מאסר עולם
'לפקח ולהעניש', ספרו המופתי של מישל פוקו, מוכיח שהאכזריות של דאעש היא לא המצאה של ברברים
לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר // מישל פוקו - מצרפתית: דניאלה יואל - רסלינג - 383 עמודים
וצאות להורג בעינויים הן נושא רלוונטי מתמיד בתקופה הנוכחית. התקשורת לא מפסיקה להתעסק בסרטי הזוועה של דאעש, ומתארת אותם כגילויי ברבריות שמקורם במזרח התיכון הפרוע; אכזריות שיצאה משליטה עקב הסרת הרסנים של הציוויליזציה.
ספרו של מישל פוקו מזכיר לנו שמחזות כאלה היו מרכיב יסודי בשיטת הענישה האירופית עד לפני כ־200 שנה. במאה ה־18, עידן הנאורות והתבונה, התקיימו מופעים כאלה בכיכרות הערים. נידונים למוות שנשרפים, מבותרים לחתיכות, נקרעים לגזרים בעודם חיים. גלגלי עינויים, גרדומים, תהלוכות אסירים מעונים. הספר נפתח במקרה כזה - תיאור מפורט של הוצאה להורג ב־1757, של אדם שהואשם בניסיון לרצח המלך. כל זה מוטח בקורא ללא כל הכנה, כבר בעמוד הראשון של הספר.
פוקו מראה שהעינויים אינם ביטוי ל"חייתיות" שאיבדה כל רסן, אלא הם דווקא שיטה מחושבת של שליטה: אנקותיו וזעקותיו של האשם הן טקס המשפט עצמו. העינוי האכזרי הוא מנגנון ענישה מורכב ומחושב. טקס פוליטי שבו מופגן הכוח.
'לפקח ולהעניש', שתורגם סוף־סוף לעברית ארבעה עשורים אחרי פרסומו, הוא מהיצירות החשובות ביותר של ההגות המודרנית. יותר מזה: הוא גם ספר יפהפה, מלאכת מחשבת מעוררת השתאות של מחשבה וכתיבה. אבל כדי ליהנות ממנו צריך להתגבר על תיאורי זוועה כמעט בלתי נתפסים, הגודשים את עשרות העמודים הראשונים של הספר. בהמשך זה נעשה פחות נורא. הענישה נעשית מרוסנת יותר. זה חלק מהסיפור.
בתחילת המאה ה־19, העינויים הגופניים מוצאים מחוץ לחוק ברוב מדינות אירופה. תיאטרון האימה, הגלריה הססגונית והמזוויעה של מיתות משונות, מוחלפים בעונש אחד עיקרי שמלווה אותנו עד היום: כליאה. רוב הנידונים נשלחים לתקופות ארוכות או קצרות של מאסר. זוהי שיטת הענישה הנפוצה בתקופתנו: על פשע נגד החברה משלמים בשלילת חופש. החוב לחברה משולם בדמות בזבוז שנות חיים בבית הסוהר.
האם אפשר לנשום לרווחה? לא בדיוק. כי בשיטה החדשה, הכוחות החברתיים המופעלים עלינו הם חזקים לא פחות, גם אם סמויים הרבה יותר מן העין. הענישה הפיזית מטילת האימה, שנועדה להפגין את כוחו של המלך המכריע את מי שמורד בו, מוחלפת במשטר המבוסס על פיקוח פרטני ומִשמוע טוטאלי.
פוקו מראה שהכלא, מניעת החופש באמצעות חומות וסורגים, הוא בימינו רק נקודת קצה של מנגנוני פיקוח חברתיים הנמצאים בכל מקום. בית הספר, האוניברסיטה, המרפאה, הקליניקה הפסיכולוגית - כולם הרחבות של בית הכלא. הם נועדו לפקח על תנועותינו ועל מחשבותינו, ולגרום לנו לפקח על עצמנו. המודל המפורסם שממצה את שיטת השליטה הזו הוא הפנאופטיקון - מבנה אדריכלי שבו כל אסיר, עובד או תלמיד חשופים כל הזמן למבט. האסירים אינם יודעים מתי המשגיח שעל המגדל משקיף עליהם, לכן עליהם להכפיף את עצמם למשמעת עצמית.
המנגנונים האלה יעילים ויסודיים הרבה יותר מההענשה הפיזית המופעלת כמופע ראווה. "זהו כוח עניו, חשדן, המתפקד בדרך של כלכלה מחושבת אבל תמידית", כותב פוקו. הוא יוצר בני אדם ממושמעים כמעט מגיל אפס, נפשות שתפקידן לשלוט בגוף עוד לפני שהראה ולו סימן זעיר של מרד. מרגע הלידה, שבו אנו נשקלים על ידי האחות בחדר היולדות, אנחנו חיים בתוך "רשת כליאתית" שאין לה חוץ. התפוקה שלנו נמדדת באופן מתמטי. אנחנו נבדקים כל הזמן, נדרשים לעמוד במבחנים, מכפיפים את עצמנו מרצון לתשאול אינסופי, מפקחים אחד על השני. כל החירויות שהוענקו לנו לכאורה בעידן המודרני - חופש המחשבה, הביטוי, ההתארגנות, ההצבעה - בנויות על גבי תשתית של משמוע, שמבוצע על ידי מוסדות שאינם נבחרים אלא נחשבים למובנים מאליהם. האכזריות של דאעש מתרחשת איפשהו "שם", אבל השליטה הטוטאלית קורית כאן, בכל מקום ובכל מצב.
במובן הזה, 'לפקח ולהעניש' אינו רק היסטוריה של בית הכלא, אלא היסטוריה של הנפש המודרנית. הוא מראה שאין טעם לשחרר את "האדם", כי האדם התובע להשתחרר הוא כבר תוצר של שעבוד. הוא משועבד לנפש, שהיא מנגנון שליטה על הגוף.
מעבר לזה, הקריאה בספר מזכירה שפוקו הוא גם סופר מעולה. אין שום דמיון בין הכתיבה של פוקו עצמו לבין הכתיבה עמוסת הז'רגון של האקדמאים המצטטים אותו. פוקו הוא ההוגה המצוטט ביותר במדעי הרוח והחברה, ואבחנותיו המהפכניות מהוות בסיס למחשבה הפוסט־מודרנית של העשורים האחרונים. ועם זאת, כמה אנשים מנסים באמת להטיל ספק בהיגיון של הכליאה ולדמיין אלטרנטיבה? בעידן הנוכחי, הימין והשמאל מתחרים זה בזה מי סוגד יותר למערכת הכליאה. הימין דורש לכלוא פושעים מסוג א', והשמאל דורש לכלוא פושעים מסוג ב'. כשחבר כנסת חמום מוח דורש להנהיג עונש מוות, אנשים נאורים מצופים להזדעזע. אבל כדי להיות נאור, צריך לדרוש תקופות מאסר ארוכות - לרוצחים, לאנסים, למושחתים. כל זה לא מקרי. פוקו מראה שהדחף לכליאה הוא מרכיב הכרחי בנאורות. החברה המתוקנת היא זו הממשמעת היטב את נתיניה. מהבחינה הזאת, נראה שהפרויקט המחשבתי של פוקו נכשל. •
