צחוק מתגלגל

אילן קובץ' בכלל לא היה במקום האירוע, אבל הוא זוכר את הפדיחה של שותפו ליאור דובדבני כאילה קרתה אתמול. "הייתה הרמת כוסית לראש השנה וכל הטאלנטים של 'קשת' היו שם", הוא משחזר, "'ארץ נהדרת', צביקה הדר. אנחנו היינו החדשים, ואני בדיוק נסעתי לחו"ל, ומהפאניקה אמרתי לליאור, 'אתה חייב ללכת. תתחיל לדבר שם עם אנשים, תשחק אותה, תעשה לנו עבודה, לובי, מינגלינג. עכשיו זה הזמן'".

"אני מגיע לשם", מתפרץ דובדבני לדברי חברו, "מסתובב עם כוס שמפניה לבד, לא באמת מכיר את האנשים. פתאום צביקה הדר ניגש אליי עם סיגר ואומר 'שלום'. מסתבר שהוא ראה את הסדרה שלנו ואהב. אחרי רגע מצטרף שחר חסון, ואז גם אסי כהן. אני נשען על המעקה, מבסוט, ואז, מההתרגשות, היד שלי מחליקה והשמפניה שלי עפה על צביקה הדר. שחר חסון מתפוצץ מצחוק, אסי גם, וכולם מסביב. צביקה לא יודע איפה לקבור את עצמו, הולך לנגב את זה בשירותים. ואני מנסה להיות קול, אומר, 'סליחה, צביקה, סליחה'.

אז הצלחת במשימה.

"אני חושב שצביקה הדר כבר זוכר מי אני".

דובדני רצה להתנשק

קרדיט ידיעות אחרונות

בחדר מלא ווינרים יש תמיד מקום לכמה לוזרים. הצמד הקומי דובדבני וקובץ' קלט שהנישה הזאת יחסית פנויה בטלוויזיה הישראלית, וברוב הפעמים שנצפו על המסך - ראשית בערוץ ביפ המנוח ואחר כך ברצועת הלילה שלהם בערוץ 2 - זה בדמותם של שני בני שלושים פלוס בשם דובדבני וקובץ', חבר'ה לא מוצלחים במיוחד שמנסים לא לטבוע במרק שנקרא החיים. זה עבד להם יפה. יפה עד כדי כך שכעת הם עושים את זה על המסך הגדול, בסרט הקיץ החמוד 'מה כבר יכול לקרות?!'. ההומור שלהם ייחודי ומינורי, ובניגוד לרבים אחרים, ידם בכל - מעלים רעיונות, כותבים, משחקים. מציבים לעצמם מטרות ונוגסים מהצדדים עד שהם מגיעים למרכז.

ככה גם הגיעו לסדרת הריאליטי 'היחידה', שבמסגרתה סלבס מקימים מעין להקה צבאית. זו שעת הת"ש שלהם על הסט. דובדבני יושב ומכרסם לחם עם טחינה גולמית, בעוד קובץ' סוחב ספסל ומציב אותו במקום שיהיה לנו נוח לשבת. "הקונספט זה שלוקחים עשרה מפורסמים ושמים אותם בתוכנית", אומר קובץ', "אבל אנחנו ישר אמרנו, 'אנחנו לא מפורסמים'. ישנו עכשיו חודש בחדר עם רמי קלינשטיין, ועד השנייה האחרונה התרגשנו שהאשכים של רמי ישנו איתנו".

אבל האמת היא שאתם כבר כן מפורסמים. מה הדבר הכי מוזר בזה?

"זה שאנחנו מזוהים רק כצמד. כשאנחנו יחד ברחוב עפים עלינו, לחוד אף אחד לא יודע מי אנחנו. גם אף פעם לא זוכרים את השמות שלנו, מי זה מי, תמיד מעוותים אותם, פעם באו ואמרו לי, 'הנה זה מגיל וקופטש'".

דובדבני: "כשאנחנו לחוד מדברים איתנו הרבה פעמים ברבים, שואלים אותי, 'מה קורה דובדבני וקובץ'?'"

קובץ': "אנחנו לא באמת מאמינים שזה קורה לנו עכשיו. תמיד מרגישים אאוטסיידרים בתעשייה הזאת. אם נהיה בישיבה עם אנשים חשובים, נענה על שאלות שלהם ונהיה יצירתיים ואז נצא ונגיד, 'וואי, עם מי ישבנו?!' ואם קורה לנו שאנחנו רואים מפורסמים ברחוב, אז אנחנו מתלהבים, 'וואו, הנה אביבית בר זוהר'. אבל כשמבקשים להצטלם איתנו ברחוב אנחנו אומרים מין, 'אבל מי אנחנו?' זה גם הבסיס של הדמויות שיצרנו בסדרה ובסרט, האנדרדוגיוּת, הלוזריוּת שקיימת בכל אחד מאיתנו. מבחינתנו כולם לוזרים, הווינרים פשוט לא מודים בזה".

גם לווינרים לא פשוט לשרוד היום בשואו ביזנס.

"נכון. אבל אם פעם ממש מעטים עשו את זה ביג טיים, היום יש המון מסכים ויש הרבה שמצליחים בלי להביא את המכה, אתה יכול להתפרנס מזה גם אם אתה לא סופרסטאר. פעם דודו טופז היה בא, עושה מערכון, כולם היו עפים והוא היה מתפרנס מזה שלוש שנים. היום אתה עובר מפרויקט לפרויקט, ותמיד יש את המופע שהוא הלחם שלנו. אנחנו לא שניים שעשו את המסלול של להקה צבאית, תלמה ילין. אנחנו מהסוג של לאט־לאט. יש בנו אמונה נורא גדולה בעצמנו וגם הישג אחד או שניים. כל מה שעשינו עד היום יצרנו מכלום".

עשיתם פעם משהו נועז?

דובדבני: "בתקופת הלימודים עברתי לגור בשכונת התקווה".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

שניהם ילדים טובים למשפחות בורגניות שהידרדרו למקצוע הנוכחי, כך לפחות חשבו ההורים שלהם פעם. דובדבני, רווק בן 36, גדל ברעננה לאמא מורה ואבא מהנדס בניין. כילד היה אלוף הארץ בג'ודו, ופרש יום אחרי שזכה באליפות בגלל פציעה. את היכולת להצחיק קהל גילה במחנות ההשמדה של העם היהודי. "במסע לפולין נפל לי האסימון, כולם היו יוצאים מהמחנות ואני הייתי מצחיק אותם. בארוחת ערב ביום שישי בוורשה עשיתי חיקוי של ראש המשלחת מול 500 איש, לפני זה בחיים לא הייתי על במה. כולם התפוצצו מצחוק, ופתאום אתה מרגיש כוח".

קובץ', בן 37, נשוי פלוס שתי בנות, גדל בחיפה. אבא שלו מנתח, אמו הייתה מנהלת כוח אדם. הוא ניסה להתקבל ללהקה צבאית והגיע למשטרה צבאית. "חוקר מצ"ח זה תפקיד מטורף שילדים בני 20 לא צריכים לעשות אותו. מלבד תיקים קטנים של סמים וגניבות קלות, אתה מוצא את עצמך חוקר מקרים של חיילים שנהרגו בתאונות או מתאבדים. בדרך כלל כשחייל מתאבד הוא יורה בעצמו באם 16. אני לא אשכח אירוע שבו הגעתי לחדר, אני רואה בן אדם שוכב, כל הראש שלו מפוזר שם. הנשק לידו ואתה עושה עליו חיפוש. מחפש בארנק, אם השאיר מכתב, פתק, כדורים. אני זוכר שהגוף שלו היה עוד חם, ואז צילצל לו הטלפון. הוצאתי את הטלפון וראיתי את המילה 'אמא'".

ואתה כולה בן 19.

"כן, ילד, ולא מכינים אותך לזה. קיבלתי מקרה כזה בממוצע כל חודשיים־שלושה. שואלים אותך אם זה בסדר, באותו רגע אתה סבבה עם הכל, מרגיש חשוב, יוצא לזירה, וקר. ואז אחרי עשר שנים משהו פתאום דופק לך בדלת. אתה מגלה שזו וואחד דפיקה, שהדחקת, שזה לא יוצא ממך. תמונות שנכנסות למגירה בראש, ואתה נשאר עם זה כל חייך".

התפקיד של דובדבני השאיר צלקות שטחיות יותר. "הייתי ביחידה שמטפלת בחיילים עם פרופיל 24, פרופיל זמני, מסיבה רפואית או נפשית. הם יוצאים זמנית מהצבא ואז או שחוזרים או שלא. וברגע שניסינו להחזיר אותם לצבא הרבה מהם ניסו להרביץ לנו. בגלל זה בשלב מסוים שמנו סורגים בעמדת קבלה".

וכשהשתחררת?

"עבדתי בנשיונל ג'יאוגרפיק, הייתי מוכר מנויים בטלפון. 'על המאצ'ו פיצ'ו שמעת? על הגלפגוס שמעת? הצקתי לאנשים, זו הייתה הדרך להתפרנס. במקביל פתחתי חברה לימי הולדת. היו לי שני סוגים - פיראטים ודינוזאורים".

תמכור לי את הדינוזאורים.

"אני פותח בסטנד־אפ לילדים בתור בובה ענקית של אמא דינוזאורית. 'בן כמה אתה, ילד?' הוא עונה '4'. אני עונה, 'אה, בן 44'? צחוקים וכפיים. פעם עשיתי יום הולדת בפארק ואני בבובת הדינוזאור מחפש את הבן שלי, הביצה הענקית. כל הילדים מנסים לעזור לי ופתאום מתחיל גשם זלעפות. הילדים ברחו, מערכת ההגברה והציוד בחוץ, ואתה רואה דינוזאור עם ביצה ענקית רץ בפארק ריק ושם דברים באוטו".

קובץ': "אני חילקתי עיתונים בחיפה. אתה אמנם עובד שעתיים ביום, אבל הן הכי קשות ביממה. קם בשלוש, מגיע בשלוש ורבע לעמדת חלוקה. יש ממך ריח של בית דפוס, אתה עולה ויורד במדרגות, יש כאלה שרוצים עם ניילון ויש שבלי, 'שים לי את זה אחרי השער, דפוק פעמיים, ואז תניח בלי ניילון וביום שישי עם ניילון'. מלא כלבים רדפו אחריי. גם כשלא הייתי עובד, בשבת, הייתי מתעורר בשש בבוקר בפאניקה שלא קמתי בזמן".

קובץ' השלים תואר ראשון במשפטים, בשביל לפרוש לטובת השואו ביזנס. אחיו מתברר עשה את זה קודם, "הוא סיים רפואה והיום הוא תסריטאי באל־איי בוורנר בראדרס". דובדבני למד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, שיחק בכמה הצגות בתיאטראות מכובדים, עד שהבין שאם הוא רוצה להיות קומיקאי, הוא חייב להשקיע את עצמו רק בזה. סוכן שחקנים שידך ביניהם והזוגיות יצאה לדרך. "למופע הראשון באנו עם חליפות", מספר קובץ', "עלינו לבמה, אני אמרתי, 'אאאל"ף' ואז שתקנו. חמש דקות הקהל חיכה לסטופ. זה התחיל מגיחוכים, עבר לשנאה ובדקה השלישית הפך להשתוללות פסיכית".

בשלב הבא הם בנו תוכנית מערכונים, ובכל שבוע הגיעו למועדון לבדוק אותה על הצופים. יום אחד ישב בקהל מנחה טוק שואו אמביציוזי בשם יאיר לפיד. "כמה ימים אחר כך הלכנו לתוכנית שלו", מספר קובץ'. "30 אחוז רייטינג, בשידור חי, עומדים מול מצלמה. גילינו שבסכנה אנחנו עובדים טוב. עשינו קטע שנקרא 'איזה באסה', פרודיה על טקס יום הזיכרון: 'איזה באסה זה לרדת בחדר המדרגות החשוך ואתה חושב שיש עוד מדרגה אבל מסתבר שאין'".

דובדבני: "איזה באסה זה לירוק מהחלון של האוטו תוך כדי הנסיעה והיריקה חוזרת אליך".

קובץ': "כשירדנו ראיתי שקיבלתי 99 סמסים. אז לא היה מקום ליותר. היה טירוף. התארחנו שם עוד פעמיים, והתוכנית ירדה. בכלל, אנחנו נוטים להגיע לתוכניות שנסגרות. הגענו ליאיר לפיד והוא ירד אחרי 20 שנה באוויר, הגענו לליאור שליין לתוכנית הלילה לכמה פינות ואז היא ירדה, הגענו לערוץ ביפ, קיבלנו סדרה, צילמנו אותה - והערוץ נסגר אחרי שנים שהיה קיים".

למזלם, האמא של הערוץ שנסגר הייתה הזכיינית קשת, שתפרה להם משבצת בערוץ 2. "אמרו לנו, 'בית האח הגדול פנוי עכשיו, משפצים אותו ואנחנו גם ככה משלמים עליו, קחו את המקום'", אומר קובץ'. "אז כתבנו חמישה פרקים של שומרים בבית האח הגדול בזמן השיפוצים שלו".

איך היה שם?

דובדבני: "אחרי כמה ימים שהיינו קבורים שם התחלנו להבין מה עובר על החבר'ה בפנים. שתיים בלילה, אתה רואה את המצלמות סביבך ואומר, 'אפשר להשתגע פה'".

קובץ': "הדהים אותנו הגודל הפיזי של המקום. זה נראה לצופה וילה מטורפת עם המון חדרים וספייס, אבל זה מקום קטן, מין בית סוהר שאין לך יותר מדי לאן לברוח, קלסטרופוביה תמידית".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

אחרי שתי עונות בערוץ 2, שוב נחתה עליהם הסכין. "ב'קשת' אמרו ש'אין לזה כרגע מקום, אבל אנחנו מחויבים כל שנה להשקיע בסרטים, תפתחו את זה לסרט קולנוע'. אז הם עשו את זה. יחד עם הבמאי אופיר לובל והתסריטאי שראל פיטרמן את 'מה כבר יכול לקרות?!', שבה הם מככבים לצד גורי אלפי, רמי הויברגר ועפר שכטר. נקודת המוצא של הסרט היא שני לוזרים שזוכים בהגרלת "פקק המיליון" של משקה בטעם קולה. בהמשך העניינים מסתבכים כמובן.

במציאות, הם הצליחו להרים את הסרט ללא תמיכת קרנות הקולנוע, ועם חברת משקאות ששמה כ־400 אלף שקלים בעסקת תוכן שיווקי. "מבחינתנו זה התאים, הוסיף אמינות, אם לא היינו עושים את זה היינו צריכים לקחת בקבוק ולהוריד לו את התווית".

ברגע קומי מסוים בסרט אתם מתנשקים בלהט. מי חשב על זה?

דובדבני: "אני".

קובץ': "אני התנגדתי. חשבתי שזה נורא מצחיק בעיקר אותנו".

דובדבני: "לפני זה שנינו לעסנו מסטיק. לא עשינו על זה חזרות, ידענו שזה חייב להיות רגעי וחד־פעמי. צילמנו שלוש פעמים, על הטייק הראשון היה לנו את זה. לוהט".