"היום אני מבין שצריך כל כך מעט כדי מאושר" להיות

כשהיה בן 15, נועם סובוביץ'' עשה את הצעד שאין ממנו חזרה. זה קרה בשעת לילה מאוחרת ביום שישי, בבית הוריו בקרני שומרון. הבית היה שרוי בחושך מוחלט, כיאה לבית של משפחה שומרת מצוות, אך הנער הצעיר גמר אומר להפר את קדושת השבת. הוא לקח לקח עט וכתב על דף.

"זאת הייתה רעידת אדמה עבורי כנער דתי, כי בשבת הרי אסור לכתוב", הוא מנתח את האירוע המכונן ממרחק השנים. "כתבתי לעצמי משהו על זה שאני לא יכול לשמור שבת אם לא אפסיק לשמור שבת ואבדוק את העניין. כשחזרתי בשאלה, בהתחלה זה מה שחשבתי שאני עושה, שאני יוצא בשביל לחזור. ככה עידנתי את זה לעצמי".

אבל זה לא מה שקרה באמת. סובוביץ' יצא מהדת שלא על מנת לחזור. היום הדוגמן יפה התואר הוא צעיר חילוני, שעוסק במקצוע חילוני לגמרי וקוטף קמפיינים בקצב מסחרר. בדרך הוא עבר מסע ארוך שכלל חיפושים עצמיים, בריחות, שירות צבאי ביחידה מובחרת, שסיפק גם אפיזודה של לחימה בעזה, מסעות חובקי עולם ואפילו חזרה זמנית לחיק הדת, שהסתיימה במהירות.

נועם סובוביץ' (26), דוגמן, שחקן וברמן תל־אביבי, גדל בהתנחלות קרני שומרון, הקטן – "והכי מפונק" – מבין ארבעה ילדים להוריו. "ההורים שלי היו סוג של חלוצים כשהם הגיעו לקרני שומרון בשנות ה־80. הם הגיעו לשם על קרוואנים. זה היה ממש חומה ומגדל. באותה תקופה הייתה שם אידיליה. היינו עושים קניות אצל השכנים בקלקיליה, מתחת לבית היה ואדי עם מעיין. הכל היה נראה טוב".

אבל האווירה הפסטורלית הזו נעלמה בשלהי שנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה. "זה היה דבר שהרגישו אותו בפיגועים בכל הארץ, אבל בשומרון זה היה אחרת. היו יורים עלינו בדרך הביתה על בסיס יומיומי. היו חדירות מחבלים ליישובים. בשנה אחת הייתי ב־11 הלוויות. ובתוך זה היו גם פינויי מאחזים, והצבא ששומר עלינו פתאום בא לפנות, והכל הפך למבלבל וסוער".

הפגיעה במשפחתו שלו התרחשה דווקא רחוק מהבית, בנתניה, בפיגוע במלון פארק. "היינו כל המשפחה במלון לפסח. בערב החג סבא שלי שלי החזיק את כוס היין לפני הקידוש, ופתאום בום. היינו בין המשפחות היחידות שיצאו מזה. אמא שלי חטפה רסיס ברגיל, וזהו. זה הוכיח לנו שאין לאן לברוח".

אף שלא נפגע פיזית באירוע הקשה, שבו נהרגו 30 איש, את הפגיעה הנפשית מאירועי אותו לילה הוא לוקח איתו תמיד. "יצאתי עם המון רגשות אשמה מאותו לילה. הייתי אז בן 13 בערך, וכשכולם רצו לעזור לפצועים, אני הלכתי להסתתר עם המשפחה שלי. רציתי לרוץ לעזור לפצועים אבל אמא שלי אמרה לי שאעלה איתה למעלה. כך עשיתי, ולמחרת גיליתי שבגלל הפיצוץ נפתחו זרמים של מים, ואולי היו פצועים ששכבו על הבטן ופשוט נחנקו. אני חושב על עצמי שוכב ככה במקומם, וכל מה שהיה צריך זה רק להפוך אותי כדי שאוכל לחיות. וזה משהו שילד בגיל שלי כן יכול היה לעשות. וזה לא עוזב אותי".

שרשרת אירועי הדמים סביבו, שנמשכה בפיגוע דקירה שבו נרצח אחד ממוריו, גרמו לו ללא מעט מחשבות. "הייתי ילד שגדל ורואה סביבו אנשים שהורגים אחד את השני, וזה יצר אצלי כעס כלפי כולם. גם ככה הייתי טיפוס שבורח להורים כל הזמן, אז החלטתי לברוח ולעבור לפנימייה בגולן".

ככה עזבת את הבית?

"הייתי ילד שעושה מה שהוא רוצה מגיל צעיר. בגיל 14 הייתי עולה בטרמפים לצפון ומטייל באיזה נחל. אני מרחם על ההורים שלי, שעברו איתי כל כך הרבה. באותם ימים בזתי להכל. אז עברתי לפנימייה דתית בגולן, וזה פתאום היה כמו ניו־זילנד. יש מרחבים וסוסים ושקט ושלווה".

באותה תקופה, הרחק מהיום־יום המדמם שבו נותרה משפחתו בשטחים, נבטו בו זרעי הפורענות. "לא ראיתי טלוויזיה אז הייתי קורא המון ניטשה ושפינוזה. למדתי גם רוב היום פילוסופיה יהודית. ומהצד השני היצרים שלך מתלבים והסקרנות שלך גדלה. לא הייתה לי היכולת לקבל את מה שאומרים לי. הרוב שם מאמינים וזה מספיק להם. אני אמרתי שאני לא יכול להמשיך להאמין באלוהים עד שאחווה משהו אחר. לא הייתי לבד בעניין הזה, יש לי לא מעט חברים משם שחזרו בשאלה".

כשסיים את לימודי התיכון בפנימייה טס להמשיך את החיפוש העצמי בניו־יורק. "ההורים כבר היו מיואשים ממני. הם כבר הבינו שלא יעזור אם יגידו לי לא. אמרתי לעצמי שעכשיו אני משלים את כל החסכים. טסנו שלושה ילדים שלא יודעים כלום מהחיים, בלי ויזת עבודה. היינו אמורים לעבוד אצל דוד של מישהי מהיישוב שלי. בסוף מצאנו את עצמנו ברחוב. חסכנו קצת וטסנו משם למקסיקו. אני זוכר את עצמי הולך למסיבה בקנקון. אחרי חודשיים בניו־יורק, קנקון זה סדום ועמורה. זה היה כמו לשים ילד בחנות ממתקים ולהגיד לו שאמא הולכת. רציתי הכל – סמים, בחורות, מסיבות, אוכל, לבלוע את החיים".

סובוביץ' הבין שהוא לקח את המרד שלו כמה צעדים רחוק מדי. הוא חזר לארץ, למכינה של לפני צבא, והחליט לתת לדת עוד צ'אנס. "כנער זה היה נראה לי מושך לצאת מהדת, אבל קנקון הייתה בשבילי טו מאץ'. אמרתי לעצמי שאני רוצה לגדול בעולם של ערכים. התוכנית שלי הייתה לסגור כמה פינות, ולצאת לעולם החילוני שלם. התחלתי לנסות כל מיני וריאציות. עם ציצית, בלי ציצית, בפסח אכלתי צ'יזבורגר, אבל בלי לחם כי זה חמץ. עברתי מישיבה לישיבה. מצאתי ביהדות קצת ובעולם החילוני קצת אבל לא הצלחתי לשלב".

ואיפה זה נעצר?

"זה לא נעצר. זה עדיין בחיפוש. אני כל הזמן מדייק. תהליך של חזרה בשאלה הוא אינסופי. אתה תמיד שואל שאלות. עד סוף חיי אהיה בתהליך של חזרה בשאלה".

ואיפה ההורים שלך היו בכל הסיפור?

"הם ראו אותי עובר מיליון אפיזודות, ולא הצליחו להבין אם זה משהו זמני או מה קורה לי. לקח להם זמן להבין מה עובר עליי".

ואז הגיע הגיוס לצבא, ליחידת אגוז. "בגדול, כבר לא הייתי דתי. התגייסתי בלי כיפה, אבל עדיין הייתי נוטל ידיים ומתפלל". בזמן שירותו הצבאי יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", והוא מצא את עצמו לוחם בסג'עייה, בלב עזה. "אחרי מה שחוויתי בפיגוע, שלא עזרתי לפצועים, היה חשוב לתקן, להתמודד עם משהו מפחיד ומאיים ולעשות את הדבר הנכון".

יצא לך להרוג?

"לא שאני יודע. יורים, אבל כולם יורים. אתה לא רואה במי אתה פוגע".

"פשוט נולדתי ככה"

אחרי השחרור, הרצון לבלוע את העולם הלך וגבר אצלו. הוא עבד קצת בשיפוצים, ויצא למסע שנמשך שנתיים וחצי דרך ארבע יבשות. "הגעתי לשבטים נידחים, טיפסתי עם אופנוע על ההימלאיה. זה גורם לך להבין שצריך כל כך מעט כדי להיות מאושר. הייתה תקופה שחשבתי שאני צריך להיות נווד. למה בכוח להכניס את עצמי לשבלונה?"

אז איך זה שבכל זאת נכנסת לשבלונה?

"אני חושב שיום אחד יבינו שחודש של טיול זה שנתיים של פסיכולוג. אבל הרגשתי שאני לא יכול לפתח כלום. הרגשתי שאני רוצה להתקדם בחיים. אז חזרתי לארץ ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. למדתי גם משחק אצל גלית רוזנשטיין".

וכמו סטודנטים רבים אחרים, גם סובוביץ' החל לעבוד כברמן בשביל להתפרנס. לילה אחד, לפני שנה, כשהוא צועד בשדרות רוטשילד בתל־אביב בסוף משמרת, ניגש אליו צלם ששיכנע אותו להצטלם. התמונות התגלגלו אל שי כהן ארבל מסוכנות "יולי", ומכאן הדרך לחוזה הייתה קצרה.

"כששי פנה אליי, הייתי סקפטי", הוא נזכר. "חשבתי שזה עוד סוכן שיציע לי חלומות גדולים. אבל הוא היה מאוד הגון וכן איתי. ואז הכל התחיל לרוץ. הגיעו צילומים לפוקס, סליו, קסטרו, רנואר, קוקה קולה. קרוקס, דלתא, לקסוס, חליפות סגל. פתאום הרבה עבודות. עכשיו הצטלמתי לסדרה, ויש לי גם סוכנת בתחום המשחק, חני שלום".

השאיפה היא כמובן להצליח מעבר לים, שם נמצא הכסף הגדול. "יש התעניינות מטורפת בנועם מחו"ל, יש הצעות מדהימות", מעדכן הסוכן שי כהן ארבל. "בגלל הלימודים זה היה טיפה קשה, אבל עכשיו בספטמבר הוא מתחיל לטוס, למילאנו ואז לונדון ופריז, ואז נוכל להבין מה המקום שלו בתעשיית האופנה העולמית. על פי התגובות זה נשמע מבטיח".

וכמו כל דבר אצל סובוביץ', גם הקפיצה לתוך עולם הדוגמנות והזוהר הייתה מלווה בלא מעט לבטים ומחשבות. "שאלתי את עצמי איך אני הולך לעודד צרכנות, ולהתיישר לפי מודל היופי המקובל. זה גם לא איזה משהו שהרווחתי ביושר, פשוט נולדתי ככה. ומצד שני, אני עושה עכשיו סרט דוקומנטרי על עובדי קבלן באוניברסיטה, ובעזרת הדוגמנות אני מממן את זה. זה מצב מורכב עבורי".

עכשיו הוא חי מסביב לשעון, עדיין מברמן בלילות ומצטלם בימים. הנפש החופשית שלו לא מוצאת מנוח. אולי בגלל זה החודש הוא נטש זמנית את דירת השותפים בשינקין ועבר לגור באוהל על שפת הים. "זו מין קומונה כזו, שבה אני מתקיים מ־50 שקל ליום", הוא מסביר. "זה כל כך מאפס אותי, מזכיר לי שמה שעושה אותך שמח זה הקהילה, האנשים, הטבע".

איך הקשר שלך עם המשפחה היום?

"היום יש לכל אדם בבית גוון שונה, גם דתית וגם פוליטית. גם אחי חזר בשאלה. זה לא היה קל. גדלנו במקשה אחת, ופתאום התחילו להופיע סדקים וכל אחד פרץ דרך לעצמו. אבל היום, למרות כל המחלוקות, יש קבלה והכלה, גם אם יש נושאים שאנחנו מעדיפים לא לעלות לשולחן השבת. בהתחלה היה לכל צד רצון להוכיח לצד השני שהוא ראה את האור. אבל המדרגה הכי גבוהה של ההבנה זה להכיל את זה שאתה לא חי באמת אבסולוטית, ויש גם דרכים אחרות".

חברה יש לך?

"רוב השנים הייתי אי־זוגי, בורח ממחויבות. ממש פנאט לחופש שלי. עכשיו אני יותר יציב. בשלושת החודשים האחרונים הייתי מאוהב עד מעל לראש. הכרתי בחורה לפני טיול, ושנינו ידענו שאין סיכוי לקשר. אבל זה הפך להיות מערכת יחסים שאף אחד לא ציפה לה. בסוף זה נגמר. אני רואה את התרבות סביבי, שנסמכת על 'עם כמה בחורות היית', והיום אני מבין כמה זה לא בריא. כשאתה ביחסים עם אדם שאתה רק עסוק בלקחת ממנו, אתה מתרוקן. כשאתה עסוק בלתת, אתה מתמלא.

"אני מוקף דוגמניות כל היום, אבל עם יד על הלב, זה לא באמת מה שמעניין אותי. הכי סקסי באישה זה שתהיה שמחה, יחפה, שלמה עם עצמה. מישהי שכל היום הולכת עם נעליים לא נוחות, שמה על עצמה טונה של איפור – זה לא מתאים לי. הלוואי שנייצר תרבות שמגדלת נשים להיות שמחות בחלקן. ואז הן גם יפות יותר". ¥