בת עם השקט

צי שנה אחרי שהפך לאב, דודו טסה מתחיל סוף־סוף להירגע. לא יותר מדי, חלילה, רק טיפונת להירגע. "תקופת ההיריון של נועה בת זוגי הייתה הכי סוערת בחיים שלי", הוא מספר. "חוסר הוודאות לקראת מה אני הולך, מה התפקיד שלי, גרם לי סערת רגשות שלא ידעתי מעולם. פחד תהומי. הייתי בטוח שלא אצליח להיות בלידה. שאתפרק, שאכנס לפאניקה, שלא אתפקד. הדפתי כל ניסיון לקרב אליי את ההיריון. החלטתי להיכנס לעולם הזה בהדרגה, בקצב שלי".

וכשהבת שלך, נור, נולדה?

"ירדה לי דמעה שלא הכרתי. דמעה שהתבלבלה. זה היה רגע מאושר, אבל גם כואב את כל החודשים האלו של החרדות. לפני כמה שבועות ירדה דמעה שנייה. זה קרה לאחר שנור נרדמה בידיים שלי בפעם הראשונה ולא התקוממה או צעקה. ממקום שאני לא בטוח כמה אני יכול להיות טוב בשבילה, כמה אני יכול לתת לה, הבנתי שעכשיו היא מרגישה בטוחה בידיים שלי. פתאום היא הפכה אותי לאבא".

המקום החדש הזה בחיים שלך הפתיע אותך?

עם אשתו נועה

קרדיט ידיעות אחרונות

"המון שנים חשבתי על אבהות, וזה לא עשה לי טוב. בעבר מצאתי את עצמי מנהל שיחות ברים על בשביל מה להביא ילדים לעולם. נתתי את הנאום שלי. היום אני מבין שזה היה נאום של פחד, מתוך הגנה. צריך לחשוד במי שנואם. החיוך של נור בבוקר הורג אותי".

מרגיש כמו זאב

דרך ארוכה עבר טסה, 38, אחד הזמרים המצליחים בישראל וזוכה פרס מלחין השנה של אקו"ם, מאז התגלה כגיטריסט מחונן בתוכנית האירוח של אלי יצפאן. במהלך עשור וחצי הוא כבש את הרדיו בשירים שעשויים מחייו הפרטיים ואוצרים בתוכם אינטימיות ואינטנסיביות רגשית, והכל בעטיפה מוזיקלית מסחררת ונגישה לקהל.

כשהוא מסרב להיות שייך למחנה כלשהו או להניף דגלים, טסה שמר בקנאות על שירת היחיד. את המהלכים הדרמטיים בקריירה שלו — כמו הפרויקט עטור השבחים "דודו טסה והכוויתים", שבמסגרתו עיבד והקליט בערבית את שירי סבו דאוד ואחי סבו, סאלח, שהיו מהמוזיקאים החשובים ביותר במחצית הראשונה של המאה הקודמת בעיראק — נימק כחלק מטלטלות פנימיות רגשיות, ולא כרצון ליישר קו עם טרנד אופנתי או שיח חדש.

גם בחייו האישיים עבר טלטלות רגשיות. "עד שנועה נכנסה לחיי חייתי את החוויה התל־אביבית בכל הכוח. במשך ארבע שנים הייתי יוצא כל ערב לבר. שותה, רואה, חי, כואב, מחפש. שורה כמו 'נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה' נכתבה בשיא הבלגן ומספרת את הסיפור כולו. שנים חייתי על הצומת הכי סואן בתל־אביב. הייתי זקוק לרעש תמידי, זה הדבר היחיד שהיה יכול להכיל את הריק הפנימי שהרגשתי. בשקט, אתה שומע את הרעש הפנימי שלך. מאז שאני ילד היה לי רעש".

לא הצלחת לצאת מזה?

"רק אחרי טיפול ארוך, תהליך ממושך ומאוד קשה. בשלב מסוים הייתה לי מערכת יחסים עם בחורה מאוד אמידה. התעוררתי בבקרים בבית שלה וראיתי את כל תל־אביב והים מולי. אני זוכר שהמחשבה הראשונה כשהתעוררתי הייתה: איך אני יכול לכתוב שיר במצב הזה, מה יהיה לי להגיד?"

נראה שהסביבה החיצונית מאוד משפיעה עליך.

"אני חי כבר שש שנים בדירה משנות ה־04 עם מרצפות ישנות. אני צריך להיות במצב הישרדותי. יכולתי להרשות לעצמי ציוד יותר יקר באולפן שלי, אבל לא רציתי. קשה לי לתפקד כשטוב לי מדי". נקודת המפנה, הוא מעיד, התרחשה לפני ארבע שנים. "אושפזתי בבית חולים. בעיות בתפקוד הכבד, וירוס לא ברור. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי: 'אתה נראה חרא בן אדם'. קלטתי שאני לא יכול יותר, שהתעייפתי פיזית ונפשית, וקיבלתי החלטה להפסיק עם השטויות. יצאתי מבית החולים, עשיתי מנוי לבריכה. כל יום בשמונה אני מתחיל לשחות".

כשהגלים נרגעו מעט הכיר את האמנית נועה קרם, אחותו של ברק, מתופף ההרכב של טסה. זה היה לפני שלוש שנים. לאחר כמה חודשים עברו להתגורר יחד, ולפני כשנה התחתנו כהלכה ("אחי חרדי ולא רציתי שיחמיץ את הטקס"). באלבומו האחרון "עיר ובהלות", שזכה לביקורות מצוינות, ניתן לזהות עקבות של האהבה, אבל גם את החרדות ואת החשש הגדול משינוי. "לפני שנרדמנו רבנו שוב. שאלתי אותך מה את חושבת על ילדים. את שותקת. אני עייף", כתב בשיר "גרמניה". מאז הלידה של נור, הוא מעיד, שכח מה זה ריב.

קשה לחשוב על אמן יותר חרד ממך. איך נועה מגיבה לסערות האלו?

"כשאני מספר לנועה על החרדות שלי, היא צוחקת, עבורה הן על גבול הבדיחה. וזה אולי למה אני מאוהב בה. זה לא מאיים עליה. אני נורא מפחד משינויים, תזיז אותי מפה ולפה ואני נבהל. אבל המנגנון שלי יודע להחליק את הבעיות שלי כשנועה באמת צריכה אותי. אני שחקן של מאני טיים".

איפה זה בא לידי ביטוי בחיים שלכם היום?

"היום אני מתעורר בבוקר ומרגיש כמו זאב. כל הרעיון של הציד השתנה לציד אחר. הגנה, אחריות. הדבר הראשון שעשיתי יום אחרי שנור נולדה היה לפתוח תוכנית חיסכון. אם אהיה אבא טוב, היא תוכל לעוף על החיים. אם אהיה אבא לא טוב — יהיה לה מספיק כסף לפסיכולוגים. גם מבחינה יצירתית אני עושה את הדברים הרבה יותר מהר וטוב. נור מפקסת אותי. וגם העניין של להיות גבר בבית קיבל משמעות נוספת. אני יותר חרד כלכלית. בדיעבד, הייתי צריך כבר לקטוע את ההתעסקות העצמית האינסופית שלי".

אבל מבחינתו, כל כיס של אושר מלווה בתאריך תפוגה. "היום, אחרי שנור נולדה, אני יכול לומר בפעם הראשונה שטוב לי, אבל כשאני אומר 'טוב לי', אני מזיע. מלא פחד לומר זאת, כי אני יודע שבכל רגע זה יכול להשתנות. אני מרגיש בצורה חזקה את הפריכות. נזהר מרגעים טובים. הדיפולט שלי הוא כאב עמוק. מעין געגוע למשהו שלא היה. אין לי אירוע או טראומה שדפקו אותי. יכול להיות שיש לי בעיה כימית בסיסית בראש, שבגללה לא מופרש אצלי מספיק סרוטונין".

איך אפשר להעניק לילדים ביטחון כשההורה נמצא במצב שביר כזה?

"כשיש אהבה בעוצמה כזו, הביטחון עובר הלאה. במהלך חודשי ההיריון קיבלתי החלטה שאצטרך לשנות דברים ברמת היום־יום — לקום מוקדם, דירוג מחדש של סדרי עדיפויות — אבל ברמה הנפשית והרגשית אני מי שאני. לא אלחם בעצמי כדי להפוך למישהו אחר. לא הצלחתי להיות מישהו אחר. היה שלב בחיי שעבדתי קשות כדי להעיף מעצמי מחשבות טורדניות. עכשיו הגעתי לנקודה שבה אני מבין שזה בסדר. המחשבות האלו הן חלק ממני, וצריך לקבל אותן ולחיות איתן. היום יש לי אחריות מאוד גדולה".

עד כמה הורה רוצה לראות בילד שלו תמונת מראה?

"זה טריקי. אם היא תהיה גיבורה שתקפוץ לבריכה קפיצת ראש — מה שלא עשיתי בילדותי — השוני ייצור מרחק. מצד אחר, אם אראה אותה מפחדת לקפוץ, אני אראה אותי. אז עוד לא החלטתי מה אני בוחר, וזה מוזר, כי אבא שלי דאג שאהיה פחדן. במיוחד בשכונה, כאמצעי זהירות מפני העולם. הוא אפילו לא רצה שנדליק את האור בלי נעליים. אז אולי אני רוצה שנור תהיה קצת פחדנית, כי יש ממה לפחד. החיים מסוכנים".

בין שני עולמות

את הזהות שלו אפשר לשרטט דרך המרחב הפיזי, תל־אביב החצויה לשניים. טסה נולד בשכונת התקווה למשפחה עיראקית־תימנית, התגלה כילד פלא והוציא בגיל 13 אלבום ראשון עם שירים בלחנים טורקיים, אבל מכיוון שהקול שלו השתנה, נטש את המיקרופון למשך שנים. בתיכון החליט לחצות את האיילון ולמד עם ילדי הדור השני לבוהמה בתיכון עירוני א' במרכז תל־אביב. "זו הייתה הפעם הראשונה — וגם האחרונה — שהיה לי בלבול בזהות. לקח לי כמה חודשים עד שהבאתי את השכונה שוב לבית הספר. עדיין פעמיים בשבוע אני בתקווה, חייב לדרוך שם. אולי יהיו חברים מהשכונה שיגידו, 'הוא התאשכנז'".

גם הפרויקט של הכוויתים, שהתחיל כמסע אישי ומוזיקלי, חידד אצלו את שאלות הזהות. "בשנת 90' הייתה כתבה גדולה בעיתון שסיפרה, כי 'אלילי הזמר של חיילי עיראק הם שני אחים יהודים מכווית'. כילד בגיל 13 בערך אמרתי, 'וואלה, אם זה כתוב בעיתון, זה אומר שסבא שלי, דאוד אל־כוויתי, היה משהו'. לא הכרתי אותו, נולדתי שלושה חודשים לאחר שהוא נפטר. בגיל 20, המוזיקאי יאיר דלאל הזכיר אותם בראיון. כשראיתי אותו ברחוב, רצתי אליו ואמרתי לו: 'זה סבא שלי, זה סבא שלי'".

סאלח ודאוד אל־כוויתי, שנולדו בכווית למשפחה יהודית עיראקית, התגלו כמוזיקאים מחוננים כבר בילדותם. סאלח כתב והלחין, ודאוד שר וניגן בעוד. הם התפרסמו וחזרו עם משפחתם להתגורר בעיראק, שם זכו להצלחה עצומה, עבדו עם הזמרים הגדולים של התקופה והפכו לבני חסותו של המלך פייסל. בשנות ה־50 עלו לארץ. הממסד הישראלי התעלם מהם לגמרי, והם הופיעו בעיקר בחפלות של געגועים מול בני העדה בשכונת התקווה. טסה הוא זה שהוציא את החומרים ממגירות הזיכרון. ב־2011 יצא אלבומו הראשון משיריהם, וכעת יוצא השני.

הצלחת האלבום הראשון הובילה למופע בימתי שזכה לתשואות, ולא רק בישראל: הכוויתים הופיעו בין היתר בניו־יורק, במרסיי, במונטריאול, בעמאן, בסן־פרנסיסקו ובפסטיבל המוזיקה הנחשב SWSX באוסטין, טקסס. "עלינו לבמה, שתינו בירות והקהל היה בטירוף", הוא נזכר. "שעה לאחר ההופעה, במקלחת במלון, שאלתי את עצמי מה החלום ואמרתי: שישמיעו את הכוויתים ברדיו האמריקאי. כמה דקות לאחר מכן עלינו על רכב בדרך למסעדה ופתחנו את הרדיו. בייקר לי, השדרן, אמר: 'אשמיע לכם את ההופעה הכי טובה בפסטיבל', ואז שם שיר של הכוויתים. זה היה הרגע הכי חזק בקריירה שלי. בו ברגע החלטתי להוציא עוד אלבום".

השבוע שוחרר האלבום החדש, "עלא שוואטי", שהשקתו תתקיים ב־4 בספטמבר במוזיאון תל־אביב ויתארחו בה ריף כהן ונינט. זהו מסע סוחף, קודר, שורט, שמתנגן בהווה ובעבר בו בזמן. אבל זו גם קריאה לעתיד.

"אחרי שנור נולדה אמרתי לעצמי: אין לי מה להגיד. מה אכתוב, כמה אני אוהב אותה? שאלתי את עצמי: מה אני עושה? לאן יש לי ללכת מוזיקלית? אז חזרתי שוב לסבא שלי, דפקתי בדלת ושמעתי את העצב והכאב שלו. מהבחינה הזו, הכוויתים הם קרש ההצלה שלי. עבורי, להכניס לדברים שכמעט נשכחו חיות מחודשת זה ריגוש גדול. מאניה שאתה לא מאמין בכלל. אני עף".

איך אמא שלך הגיבה לפרויקט?

"אמא שלי מתרגשת כל הזמן, אבל בסופו של יום מאוד עצובה ומתגעגעת לאבא שלה. עם כל מה שאני עושה, זה מחדד לה את הכאב על האובדן והחיים הלא פשוטים שעברו בארץ".

את הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום החדש, "ד'וב ותפטר" שרה נינט. "היא הזמרת הכי טובה שיצא לי לעבוד איתה אי פעם. נקודה. כשנינט הגיעה לאולפן להקליט בעיראקית, הייתי בשוק. היא סקרנית עם תשוקה אדירה למוזיקה ולא צריכה להתחייב לכיוון מסוים. בלי חשיבה אסטרטגית איך היא מצטיירת — מגניבה או לא מגניבה".

הוא מוצא קווי דמיון ביניהם. "ילדת פלא שכולם ציפו ממנה שתמשיך באותה דרך של 'ים של דמעות' ותשיר מזרחית. שללו ממנה את הזכות לעבור את התהליך הטבעי שהייתה עוברת, אם הייתה מתחילה לשיר בגיל צעיר. גם אני התמודדתי עם ילד הפלא ששר לחנים טורקיים שהייתי, וזה היה מאוד קשה. בדרך לפה נהג המונית אמר לי: 'אני אוהב את השירים בעיראקית, אבל מה עם הטורקית ששרת כילד?'"

איפה הילד?

"אחרי שנים של טיפול אני די מיודד עם הילד".

דיסוננס לא מפוענח

ההצלחה של הכוויתים לא מובנת מאליה. "אם הייתי עושה את הכוויתים לפני 30 שנה, אף אחד לא היה מקשיב לזה. אמנים שאני אוהב, כמו דויד ברוזה ויהודה פוליקר, לקחו שירים מבית הוריהם ותירגמו לעברית. מעטים שרו בשפת המקור".

בשנים האחרונות אנשי תרבות מזרחים מובילים שיח חדש, בועט, לא מתנצל. במהלך החשוב הזה, פרויקט הכוויתים שלך לא סומן כנ"צ, אתה לא הוכרזת כמנהיג המהפכה החדש.

"אני צריך לקבל אישור ממישהו? לא סובל מניפסטים. אין לי פייסבוק, טוויטר וכל אלו. אם יש לי מה להגיד, אני אומר אותו דרך המוזיקה. אני רואה מה הכוויתים עשו בשנים האחרונות לאנשים שעלו מעיראק, לילדים שלהם ולנכדים שלהם. מאז האלבום, שני רחובות בארץ כבר נקראים על שמם, יש מלגות מוזיקה".

אולי אתה לא פועל לפי המילון הנכון של השיח?

"אני לא יודע מי אלו המזרחים החדשים, לא מכיר את השירה שלהם. אני מקווה שהם מתעסקים ביצירה ולא ברעש. כשאמרתי בראיון שאני לא נושא דגל, התבאסו עליי. איזה דגל אני אשא? אני שר פאקינג בערבית! שני אלבומים! מתי מישהו מהם שר שורה בערבית? יש אנשים שגדול עליהם הרעיון שדרך עשייה ויצירה אפשר לשנות, ולא רק דרך צעקה או סטטוסים בפייסבוק. מוזר להם שיש מוצר שמתקבל על ידי אשכנזים ומזרחים ביחד. הם חייבים את ההתגוששות".

אולי היא בלתי נמנעת. זה דור חדש, גאה, משכיל, יצירתי, שמבין שכללי המשחק הישנים לא חוללו מהפכה. גם השמאל האשכנזי לא ממש ספר את המזרחים.

"אני לא צריך שילמדו אותי כלום על מזרחיות, לא מזדהה עם שום שיח פלגני ואלים. יש מזרחים שהדחיקו את המזרחיות שלהם במשך שנים, וכעת הם באים חשבון. כשאתה מדחיק, מתגונן ומפחד, ההתפרצות תמיד תהיה חסרת מידתיות. להיות מורד מזרחי היום זה יפה מאוד, אבל לא צריך אומץ לב יוצא דופן. אתה לא מסתכן בכלום. חלק מהמזרחים הפכו את שנאת האשכנזים למקצוע. זה נותן להם משמעות לחיים. בעיניי זה קצת ילדותי".

אתה נתפס כמגניב תל־אביבי.

"לא נולדתי בשכונת התקווה? אני אף פעם לא התביישתי בהורים שלי, במוצא שלהם, במוזיקה הערבית ששמעתי בבית או בתפילות התימניות של אבא שלי. לא היו לי תסביכי זהות".

הממסד המוזיקלי תמיד חיבק אותך. אמנים כמו אייל גולן היו צריכים לשבור את הקיר.

"אייל גולן הושמע בגלגלצ יותר מכל זמר אחר. אספר לך סיפור: בצבא התנדבתי במשרד של רב חיל החינוך, שהיה צמוד למשרד הלהקות הצבאיות. שאלתי את הפקידה שם מדוע לא זומנתי למבחנים ללהקה צבאית, והיא הלכה, בדקה ואמרה: 'רשום שאתה משכונת התקווה'. גם אותי לפני 20 שנה לא הכניסו למקומות בתל־אביב כי אני שחור. מישהו יודע מה עברתי בחיים? את ההופעה שלי בניו־יורק באו"ם הקדשתי לד"ר ויקי שירן (פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית שנפטרה לפני 11 שנה — א"ה). מישהו מהם יודע מי היא בכלל?"

בשעה שכל אמן מזרחי חופר ומנופף בזהות שלו, אותך לא שמעו מוחה נגד אפליה.

"אז הייתה אפליה, סו וואט? אפליה הייתה, אפליה ישנה ואפליה תהיה — כל פעם נגד מישהו אחר. אנחנו חיים במדינה גזענית, מדינה עם קיצוניים. השתלבות של עולים לוקחת זמן. כמה שזה כואב ומקומם, יש תהליך טבעי ואבולוציוני. אם הם כל כך חכמים, שיעשו את התיקון עם האתיופים, אלו שסובלים עכשיו את כל הגזענות".

וסבא שלך לא סבל מגזענות?

"סבא שלי ואח שלו היו בדיכאון כשהם הגיעו לארץ. אף אחד לא רצה להשמיע אותם, הייתה אפליה נוראית. מלבד חפלות מדי פעם בשכונה, הם לא שרו. בבגדד הם היו מלכי העולם, מילאו אולמות קונצרטים, המלך נתן להם במתנה שעון. עם כל הכאב, בוא ניתן לזה קונטקסט: זה היה שלוש שנים אחרי שהמדינה הוקמה. הם שרו בערבית עם כלים לא מוכרים. כשהפנתרים השחורים מרדו, הם היו גיבורים אמיתיים שהתמודדו מול קיפוח וגזענות ממסדיים בוטים, אבל מאז עברו שנים. המזרחים היום שולטים".

שולטים?

"מה אתה קופץ? אתה יכול לראות אותם במטכ"ל, במשטרה, בממשלה, באוצר".

תסתכל על האקדמיה, על בית המשפט העליון. המזרחים שם במיעוט.

"בני דודים שלי בגילי לומדים משפטים, רפואה. את התוצאות אתה תראה בעוד 30־20 שנה. בשביל מדינה צעירה זו התקדמות מהירה".

ובמרחב הציבורי?

"המזרחים גם שולטים ברחוב, בתכנים הטלוויזיוניים. מה זה הליכוד? מזרחי. הפעם היחידה שראיתי את אבא שלי בוכה הייתה כשבגין מת. מבחינה מוזיקלית, המזרחים שולטים. כולם עושים חיבורים עם דקלון ואהובה עוזרי. לבוא ולהגיד: 'המזרחים מסכנים' מחליש את השיח המזרחי. מוציא אותנו לא טוב. בשנות ה־80 היינו יושבים ורואים את פסטיבל הדרור, פסטיבל עדות המזרח. דור שני לעלייה, זהר ארגוב, מוזיקה הכי ישראלית שאפשר, עם טקסטים ברמה גבוהה ועיבודים מוזיקליים קלאסיים של ננסי ברנדס הרומני — ועדיין שמו אותם בגטאות. זה מקומם! היום משמיעים את המוזיקה המזרחית בכל התחנות. האלבום שלי עם הכוויתים כמעט לא הושמע ברדיו, אבל הוא האלבום שמכר הכי הרבה מבין 12 האלבומים שהוצאתי".

ועדיין, מבחינה תקציבית הממסד התרבותי הישן קוטף את רוב הז'יטונים. כששרת התרבות מירי רגב ניסתה לערער את הקריטריונים לחלוקת ההקצבות, היו אמנים שהכריזו עליה עליהום.

"היא מדברת בצורה וולגרית, צועקת ויאללה כפיים והכי שכונה שיכול להיות. אני גם לא מבין את הצורך שלה לעורר כל יום פרובוקציות. אבל אני לא שופט אותה עד שלא אראה מה היא תעשה בשנה הקרובה. כשכולם קפצו אמרתי: 'רגע, למה להתלהם?' העולם שופט לפי אסתטיקה, ואני שופט לפי תכלס. מסכים איתה בהרבה דברים. מנהלים יושבים על אותם כיסאות בתיאטראות, בקולנוע ובמחול שנים ארוכות — וצריך להחליף אותם. הפריפריה בישראל מופלית באופן שיטתי מול המרכז. המוזיקה הקלאסית המזרחית מקבלת תקציב מצחיק בהשוואה למוזיקה הקלאסית. על מוזיקה ערבית בכלל אין על מה לדבר".

ואולי הקהל לא דורש את החומרים האלו. "דרך השלום" המתוק הצליח הרבה יותר מהפרויקט של הכוויתים.

"ברמה המוזיקלית האלבום מאוד קשה להאזנה. לצעירים שאוהבים מוזיקה מזרחית קשה לשמוע את האלבום בערבית. המבוגרים הם בעיקר אלו שהתחברו אליו".

אולי ערבית עדיין מאיימת על ישראלים. אתה מזהה בדחייה הזאת גזענות סמויה?

"יש פה דיסוננס לא מפוענח: אני יכול לראות את האלימות והאגרסיביות נגד ערבים ברמה שלא הכרנו. מצד שני, אני רואה את ההתקרבות של הצעירים למוזיקה הערבית. אתה יודע שכרגע שלושה שירים בערבית מושמעים בפלייליסט של גלגלצ?"

אתה חוזר על המילים "מוזיקה מזרחית". חשבתי שהביטוי הזה לא תקין פוליטית, שנכון יותר להגיד "פופ ים־תיכוני".

"כשאביהו מדינה קפץ בשנות ה־80 וה־90 נגד הביטוי הוא צדק, הוא הבין שמבדילים בין המוזיקה המזרחית למוזיקה ישראלית. היום הביטוי 'מוזיקה מזרחית' כבר לא נאמר כלעג. 'דרך השלום' זה מוזיקה מזרחית. הסולמות והסלסולים והעיבוד — שאתה יכול לשמוע כמוהו בלבנון ובסוריה, והוא פצצה. המפיקים והמעבדים של המוזיקה המזרחית הכי מעודכנים במה שקורה מסביב, והם מדהימים. מי שמפחד מהמילים 'מוזיקה מזרחית' קופץ סתם".

אז מבין כל הגדרות הזהות, למה אתה הכי מתחבר?

"יאיר לפיד אמר בשנות ה־90: אני ישראלי. אני חושב שאני ישראלי. לקח לי 25 שנה להבין מי אני ומה אני, ושאני לא מתחשבן לאף אחד. בא לי רוקנרול — אעשה רוקנרול. ערבית — אקליט בערבית. מחנכים אותנו למערביות, מצד שני השורשים שלי ערביים. מה שהפך אותי להיות ישראלי זה שאני יהודי־ערבי. זו הסיבה שקראתי לבתי נור". •

alonihadar@hotmail.com