קפיצה לגוב
בלי קשר לאלבום החדש שלו, גידי גוב זכה לאחרונה למעמד של פלטינה. זה קשור לשתי הפציעות שעבר בשנתיים האחרונות, "אחת ברגל ואחת בכתף", הוא מפרט. "ריסקתי את הקרסול וריסקתי את הכתף. מעדתי בשני המקרים. זכיתי בכמות מתכות מטורפת ברגל, וגם ביד. אני אמור להוציא אותן בדצמבר".
נשמע קצת מסובך.
"מנתחים מוכשרים בנו אותי. הראו לי צילומים של הקרסול, של הכתף. מה אומר לך, זה בדיוק כמו לקחת בזהירות אגרטל שנשבר ולהדביק חתיכה־חתיכה. ממש הדביקו אותי מחדש".
כאב?
"לא כל כך. הגוף הגיב כמו לטיפול בהלם, שיחרר כמות עצומה של אנדורפינים. זה בעיקר היה מיותר".
חגגת החודש 65. אתה בריא? מרגיש בכלל את הגיל?
"כן לגבי שניהם. האיברים הפנימיים, אלה שעובדים, יודעים בדיוק בן כמה אני. אלה מכונות שכבר עובדות הרבה זמן. אני זוכר את עצמי בגזוז או בכוורת, באולפן. ויש שם כיסא, שרפרף כזה גבוה, ואני עומד שם וקופץ מהרצפה אל השרפרף, מאזן את עצמי. מה חשבתי לעצמי? לא חשבתי בעצם. אתה קופץ והגוף בשיא. היום אני לא הולך לקפוץ על שום כיסא, אבל אני לא חושב על הגיל. זו עובדה קיימת, ומה אני מדבר. היה פה בישראל טוני בנט, עשה סיבוב הופעות בגיל 88. מה זה אומר לגביי?"
בכל גיל שהוא, גידי גוב הוא האיש הכי קול בסביבה. אף פעם לא עושה עניין, ועושה את זה בשנינות, בנונשלנטיות שגורמת לך להרגיש שאצלו הפאנץ' מגיע כבדרך אגב. בלי להזיע. מוזיקה, לעומת זאת, כרוכה אצלו בזיעה. עברו עשר שנים מאז שהוציא את אלבומו הקודם 'בקצה ההר', והאזנה לאלבומו הטרי 'אם היינו' מגלה כמה שירים יפהפיים ומחדדת את השאלה מדוע חיכה כל כך הרבה. שום אמן ישראלי במעמדו לא לקח הפסקה כזאת ארוכה מרצון. גם לא אריק איינשטיין ז"ל בעשור האחרון של חייו, ולא שלמה ארצי ושלום חנוך, שנחשבים בעצמם לא קלים לתנועה. "זה לא בער בי, לא התגעגעתי בשום אופן לאולפנים. באופן כללי אני שונא את זה", יורה גוב בשלווה.
סליחה?
"אולפן זה קשה באופן כללי, ולי זה קשה נורא. זה שעות של עבודה, ואז מגיעים לשלב מאוד טכני שאני לא ממש סובל, עם המתנות ארוכות, ולפעמים זה להקליט כל הלילה. הפעם זה לא קרה. אנחנו עבדנו על התקליט הזה בנועם. בעדינות".
אבל כל החיים שלך היית באולפנים.
"ואף פעם לא אהבתי את זה. אפילו עם כוורת. הם מנגנים, מוסיפים כלים, מתקנים פה ושם, ואני זמר. בסוף אני צריך לשיר, אבל מחכה לזה שעות ארוכות וזה מבאס. אין מה לעשות שם. לא כיף. נרקב לי המוח אחרי תשע שעות מיקס לאותו שיר. מה קרה? מה עושים שם, ניתוח לב פתוח להצלת חיים? חברים, פרופורציות. אומרים שמוזיקה זה פאן, תנסו".
בני דורך ארצי וחנוך מקפידים להוציא אלבום כל כמה שנים.
"הם גם יוצרים, זה אחרת".
יש שמועה שלקחת חלק בכתיבה של 'אלף כבאים'.
"בוא לא נגזים, גם את 'אלף כבאים' לא כתבתי. כתבתי שורה אחת שם, 'מספריים מתקרבים לראש, את האוזניים הוא רוצה לחתוך'. וגם זה לא ממש בעברית. אולי תרמתי גם ל'יו יה' כמה מילים. בכך מסתכמת קריירת היצירה הנפלאה שלי. זאת אומרת, לוקח לי המון זמן למצוא שירים שבאמת מתאימים לי".
ובדרך כלל הם טובים, אז די הפסדנו עשר שנים.
"גם אני אולי הפסדתי. למזלי, בחברות התקליטים שלי אף פעם לא לחצו עליי להוציא שירים, כיבדו את העניין הזה אצלי. וזה לא שעשר שנים עסקתי בליצור את התקליט הזה. וסלח לי שאני אומר 'תקליט', כי אני לא יצאתי מהמילה הזו עדיין. עשיתי המון דברים, לא נוצר בי מספיק רעב לעשות חדש. זה התחיל לטרטר לפני כמה שנים, וגם זה לא היה קורה בלי ערן ויץ הגיטריסט שמנגן איתי ויובל שפריר המתופף, שדחפו, אבל כל הזמן אמרתי להם, 'אין שירים'".
אתה לא מאלה שמתקשרים לאנשים ומבקשים שירים?
"לא. מגיעים אליי בדרך כלל. פתאום מישהו זורק איזה דיסק אליי בהופעה ואומר, 'קח, שמע'".
אנשים לא באו אליך ברחוב ושאלו, 'גידי, למה אין שירים חדשים?'
"נו, אז אמרו. תמיד עניתי שאולי בשנה הבאה. אבל הנה, אני נורא מאושר מהתקליט. 12 שירים חדשים וזה נראה לי כל כך יפה, כל כך המון. לא במקרה, איזה שירצ'יק, מקסים ככל שיהיה. יכול להיות שבעולמנו התזזיתי זה ספר עב כרס יחסית. אבל זה גורם לי שמחה רבה".
לאמנים במעמדך קשה יותר היום לעשות להיטים גדולים?
"אתה כמעט שלא יכול לכתוב להיט גדול. למעט מוזיקה אולי של ריקודים או חתונות. אני גם לא חושב שצריך. אם אתה אומר, 'זו תמונת המצב שאני נמצא בה עכשיו', כמו שעשיתי באלבום הזה, אז זה לא עובד לפי 'וואו, זה יהיה להיט'. זה עובד לפי מה שיש לי לומר ונעים לי לשיר. ואני מקווה שישמעו את האלבום ושאני אוכל באיזושהי דרך להשמיע אותו בהופעות".
נדמה לי שאתה מחליט מה לשיר בהופעות.
"כן, אבל יש בעיה. לכולם, לא רק לי. כשצייר עושה תערוכה, הוא אומר, 'הנה כל הציורים שלי'. אז אתה הולך בתערוכה, פה אתה מתעכב, פה אתה עובר מהר. בהופעה, הקהל בא ורוצה את הלהיטים שלך. כי בשביל זה באנו, וזה לגיטימי. אני מת לעשות פעם משהו אחר, לכתוב מודעה, 'הערב רק לבעלי לב חזק'. להשמיע את כל האלבום החדש ורק אחריו את מה שמכירים".
ותעשה את זה?
"כנראה שלא. אם הייתי הולך להופעה של טום ג'ונס, ושומע שירים חדשים שאני לא מכיר בכלל, הייתי מתרכז יותר בבירה שלידי. אז כנראה שחזרנו לאופציה היחידה, שמישהו בבית באמת ישמע את כל האלבום".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
לפני כשלוש שנים נפטרה רעייתו, המחזאית ענת גוב ז"ל, מסרטן. במשך חמש שנים התמודדה באומץ ובפיכחון עם המחלה, עד שהלכה לעולמה כפי שרצתה, מוקפת בבני משפחתה. אני מתלבט איך להגיע לנושא. גוב ידוע כמי שאינו חולק את רגשותיו בקלות - אם בכלל. "אתה יכול להיות גם סרקסטי", הוא מסייע בחיוך, "גם ענת הייתה. זה בסדר".
זה בכל זאת נושא דרמטי.
"מאוד־מאוד דרמטי, החיים של כולנו השתנו, מעבר לזה שזה מצער וכואב. אנחנו משפחה צפופה וחביבה. הילדים התייתמו מאמם. כולנו חווינו את החוויה הקשה הזאת ביחד, והחזקנו ידיים, ומאז פחות או יותר כולנו מחזיקים ידיים. ענת הייתה עמוד התווך של המשפחה, נקרא לזה, הדבר היודע מה טוב ומה רע ומה להגיד, ומה לעשות, ומי נמצא איפה, ולמי הולכים. אז היינו צריכים לחבק אחד את השני, כולנו, אחרי שהיא נפרדה מאיתנו, ולאט־לאט לעמוד על הרגליים".
אז היחסים נהיו קרובים יותר עם הילדים, אני מניח.
"מטבע הדברים".
אפשר לומר שאתה פתאום המבוגר האחראי במשפחה?
"אני לא המבוגר האחראי אף פעם, כרגע זו בתי הבכורה. אבל אני משתדל להיות בסדר".
שלוש שנים אחרי, איפה ענת חסרה לך במיוחד?
"בהכל. אותו חרא בדיוק. איפה לא? אתה קם ליומך, אתה הולך לעבוד, ובכל פעם מתבהרת עוד איזו נקודה שבה היא חסרה. אבל זו גם איזושהי התחלה של משהו חדש או אחר, כי בחודשים שאחרי אפשר לקרוא לזה הלם. זה כאילו שהתפוצץ משהו. אז אתה מגשש בערפל, ואז מתחיל להתאושש כמו בסרטים, בסלואו מושן כזה, אחרי שנופלים הרסיסים של הפצצה שנחתה עליך. וזה לוקח המון זמן, שלא חלף דרך אגב, ואני לא יודע אם הוא יחלוף, ואם נוכל באמת להבין את מה שקרה לנו".
גוב עוצר לשנייה. "לא, הזמן הזה כבר לא יחלוף", הוא אומר בנחרצות.
כגודל האובדן?
"כל החיים שלי זה ענת. אתה מדבר איתי על אובדן? המילה אובדן היא קטנה".
והיא מילה גדולה.
"והרי כל אובדן זה דבר נורא, נכון? אני לא מיוחד במינו. אבל אין ספק שזה לוקח אותך כל פעם לנקודה קטנה שבה אתה אומר לעצמך, 'אוי, אוי'".
למשל?
"כל דבר. מלעשות דברים ולהרים טלפון ולספר מה אתה עושה ואיך היה ומה. וכל הכתיבות שלה, שהיא הייתה מראה לי. את מה שכתבה לעיתון, את המחזות. הייתה לי גאווה גדולה שזכיתי להיות מהראשונים שקוראים את זה".
וכמה חודשים אחרי נכנסת לתוך הקאמבק של כוורת.
"ענת נתנה את ברכתה. היא ידעה שאולי זה יקרה והיא מאוד שמחה. לא הייתה ממש התלבטות כזאת או אחרת".
הצלחת ליהנות בתוך כל זה?
"כן. ברור שענת הייתה חסרה שם וברור שזה משנה את חייך - אתה נהיה יותר לבד, יותר עם עצמך - אבל לא צריך כל היום ללכת עם 'אוי־אוי־אוי'. האיחוד של כוורת היה תענוג".
דני סנדרסון עבר דבר דומה עם רעייתו נעמי ז"ל.
"כן, יצא לנו ככה, לשנינו. לא כיף. ולא, אין טיפים בין חברים בדבר הזה".
ענת הייתה חולה חמש שנים. איך חיים עם המחשבה שאתה עלול לאבד אותה?
"אתה מתרגל. זאת אומרת, ברגע שנודע שהסרטן הגיע לביתנו, אז מעבר לשבוע או החודש שאתה אומר, 'אוי', זה נכנס לשגרה של טיפולים, ורוב הזמן זה פשוט להרגיש בסדר בתוך כל תהליך הטיפולים ובתוך מה שעובר על ענת. זה לא מין ערש דווי של חמש שנים. ואני לא מדבר על זה שהיא כתבה שלוש הצגות תוך כדי המחלה. היו חיים, ובאים ביום שישי, ומבשלים ואוכלים. אתה לא חושב על זה, פשוט מתקדם, חי. לא היה אורח חיים של 'אז בואי נעשה את הסיבוב מסביב לכל העולם'".
מה כן?
"היו דברים שנגענו בהם. למשל, נסענו לראות שקדיות פורחות במטולה, מה שאף פעם לא עשינו".
זה די פשוט יחסית.
"היא נורא רחוקה, מטולה. ואתה בסוף אומר, 'אוקיי, הן פורחות, וואו'".
הפריע לך שהאבל הפרטי שלכם הפך לציבורי?
"שום דבר לא מפריע לי. ענת הייתה אהובה בזכות עצמה. הייתה לי פרטיות בעניין הזה. אף אחד לא נכנס לחיי ולא הפריע לי. זה נשאר במסגרת המשפחה הקטנה והמצומצמת שלנו, אני והילדים והנכדות. הרגשנו המון אהבה שהורעפה על ענת, וזה עשה לנו טוב. חימם את הלב".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
לפני עשרה חודשים רעשה הארץ: לגידי גוב יש אהבה חדשה. רונית רביץ־בוס שמה, נערת תסריט ותיקה בתעשיית הקולנוע האמריקאית, ישראלית שמחלקת את חייה בין קליפורניה לארץ. "היא הייתה בנח"ל עם רמי איילי, איש הסאונד במופע שלי עם דני וחברים", מספר גוב. "היא באה לראות הופעות, ולפני איזו שנה נוצר בינינו קשר".
לאן הולכים בדייט ראשון?
"זה לא כזה. זה נשמע יותר מדי מסודר מה שאתה אומר".
ענת, במכתבים שהשאירה, ביקשה...
"'תמשיכו בלעדיי'".
וזה מוזר, פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים לצד ענת?
"זה לא קשור. זה לא במקום שום דבר. זה משמח אותי מאוד. זה נעים לי. כיף לשנינו. אני לא המצאתי את הפטנט הזה, ולחיים יש איזשהו מנגנון תזוזה של עצמם. אתה לא מאמין שיקרה משהו, לא חושב על זה, לא אומר 'וואו, איפה אני עכשיו'. פתאום משהו פשוט זז, מצבך משתנה. כשאנחנו יכולים, רונית ואני נמצאים יחד. עכשיו, למשל, היא בארצות־הברית, מצלמת סרט".
הכותרות אמרו, "אני שוב מתאהב". מביך?
"טוב, זה מתבקש, כמו שתמיד יש את 'תם השרב הגדול' בעיתונים בסופי חמסין. אני לא באיזה שוק מכל מה שהיה מסביב. הייתי טיפה מופתע שהאינפורמציה מגיעה ולא ידעתי מאיפה, אבל אמרתי, נו, בסדר".
לא עיצבן אותך שדלף?
"לצערי אני כבר לא מתעצבן. פעם הייתי מאוד עצבני. יותר תזזיתי, 'יאללה בואו נלך מפה, בואו נעשה ככה וככה'. במיוחד דני צוחק עליי. הוא אומר שפעם הייתי פרטנר לעצבים וקיטורים וללכסח אנשים, היום כבר לא. זה חבל לפעמים".
למה חבל?
"כי כשאתה מתעצבן ממשהו, אתה לפעמים גם עומד על דעתך ופחות נדחק לפינה. אתה יודע לומר, 'פאק איט, עד פה. לא מוכן יותר'".
איפה הרגשת למשל שלא עמדת על דעתך וזה הפריע לך אחר כך?
"גם עכשיו. אני מדבר על המצב במדינתנו, במיוחד כשזה סמוך לשבועות האחרונים, שהיו קטסטרופה, ואני אומר את הכל בשלווה כזאת. התקליט הנוכחי שלי הוא סוג של תיאור מצב, נפשי, פיזי, גילאי, אבל גם של מה שקורה מסביב. במיוחד השיר 'אם היינו', שממש אומר, 'בואו נהיה יותר סבלניים אחד עם השני'. וברק פלדמן כתב אותו מזמן, לפני תשע שנים, לפני כל מה שקרה ב'צוק איתן' ובחודשים האחרונים - אבל זה רלוונטי כאילו מישהו ישב אתמול, ראה טלוויזיה ואמר, 'אני חייב לכתוב את זה'".
רונה קינן, שעובדת איתך לא מעט ושרה גם באלבום הנוכחי שלך, סבלה במיוחד מהתגובות כלפיה במבצע 'צוק איתן'.
"איבדנו את זה לגמרי בשנים האחרונות. יש התלהמות, זה ברור. אנחנו אפופי נרגנות וקוצר רוח. אני לא אוהב את המילה ביצה, אבל אנחנו במקום קטן כזה, ואז עוד כותבים כל מיני דברים באינטרנט. יש איזה סוג של בילוי עכשיו - קל יותר לברך או לקלל מישהו כשאתה יושב ויש למה שאתה אומר תפוצה מטורפת, 40 אלף עוקבים".
איך פותרים את זה?
"אין הרבה מה לעשות, אלא אם אתה תגלה לי שאני יכול לשכנע אנשים לכתוב משהו בנוסח, 'אורנה בנאי, אני לא מסכים עם דעתך' או 'רונה קינן, לדעתי את לא מתחשבת במשהו'. אנשים רוצים עליהום, רוצים לקלל. אני זוכר שענת כתבה פעם ב'ידיעות' משהו שיצר עניין. התגובות היו: 'אז תעזבי את הארץ'. הגעתי למסקנה שיש כאן שיח עם מאה מילים בערך, שזה לפחות מאוד ממוקד. 'תעזבו את הארץ, נבלה, חרא, הלוואי שיהרגו אותך, אמא שלך זונה'. יש כנראה מי שקורא. זה לא חלק משמעותי מהחיים שלי".
אבל אתה חי פה. יש לך נכדים, הם גדלים באווירה כזאת.
"נכדים? זה זלג כבר ברצח רבין בלי סייבר. ברור שזה זולג מהמחשב. זה זלג לרצח של נערה במצעד הגאווה ולשריפת תינוק ערבי. אבל למה להאשים רק את המחשבים? זה בא מהבית או מרבנים, ומחוסר חוק ואכיפה".
ומקיצונים שהשתלטו עלינו בשנים האחרונות, לא?
"אני לא חושב שהם השתלטו עלינו, אבל לצערי הפוליטיקה בשנים האחרונות היא גם מתלהמת. היא לא טובה. ממש לא טובה. יש אווירה של עליהום, של כאסח, של זה בסדר שמישהו, פעיל ליכוד, יגיד על הנשיא שצריך לאשפז אותו, והוא לא באותו רגע מפוטר או מועף לכל הרוחות, אלא, 'אה, התנצלתי, זה בסדר, סליחה'.
"אני מעריך את הנשיא שלנו מאוד. הוא כרגע פרח במדבר, איש נדיר, ישר, אמיץ, הרבה שנים לא היה פה איש כזה. הוא מביע דעה וגם שפוי. הלוואי כולנו רובי ריבלין, כל ההנהגה שלנו. ועליו אמרו שצריך לאשפז אותו מבלי שזה זכה למענה הולם?"
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
גוב כבר לא מדבר בשלווה, כמו שהגדיר את זה קודם, אלא בלהט. אבל, הוא מסייג, אין לכך ביטוי מעשי. "פעם הייתי אומר לך, 'זה נורא ואיום, צריך ללכת, לעשות משהו, להשתגע'. היום אני לא. זה בדיוק המקום שבו חבל לי. פעם היינו הולכים להפגנות, כל ההפגנות".
במחאה החברתית של 2011 היה נראה שמנסים לעשות משהו. לא הופעת שם.
"לא, וזה גם לא נראה לי. כל העסק הסתבך שם ממחאה חברתית להופעות. פתאום נהיה משהו שלא מחובר לכלום, לא הבנתי מה שייך זה לזה. היא הייתה חשובה, אבל נחמדה, יותר מדי תרבותית. לא המהפכה הצרפתית. לא ערפו בה ראשים. ולא יצא ממנה שום דבר. שכר דירה בשמיים, זוג צעיר לא יכול לקנות דירה. תסתכל על קנדה, דנמרק ועל הולנד. כסטודנט, הממשלה מאחוריך. ילדת, מיד מגיעים אלייך הביתה, לבדוק מה חסר, מה צריך. אלה דברים שהמדינה בפירוש צריכה לטפל בהם".
ואיפה אנחנו אשמים?
"מה אני אשם?"
בחרנו ממשלה.
"אני לא בחרתי בה. בחרתי באיך קוראים לזה? המחנה הציוני, השם הטיפשי הזה. מפלגת העבודה כבר היה שם יותר הגיוני בעיניי. 'המחנה הציוני' היה ניסיון נואש כזה ל'היי, אנחנו בעצם בית"ר של השמאל'. מה אתם בדיוק? שטויות".
אתה מרוצה בדיעבד מהבחירה שלך?
"לא מהתוצאות, לא מהבחירה, לא משום דבר. בדיעבד ביזבזנו קול, אבל לא היה לנו שום דבר אחר כדי לתת לו קול. לא הייתה לי אופציה. זה היה נראה לי הגיוני אז. אבל זה בזבוז גדול".
כי?
"זה לא שווה כלום, הם לא עושים כלום. אין פה בכלל אופוזיציה. אין אף אחד. לכתוב בפייסבוק, זה מה שעושים פה כל הפוליטיקאים. וואו, צייצת בטוויטר 'זה לא בסדר בעיניי'. לך קיבינימט, בשביל מה הצבעתי בשבילך? תקשור את עצמך לשערי הכנסת, תעשה שביתת רעב, תתאבד בשבילנו. לך תשתגע. תפוצצו, תהרסו, תכסחו, אל תהיו נחמדים, אני אתקזז עם החבר כנסת הזה כי אנחנו עוד במאה ימי חסד. תילחם! אתה מדמם. מה אתה מתקזז? הפסדתם? תהיו אופוזיציה. 20 מנדטים זה כוח. הנה, פה אני טיפה מתחיל כבר להתעצבן".
יש שמאל בכלל בישראל?
"לא, זה לא שמאל בעיניי. יש ארגונים מסוימים פה ושם, לא שמאל. בוא נדבר קודם על דרך שפויה בכלל. נגיד לשרוף ילדים זה נחשב שמאל? אז כן, אני שמאלני. וואו".
הסכמת עם הצעד של שלום חנוך, שלא רצה ששרת התרבות תנאם לפני ההופעה שלו בפסטיבל ישראל?
"נהוג שראש עיר נואם, ולא פוליטיקאי. אני חושב שחלק מזה נובע מחוסר ניסיונה של מירי רגב. מרוב בהלה, עושים כמה דברים שפחות מתאימים".
השרה התערבה גם כשהתפתחה לאחרונה מחאת אמנים נגד גלגלצ.
"אני חושב שיש הגזמה במוסד שנקרא גלגלצ. כששיר טוב הוא מצליח ואתה שומע אותו, לאן שלא תלך. אבל בלי קשר לוויכוח הזה, חבל לי מאוד שאין יותר עורכים מוזיקליים כמו שהיו בגלי צה"ל לפני 30 שנה, עם הרבה רוקנ'רול וטעמים מגוונים. השיטה של גלגלצ התחילה מסוף שבוע רגוע, וזה השמיד משהו".
מה?
"משהו בידע. כדי לשמוע דברים חדשים, אתה צריך ללכת ל־88 אף אם, או לעוד מקומות שבהם עוד יש עורך מוזיקלי שמחפש את זה. גם דברים ישנים שאני אוהב לא קיימים מעצם המוגבלות הזאת של פלייליסט וצבע של תחנה. אבל זה לגיטימי. יש מספיק תחנות".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
פרט לקריירה המוזיקלית, לגוב יש יחסים ארוכים עם מסך הטלוויזיה. מ'זהו זהו', דרך 'לילה גוב' ו'גידי גוב הולך לאכול' וקפיצה קטנה לאחת מתוכניות הבוקר, ועד מסעות הקולינריה הטלוויזיוניים המרתקים שהוא עושה עם ישראל אהרוני. הוא גם היה שותף לעונה העשירית - והאחרונה - ושל 'כוכב נולד', שאותה לא יתייק כנראה כאחת מנקודות השיא המקצועיות שלו. "זה שגנב את השירים ממדונה נבחן אצלנו", הוא צוחק.
זה מה שאתה זוכר?
"לא רק. כשראיתי את התמונה שלו בעיתון אמרתי, 'רגע, אני מכיר אותו'. מצחיק".
ותובנות מהעונה שלך?
"זו הייתה שנת משבר ל'כוכב נולד'. הרי נכנסו מתחרים מסביב, ובתוכנית נכנסו לסוג של פאניקה ואמרו, 'אז בואו ניסע בארץ ונעשה שירים עבריים קלאסיים'. נדדנו ממקום למקום, וזה היה די זוועה במובן הצילומי. לפני זה אמרתי לעצמי, 'כוכב נולד, איזה כיף, אולפני הרצליה, ליד הבית, אז אני אבוא בשש בערב'. אבל לא. זה היה לקום בחמש בבוקר ולנסוע לנצרת. פתאום נהיה איזה דבר שבכלל לא קשור לתחרות. טרטור כזה, להביא את כולם מפה לשם, ולמצפה רמון ולאילת, אני חושב שזו הייתה תוכנית שהזיעה יותר מדי. ניסתה למצוא איזה פטנט, עם טבלטים. זה לא היה, 'היי, בואו נשמע אנשים שרים ונגיד מה דעתנו'. זה הפך לאיזה ניסיון שבעקבותיו באמת שינו את התוכנית".
כשופט, הרגשת נוח לתת ביקורת?
"כן, אין לי שום בעיה לתת ביקורת. הבעיה האמיתית שלי עם 'כוכב נולד' הייתה שבסופו של דבר, בחמש התוכניות אחרונות, ההצבעה עוברת לקהל. ואז אתה אומר, 'בשביל מה אני שופט? הרי ילדות בנות 12 בוחרות את הזמר החתיך שלהן, שבמקרה אולי הוא יודע לשיר".
אתה רואה את התוכניות האלה?
"לא. אף אחת".
שלמה בראבא התראיין פה לא מזמן וסיפר על תכנון להחזיר את 'זהו זה'. אתה בעניין?
"נפגשנו כולנו וזה היה מקסים. אין כמעט סיטואציה שבה דובל'ה ומוני וקושניר ובראבא ואני פתאום פנויים ב־12 בצהריים. להקים היום מופע לחמישה אנשים? כתוב? זה מאוד קשה לדעתי, אבל אם יבוא רעיון באמת טוב, אז בשמחה. בסוף זה נורא תלוי באיכות החומרים הכתובים. אם יגישו לי משהו שאקרא ואומר 'וואו', אז אבוא. אנחנו ב'זהו זה' קצת כמו כוורת במובן של הדינמיקה בינינו. כשאנחנו נפגשים, ישר כל אחד יודע איפה הוא ומה מקומו. זה לא משנה שעברו 40 שנה וזה תענוג".
דני סנדרסון שיחזר במוסף הזה לא מזמן את הריב המפורסם שלך עם אפרים שמיר.
"זה היה ב־1976, במסע לארצות־הברית. אפרים ואני הגענו לחילופי דברים, לא זוכר בדיוק מה היה. הייתה לו גיטרה חדשה, 12 מיתרים, ואני תקעתי לו פיצה על הראש ועל הכל. הוא שם לי אגרוף בראש, ואז המלווה שלנו הוציא אקדח פתאום. עם כל הכבוד לנו ולעצבים שלנו, אף אחד לא התכוון להילחם שם ממש. מה אתה רץ עם אקדח?"
גם אתה והחבר'ה של הכבש ה־16 נפגשים פה ושם.
"כל הזמן העולם רוצה איחודים, רוצה לראות שוב את מה שהיה. לפעמים זה מסתדר, כמו בכוורת. גם אז לא האמנתי שזה מה שיקרה. לא האמנתי שיבואו כל כך הרבה אנשים לראות אותנו. 120 אלף איש קנו כרטיסים. זה המון. מי חשב?"
ולא שגוב מחפש פעילויות. תנו לו להישאר בבית - והוא ייקח. "רוב הזמן אני שם". קם בבוקר, מטייל עם הכלבה, "וסדר היום שלי נורא תלוי אם יש לי הופעה באותו יום. כמובן שאני רואה את הילדים, ואת שלוש הנכדות שלי, תמר, מיקה ונעמי. אני אוהב לקחת אותן איתי. זה אחרת לגמרי לעומת חוויית האבהות. פעם עשיתי חשבון שמשהו כמו 20 שנה לא הייתי בבית בימי שישי כי יצאתי להופיע. אז אין ספק שענת גידלה את הילדים האלה באופן כללי - זאת אומרת, הייתי שם, אבל המקצוע של זמר הוא כזה שאתה הולך ומופיע. עם הנכדות אני לגמרי שם".
ספורט הוא עדיין לא עושה, "כרגע לא", הוא מתקן. "אני מתעצל, אבל אחזור לעשות. הייתה תקופה שעשיתי פעמיים בשבוע".
אמרת פעם: "יש טרנד של בריאות, אני לא אוהב את זה, אני לא עושה ספורט, לא חי בריא, זה אידיוטי. מה אני אוכל סויה כל החיים?" עדיין?
"עכשיו הייתי עם אהרוני בטייוואן, שם מגדלים את האדממה שממנה יוצא הטופו, ואני נשארתי בחוסר אהדתי לאירוע הזה, אבל זה בריא וזה חלבונים ואנשים אוהבים. אני לא".
מרגיש מאוים מהטרנד הטבעוני?
"לפעמים מבלבלים יותר מדי את המוח, ולפני שיקפצו עליי עם כל התגובות אז אגיד, 'תעשו מה שאתם רוצים, אבל תנו לחיות'. אני חושב שלהיות צמחוני זה די בריא, זה די נחמד. הייתי פעם שבועיים צמחוני. הגוף באמת קל יותר. אין ספק שזה עושה משהו לגוף מאוד נעים. אבל תעזבו אותי".
כי?
"זה קרב אבוד. פתאום מפזרים ראשי פרות כרותים בכל מיני מקומות. עושים דברים די קיצוניים. שם זה נהיה אלים. וכשזה נהיה אלים אז אתה אומר, 'מה, אתם יותר טובים ממישהו?' שכנעו אותי שזה טוב כמה שאתם רוצים. טבעוני זה נראה לי קיצוני. ואני מכיר טבעוני או שניים. הם פשוט אוכלים גרגירים. בסדר, לא מתווכח עם זה. אתם רוצים להשתגע? תעשו את זה לבד. זה הכל".
מה הדבר הכי מוזר שהכנסת לפה?
"אכלתי פעם צב בסין מהאקווריום. זה איום ונורא. אבל אני לא מפחד מאוכל. זה בסוף יוצא, לא?"
' razs@yedioth.co.il
לפנייה לכתב/ת 
