והטבעתי אותה".

אהובתי, בשלב זה, מבקשת סליחה והולכת לשבת קצת על הסיר, בזמן שאני שואל את בועז אם לא עדיף לסגור את תריסי הרפפות שלהם בקומה העליונה ולמנוע חדירה נוספת. "לא קראת שהן מסוגלות להשתחל דרך החרכים הכי צרים?" הוא גוער בי. "יש להן ממש מעט עצמות בגוף".

או־קיי, אז החולדה – אם הבנתי נכון עד עכשיו – מסוגלת לעוף, להתכווץ, לשחות קילומטרים, לחזור הביתה כלאסי בשעתה, להגיח מהאוויר, מהים ומהיבשה, ומזונה העיקרי בטבע הוא ברזל, תינוקות, אצבעות וישבנים. מי זה היצור הזה? של מי הציפורניים? עם ניבים ומלתעות ופה מלא שיניים?/ יבלת על כל ברך, חודים על הכפות/ וגבשושית של רעל מעל לקצה אפו?

כן, כן, החולדה היא טרופותי – המפלצת המיתולוגית מספר הילדים המפורסם – בגרסה עכשווית למבוגרים. החולדה היא מכונת ההרג, הטרף, השחייה, החדירה, הנשנוש והזיכרון המושלמת, וממש לא ברור למה טרחנו בכלל להביא את כל הציודים הכבדים האלה כדי לחפור את מנהרות הרכבת הקלה בעיר; יכולנו לסגור חוזה עם החולדות עצמן, הן כבר היו חוצבות לנו מנהרה מפוארת ביומיים עבודה, כולל תחנות מרווחות, ואז נעצרות, תוקעות גרעפס ושואלות: "מה יש לקינוח?"

ובדיוק כמו ב"טרופותי", גם הסופר־חולדה אולי נשמעת דמיונית, אבל לא; היא קיימת באמת! והיא עשויה להופיע אצלי בסלון בכל זמן עכשיו. ותנו לי להגיד לכם, בפרפראזה על שאלתו המפורסמת של אברי גלעד: אני מעדיף שלא יהיו אלף רכבות קלות, ואפילו לא אחת – ומצידי שגוש דן כולו ימשיך להיות פקק אחד מכאן עד אשדוד! – ושלא תגיע אליי חולדה בודדה הביתה.

כי האמת היא שלמרות קור הרוח המופלג שאני מוכרח לגלות, אני יודע שבמקרה שחולדה ממשית תחצה ערב אחד את הסלון בדרכה מהשירותים למטבח, אני איאלץ לעשות את הדבר היחיד שאני יודע לעשות במקרים כאלה: למכור את הדירה.

זו תחושת הזוהמה. הלכלוך. הידיעה שיצור מדובלל וחד שיניים בסדר גודל של חתול מסתובב לך בבית. קצת כמו עקבותיו של פורץ שביקר בדירה, אתה חש, קודם כל, מחוּלל. מתקשה לגעת בדברים שהיו שלך – ועדיין הם שלך – מבלי לחוש רתיעה מסוימת.

ואז, ברגע אחד, מבצבצת איזו תקווה: "תראה מה כתוב פה", אהובתי מוצאת פתאום לינק נוסף. "חמוס – האויב הטבעי של החולדות".

שבת הקרובה, לפיכך, אנחנו ב"צער בעלי חיים". תכינו את מחלקת החמוסים, חבר'ה. ניקח את הכי גדול.