"הם קשרו אותי למיטה ואנסו אותי אחד אחרי השני. נתנו לי מכות חשמל. כל הזמן אמרתי שאני לא מכירה אף אחד בצבא אסד, אבל הם המשיכו לעשות לי את זה כל יום מחדש"
מרב בטיטו נסעה למחנה פליטים על גבול סוריה ושמעה מהנשים שם (גברים כבר כמעט לא נשארו) על החיים במדינה שנקרעת בין אנשי דאעש צמאי הדם לכוחות הצבא הרצחניים של אסד. יומן מסע מזעזע
בן ה־20, ראתה בפעם האחרונה כשיצא מהבית להביא חלב לבני המשפחה. "ברחבי השכונה שלנו בעיר חומס כבר שרצו עשרות צלפים, כל מי שיצא מהבית הסתכן בירי. באותו בוקר עברה שמועה שנפתחה מכולת והגיעה אספקה של חלב, אז שלחתי אותו לשם. כשהשכנים באו לספר שירו בילד שלי, הייתי מוכנה לבשורה". סמירה (שם בדוי, כמו כל שמות הפליטים בכתבה), אם ל־12, רצה עם בעלה למקום האירוע, שם כבר היו מצלמות של כלי תקשורת מקומיים. אלה תיעדו את האם הרוכנת מעל גופת בנה הירוי, כולו בן 20, ושידרו את המראות מאוחר יותר בערוצי הטלוויזיה. "לא יודעת מה צעקתי שם תוך כדי בכי", היא אומרת. "קיללתי את כל העולם מרוב כאב על הילד שלי שהלך ככה בלי שום סיבה. בעלי בקושי הצליח לקחת אותי משם".
זמן קצר לאחר מכן היא קמה. "מי שצריך להתאבל על הילד שלו בחומס יודע שאין יותר מדי זמן אפילו בשביל זה. נשארו לי 11 ילדים, וידעתי שאם אני רוצה אותם בחיים, חייבים לעזוב את האזור כמה שיותר מהר". ההפצצות של מטוסי הצבא החריבו את מרבית בתי השכונה, ובני משפחתה של סמירה נעו בחשיכה בין ההריסות לעבר ביתם של קרובי משפחה בשכונה אחרת. מסכת הפליטות שלהם החלה, אך ממש כמו שאומרים הפליטים הסורים בירדן, "היד הארוכה של דאעש מגיעה לכל מקום". סמירה אמנם לא ידעה זאת, אבל היא כבר הייתה על הכוונת. כמה שבועות אחר כך, היד הזו השיגה אותה.
תנוכי אוזניים קרועים
אנחנו יושבות במשרדו של בכיר באחד מארגוני הסיוע הבינלאומיים, בעיר מאובקת וחמה אי שם בצפון־מזרח ירדן, שאת שמה נתבקשתי לא לכתוב, מחשש לחייהם של המרואיינים בכתבה. פגשתי את סמירה כשהגיעה לאסוף שתיים מבנותיה מבית הספר לילדי הפליטים הסורים, הנמצא לא רחוק. אין צורך במשקפת כדי לראות מכאן את הגבול עם סוריה או כדי להיזכר בימים הנוראים שעברו עליה במולדת שהפכה עבורה למלכודת זוועות אכזרית.
לפני כמה חודשים, בתום מסכת נדודים והסתתרות שהחלה ביום שבו שכלה את בכורה, הגיעה לאחד ממחנות הפליטים הרבים הפזורים באזור. בעלה נעצר ונעלם כמו אלפי גברים אחרים והיא נותרה לבדה. רק תשעה מילדיה שרדו. זה זמן מה שאיננה מתבוננת לאחור, אל המקום שבו נחטפה, נאנסה ועונתה במשך יותר מחודש. שם, בסוריה, נותרו כעת רק הזיכרונות. וכאן, בירדן, כבר מותר לבכות.
"במשך חודש גרנו עם קרובי משפחה בבית שלהם, מסביבנו הבתים התחילו להתרוקן כי כולם כבר הבינו שמי שלא מת בהפצצה מהאוויר, ימות מכדור של צלף או מכוחות המורדים", היא מספרת. "ליד פחי האשפה ראינו כל יום גופות כרותות ראש וידענו שכל אחד מאיתנו עלול להיות הבא בתור. אני ובעלי הבנו שחייבים להתרחק משם, אבל בעיקר להרחיק את הילדים מהמראות האלה ומהפחד היומיומי, וקיווינו להגיע איכשהו לגבול הירדני ומשם לברוח".
ימים ספורים לפני העזיבה המתוכננת החליטה סמירה לצאת לביתה הקודם כדי לאסוף מעט חפצים ובגדים עבור הילדים. "את הדרך עשיתי בחושך, רק ככה אפשר לחמוק מירי צלפים", היא אומרת. "אבל ברגע שפתחתי את דלת הכניסה התחיל ירי מבחוץ, ועוד לפני שהספקתי להתחבא התנפלו עליי שלושה אנשים במכות. הם הדביקו לי פלסטר גדול על הפה וקשרו לי את הידיים והרגליים. הם לא היו לבושים במדים ודיברו ביניהם בשפה שלא הבנתי, אבל אחד מהם דיבר ערבית. הוא היכה אותי ושאל, 'למה דיברת ככה בטלוויזיה כשהבן שלך מת? איפה הילדים שלך מתחבאים? איפה אתם מחביאים את הנשק?'
"לא יכולתי לצעוק או לדבר, לא יכולתי לבכות או אפילו לענות לו, להסביר שאני בכלל לא זוכרת מה אמרתי אז, באותו יום שבו צולמתי. אבל גם ככה הוא לא הקשיב. שני האחרים הפכו את הבית, הוציאו הכל מהארונות וחיטטו בכל פינה. הזהב שהיה עליי היה כל מה שנותר לנו, ואחרי שהם ראו שאין שום דבר בעל ערך בבית, אחד מהם תלש את העגילים שהיו לי על האוזניים". תנוכי אוזניה טרם הגלידו, אבל סמירה אומרת שזה הפצע הכי קטן אצלה בגוף.
אין לה מושג איך שלושת הגברים ההם השיגו את מספר הטלפון של בעלה. בטח אחד השכנים מסר להם אותו, היא משערת. "הם התקשרו אליו ואמרו לו שהרכב שלנו נגנב, שימהר להגיע לבית. הוא בא אחרי שעה וחצי בלי לתאר לעצמו שזו מלכודת". כל משך הזמן הזה המתינה סמירה בביתה עם שלושת הזרים לבואו של בעלה. "כשהוא נכנס, הם התנפלו עליו במכות וקשרו אותו. גם ממנו לא הצליחו להוציא שום דבר, אבל הבוקר כבר התחיל להאיר בחוץ, אז הוציאו את שנינו החוצה. אותי שמו בתא המטען של הרכב, ואותו — לא ראיתי מאז".
היא בת 45, עוטה בגדים שחורים כמו מרבית הפליטות מסוריה. רוב הזמן פניה הגלויות מחייכות, אך נשטפות בדמעות בתוך רגע ללא הודעה מוקדמת. "היא בוכה הרבה", מספרות החברות שלה, אך מרביתן מעולם לא שמעו מדוע. הן מייחסות את זה לאובדן הבן והבעל ולהיעלמותם של שני ילדים נוספים. עם נציגי הארגונים המסייעים לפליטים היא משוחחת בעליזות, ממוקדת מטרה, מנסה לחלץ תלושי מזון נוספים, נעליים, בגדים. כל דבר שיקל עליהם את החיים באוהל הגדול שכעת הוא ביתם. העיסוק הסיזיפי בהישרדות משאיר אותה עניינית, מפוקסת, יש פיות להאכיל וילדים לגדל.
אין לה זמן לזכור, לסמירה. היא מעדיפה לא לזכור, אך נדחפת במין כורח לדבר, לספר על הזוועה. "בשלושת הימים הראשונים לא הבנתי בכלל איפה אני", היא מספרת מה קרה מהרגע שבו הוצאה מתא המטען. "ידעתי שיש איתי בחדר ילדה. רוב הזמן היא בכתה ונאנחה מכאבים. אני חושבת שגם לה היה פלסטר גדול על הפה כמוני. לא יכולנו לראות אחת את השנייה כי העיניים שלנו היו מכוסות. כשלקחו אותי לשירותים פעם ביום, הורידו לי את הכיסוי מהעיניים וככה יכולתי לראות שאנחנו במין מבנה נטוש במקום שרחוק מהעיר".
הסיוט האמיתי החל כעבור שלושה ימים. "לקחו אותי מהחדר למקום אחר באותו בניין והכניסו אותי לחדר אחר. שם קשרו אותי למיטה בידיים וברגליים והתחילו לאנוס אותי, שלושה אנשים אחד אחרי השני", היא בוכה, מצביעה על המקומות בגופה שנכבלו והוכו באכזריות תוך מעשי האונס. "הם חיברו לי חוטים לאצבעות ונתנו לי מכות חשמל וגם דיברו ביניהם תוך כדי בשפה שאני לא מכירה. ככה יום־יום. התחננתי שיפסיקו. בכל פעם שהורידו לי את הפלסטר כדי לאכול, פעם ביום, אמרתי שאני לא מכירה אף אחד בצבא של אסד ואני גם לא יודעת מי המורדים. אנחנו משפחה פשוטה שלא עזרה לאף אחד מהצדדים, רק סבלה מהמצב. אבל הם המשיכו לעשות לי את הדברים האלה כל יום מחדש. הכוחות שלי נגמרו".
שמעתי אותה זזה ובוכה
מאז 2011, כשהחלה מלחמת האזרחים, הפכה סוריה לאחד ממוקדי המשבר ההומניטריים הגדולים בעולם. מיליוני בני אדם נמלטים ממנה לעבר המדינות השכנות בחיפוש אחר מקלט במצרים, בטורקיה ובירדן. לפי נתוני נציבות האו"ם לפליטים, מתוך ארבעה מיליון פליטים סורים הגיעו לירדן ליותר מ־630 אלף — ההערכות הלא רשמיות מדברות על יותר מ־700 אלף — מהם 75 אחוז נשים וילדים. לירדן, ארץ כל פליטיה, זורמים מסוריה כ־200 בני אדם ביום, ובשיאה הגיעה תנועת הפליטים לכ־2,000 איש, אישה וילד שחצו כל יום את הגבול.
כמו סמירה, נשים רבות מגיעות לירדן עם ילדיהן לאחר חודשים ארוכים של סבל בנתיבי מילוט מסוכנים ועקובים מדם. השלטונות הירדניים אינם ממהרים לאשר את כניסתם של מרבית הגברים, בשל החשש המתמיד שהם משתייכים לדאעש. חלקם הגדול נותר מעברו השני של הגבול. השיעור הגבוה של נשים וילדים בקרב הפליטים, אומר שחר זהבי, מנכ"ל ומייסד ארגון "ישראייד", המציע סיוע הומניטרי בינלאומי למדינות שהושפעו ממלחמות, מגיפות או אסונות טבע — הופך את האוכלוסייה הזו לפגיעה וחלשה עוד יותר. "באין גברים, אין מי שיפרנס, וגורלן של משפחות שלמות נחרץ לעוני ולתלות בארגוני סיוע בינלאומיים".
כבר ב־2013, כמענה לאסון ההומניטרי בסוריה, החל "ישראייד", הפועל כיום בין השאר בהאיטי, נפאל, יפן, ירדן, עיראק ודרום־סודן, לחלק לפליטים הסורים במחנות בירדן ציוד חיוני, כולל מזון, שמיכות ומוצרי היגיינה, ולהכשיר צוותים מקצועיים ופרא־רפואיים, רובם תושבי ירדן, בנושאי בריאות הנפש וטיפול פסיכו־סוציאלי. לדברי זהבי, מעבר לתרומה המיידית להקלת מצב הפליטים, השפיעה ההכשרה גם על יחסם של המשתתפים בה אל הפליטים. "הם למדו לכבד את האורחים בארצם ואפילו הפכו לשגרירים של שלום בינם לבין האזרחים הירדנים".
עם זאת, הוא אומר, החיים במחסור תמידי של מוצרי מזון בסיסיים והעוינות שעדיין קיימת כלפי הפליטים — המונים גם כ־60 אלף עיראקים, שני מיליון פלסטינים ועוד כמה מאות אלפי מהגרי עבודה ממצרים — מצד הירדנים הרואים בהם איום על משאבים ומקומות עבודה, הופכים קשים ומסוכנים פי כמה כשמדובר באישה שנותרה ללא בעל. "נשים וילדים חשופים הרבה יותר לסיכונים נוספים של התעללות מינית, פיזית ונפשית. כל אלה מובילים למצב נפשי קשה של לחץ, פוסט־טראומה, חרדה מפני העתיד, דאגה לבני משפחה נעדרים ובמקרים רבים התמודדות עם אובדן של אדם קרוב".
סמירה היא אחת ממאות אלפי נשים שהגיעו לגבול כשהן נושאות טראומה קשה של שבי, עינויים ואונס. "עוד כשהייתי כלואה, באחת החקירות, הם אמרו לי שאין לי לאן לחזור", היא נזכרת. "הם צחקו עליי, אמרו: 'שרפנו את הבית שלך, לא נשאר לך שום דבר'", היא מספרת. "בחקירות היו שופכים לי מים על הראש. אם היה לי מזל, הייתי בלי פלסטר על הפה והצלחתי לשתות מעט מהמים שנשפכו עליי. זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לשתות. הלחם היבש שהביאו לנו פעם ביום היה האוכל היחיד שהכנסתי לפה במשך החודש שהייתי שם. בהתחלה סירבתי לאכול, אז הם התחילו להכות אותי עד שהסכמתי. נשבעתי שאם אצליח לצאת משם בחיים, אברח מהארץ הזאת שפעם הייתה הבית שכל כך אהבתי. החיים בסוריה הפכו לסיוט, וידעתי גם שאעשה הכל כדי לשרוד. כדי לחזור לילדים שלי שנשארו בלי אבא ואמא, בלי אח גדול שישמור עליהם ובלי בית. זה מה שהחזיק אותי בחיים".
בינתיים, הלכה הילדה בת ה־12 שנכלאה עם סמירה ודעכה. "הם היו אונסים אותה בחדר שבו ישנו, אני והיא. מגיע אחד, אונס אותה ומתקשר בטלפון שלו לקרוא לבא בתור. בימים הראשונים היא ניסתה להתנגד, שמעתי את הגוף שלה זז ואת הבכי שלה. כשעברו הימים, היא הפסיקה לבכות ולהתנגד והבנתי שכבר לא היה לה כוח".
באחד הבקרים, סמירה זוכרת, כשבועיים לאחר שנכלאה — "אולי שבועיים", היא מסייגת ומתנצלת, "אני לא יודעת בדיוק מתי, כבר איבדתי שם תחושת זמן" — הגיע אחד השובים כדי לאנוס את הילדה ומצא אותה מתה. "היא לא עמדה בזה יותר, ואני אפילו לא יכולתי לעודד או להקל עליה במשהו", אומרת סמירה בעיניים צרובות מדמעות ובקול רועד, כאילו היא עוד רואה בעיני רוחה את ההתרחשות. "הם הוציאו את הגופה שלה מהחדר ואני רק שמחתי בלב שהיא לא סובלת יותר".
ידענו שאם נישאר, נמות
סכנת האונס הייתה ברורה ומוחשית בחומס המופצצת. "אנחנו הנשים התחלנו להסתובב בחוץ רק עם בגדים ארוכים כי כל הזמן שמענו על מעשי אונס, אז כמעט לא יצאנו מהבית ולא נתנו לבנות שלנו להסתובב לבד בחוץ", אומרת אריג', 45, אם לשמונה שהגיעה לירדן לפני שלושה חודשים. "החיים בחומס בלתי אפשריים כבר ארבע שנים, אבל אנחנו היינו מאלה שהצליחו להישאר למרות שכל הזמן היו הפצצות מהאוויר. רוב הזמן אין חשמל, וגם אין כסף לשלם עליו או על אוכל. רוב הגברים בשכונה שלנו כבר נתפסו על ידי הצבא או ברחו, אבל בגלל שבעלי מבוגר יחסית, לא לקחו אותו.
"לפני כמה חודשים הבית שלנו, שבו חיינו ארבע משפחות, הופגז ונהרס לגמרי. ממש במזל אף אחד לא נפגע, אבל נשארנו בלי כלום וזה היה הרגע שהבנו שחייבים ללכת לגבול. שעות היציאה של מכוניות לכיוון הגבול עוברות מפה לאוזן בין השכנים וככה ידענו איפה לחכות ובאיזו שעה. עכשיו לא נותר דבר מהחיים הקודמים שלנו".
גם לילה (21), אם לשניים ובהיריון שלישי, עזבה את חומס מאימת האונס — הפעם מצד חיילי אסד. "היו לנו חיים טובים, בעלי עבד כרצף והביא הביתה משכורת שממנה חיינו בכבוד. בהתחלה החיילים ביצעו רק חיפושים בבתים, אחר כך, כשהתחיל המאבק בין המשטר למורדים, פשוט התחילו לפגוע באנשים באופן אקראי ובנשק ישיר — ירי על מכוניות, צלפים שיורים באנשים שסתם הולכים ברחוב וגם ירי מטווח קרוב. הכל ברחובות שבהם גרנו. יום אחד נסעתי עם אבא שלי במכונית, וחיילים שעמדו על הכביש סימנו לנו לעצור. את אבא שאלו: 'לאן נסעת, איפה היית?' ואותי הם שאלו: 'מי את בשבילו?' כשלא עניתי, מרוב פחד, הם התחילו לצעוק עליי והורו לנו לצאת מהרכב. אבא ואני יצאנו והם פוצצו את האוטו מול העיניים שלנו, סתם ככה. אחר כך הם דפקו מכות רצח לאבא שלי.
"אין משפחה שלא איבדה כמה קרובי משפחה", היא מתארת. "בכל משפחה יש הרוגים ופצועים. הדוד שלי ואשתו נורו על ידי צלפים, ושמונת הילדים שלהם נשארו יתומים, אז פיזרנו אותם בין בני המשפחה. החלטנו לעזוב כי ערב אחד פשטה שמועה שהחיילים של אסד מגיעים בלילה במטרה לקחת נשים ולאנוס אותן. מכרנו את כל הזהב שהיה לי, ועוד באותו ערב ברחנו לגבול עם אחד הרכבים שיצאו מהשכונה שלנו. לבעלי לא נתנו להיכנס לירדן, ומאז לא שמעתי ממנו".
לטיפה, 27, אם לפעוט, חיה בדמשק ועבדה כמורה להתעמלות בבית ספר, עד שנמלטה. היא זוכרת היטב את הבריחה אל הגבול. "הבית שלנו הופצץ על ידי מטוסי הצבא, אבל מה ששבר אותי היה הפריצות הפתאומיות של חיילים לתוך הבתים", היא מספרת. "הם היו נכנסים ולוקחים את מי שהם רוצים, וברוב המקרים האנשים האלה לא חזרו. הבן שלי בטראומה, הוא מפחד כל הזמן, לא מוכן ללכת לבד בחושך או להישאר לרגע לבד, והוא צועק ובוכה מתוך שינה כמעט בכל לילה. גם העוני היה בלתי נסבל, ובזמנים של עוצר פשוט לא היה מה לאכול. הבכי של הילד שלי כשהוא היה רעב היה הכי נורא, כי לא הייתה שום דרך להשיג מזון.
"ערב אחד שמענו שעומד להיות חיפוש, אז ברחנו לקוניטרה ומשם נסענו לכיוון הגבול. הנסיעה הייתה קשה. את לא יודעת אף פעם מי יעצור אותך בדרך: האנשים של דאעש או הכוחות של אסד. כולם רק רוצים לגרום לך להרגיש פחד מוות. לבעלי לא הרשו לעבור", היא בוכה. "יותר מחודשיים לא שמעתי ממנו ואני לא יודעת איפה הוא".
עמאל, 26, שהגיעה לירדן עם שתי בנותיה הקטנות לפני שמונה חודשים, נמלטה כשעוד הייתה בהיריון, לאחר שביתה הופגז בנשק כימי. "הייתי אצל אמא שלי כשהתחילו שכנים להגיע ולספר שהשכונה שלנו הופגזה. התחלתי לדאוג כי בעלי ואחיו היו בבית, אבל לא הייתה שום דרך לבדוק מה מצבם. השארתי את הילדה אצל אמא והתחלתי ללכת לכיוון הבית, אבל לא נתנו לי להתקרב לשכונה. התחלתי לבכות ולצעוק, ואישה שעברה שם אמרה לי שאסד הפציץ את השכונה בטילים כימיים ואסור להיכנס לאזור כי זה מסוכן. גם למחרת באתי לשם, אבל עדיין לא נתנו לאף אחד להתקרב. רק ביום הרביעי הצלחתי להגיע לבית, אבל כבר לקחו את הגופה של בעלי. אפילו לא נפרדתי ממנו. הוא היה רק בן 28 ולא עשה שום דבר רע לאף אחד.
"אחרי המוות שלו התחילה תקופה עוד יותר קשה, כי לא היה מי שיפרנס אותנו. הרעב היה הכי קשה, במיוחד כשהייתי בהיריון עם הבת השנייה שלי. בסוף נמאס לי מהמוות שמחכה לך בכל פינה. גם אחי הגדול נלקח על ידי החיילים של אסד לפני שנתיים ומאז לא ראינו אותו, והיה ברור שאם נישאר, נמות בסוף או מירי או מרעב".
ילדים זקנים
סמירה וחברותיה מגיעות ברגל מהמחנות הסמוכים לעיר, אוספות את ילדיהן הלומדים בבית הספר שפעם היה מיועד לילדי המקום וכעת הוסב לטובתם. 400 פליטים בני שש עד 12, יתומים מהורה אחד או משניים, לומדים כאן במשמרות כדי לאפשר לכמה שיותר ילדים ללמוד. כיתות הלימוד נפרדות לבנים ולבנות. רק בכיתת המחשבים — שני מכשירים שנתרמו על ידי אחד מארגוני הסיוע — יש כיסאות. בשאר הכיתות לומדים בישיבה על הרצפה. רוב אנשי הצוות, העובדים כאן תמורת שכר זעום, הינם פליטים בעצמם. כך למשל התרפיסט הממושקף שמגיע לכאן מעמאן פעם בחודש. פעם היה יועץ חינוכי בתיכון בדמשק, וכעת הוא מעמיד את ניסיונו האישי — לא רק המקצועי — לטובת אחיו. "הגעתי לירדן לפני ארבע שנים", הוא אומר, חוזר ומבקש, כמו רוב המרואיינים, לא להסגיר את זהותו ולו ברמז, גם לא בשם בדוי. "הסיפורים שאני שומע פה מהילדים הם הכי קשים. לפעמים זו הפעם הראשונה מאז האירוע שהם מדברים עליו, וזה זורק אותם כמעט מיידית למשבר — הם מוצפים בזיכרונות ברמה שאפילו התפקוד היומיומי שלהם נפגע. בגלל זה אני לא ממהר לפתוח פצעים, במיוחד שהילדים עדיין נמצאים במצב טראומטי של עקירה מהבית ועתידם מעורפל".
מה ההבדל בין הפליטים שהגיעו הנה לפני שלוש־ארבע שנים לאלו שמגיעים בחודשים האחרונים?
"אז רוב המקרים היו של טראומה. היום, רובם בדיכאון".
איך אפשר לעזור לילדים בדיכאון?
"אי־אפשר לעשות הרבה. רובם מגיעים אליי במסגרת כיתתית אחת לחודש, אם אני רואה מישהו שמצבו רע במיוחד, אני לוקח אותו לשיחה אישית, משתדל לעדכן הורה או קרוב משפחה מבוגר. לרוב הילדים כאן אין אבא בבית, לחלקם אין בכלל הורים. הם באים לבית הספר לארבע שעות ביום ואנחנו משתדלים לתת להם כאן כל מה שאנחנו יכולים, כולל תלושי מזון, מחברת ועיפרון. זה לא הרבה, אבל זה הרבה יותר ממה שהיה לרובם בשנים האחרונות".
מעט מאוד צחוק נשמע בין קירות המוסד העצוב הזה, וגם הצעירים שבתלמידים נראים כמו זקנים בתחפושת. כשאנחנו מסיירים בין הכיתות, אני עושה להם פרצופים מצחיקים מאחורי הגב של המנהל, אבל רובם רק מרכינים את הראש בביישנות. בכל זאת, כמו ילדים רגילים הם שמחים להראות את המחברת המוכתמת שלהם, הזרועה באותיות שלמדו כאן לראשונה, קמים מהרצפה בצייתנות ומברכים אותנו לשלום במקהלה. מבחינתם, בית הספר פירושו כרטיס לאוכל, פלוס ארבע שעות של מנוחה מבורכת מהגעגוע למה שהיו פעם חייהם, והאכלוס של הכיתות מקסימלי.
"רוב הילדים כאן סובלים מפחדים ומטראומות, הם מרגישים לא מוגנים, כאילו בכל רגע נתון משהו מאיים עליהם. ההתנהגות שלהם עצבנית, אצל חלקם זה בא לידי ביטוי באלימות ואצל חלקם בהסתגרות", אומר חוסאם, 28, מנהל בית הספר. "אצל הילדים שנמצאים אצלנו יותר משנה, וכבר למדו קרוא וכתוב, מורגש שיפור משמעותי. זה לא רק יכולת הריכוז שלהם שגדלה, גם המוטיבציה לצאת מהייאוש ולנסות לבנות לעצמם עתיד".
הוא עצמו אזרח סורי שעזב את ארצו עוד לפני שפרצה מלחמת האזרחים לטובת לימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטת דובאי, וכעת הגיע לירדן כדי לנהל את המקום בהתנדבות מטעם אחד מארגוני הסיוע. "אין לי ניסיון בחינוך", הוא מודה, "אבל כשהבנתי כמה המצב חמור בסוריה, חיפשתי דרך לעזור. אין סיכוי שאחזור לשם, אבל יש לי הזדמנות אמיתית לעזור כאן לבני עמי, אז אני עושה את זה".
רציתי למות
את השם המפורש, דאעש, כמעט אין מזכירים כאן על אדמת ירדן, באוהל הפתוח שממנו באים והולכים יושביו — שהם כמעט תמיד נשים. אם צריך, מעדיפים לומר "המורדים". מקפידים על קוצו של יוד ומאמנים את הלשון להשתתק, כל זמן שהגברים ובני המשפחה אינם בסביבה. סמירה מגדלת פה גם את שני הנכדים שהותיר אחריו בנה בן ה־20 לאחר שנורה. אמם הצעירה דבקה בחמותה, והשתיים נותרו יחד כדי לשמור על היתומים ולדאוג להם. גם אחייניות ובנות דוד נאספו ובאו לאוהל, כי הפליטים, כמו גרגירי אבק המדבר, נישאים בקבוצות ומתפזרים לפי כיוון הרוח שלוקחת אותם אל בני משפחתם, שכניהם ובני עירם.
הנשים מתכנסות באוהל, נושאות את גורלן על כתפיים מכווצות מכובד החיים. נער צעיר בחתימת זקן טרייה ניגש אלינו ובידו תרמוס וכוסות קפה. סביבנו מתרוצצים ילדים יחפים וקרועי בגדים, ולמרות הכל צוחקים בקול תחת השמיים הכחולים, שבאופק שלהם בוהק בית ילדותי בעמק בית־שאן, וסמירה אומרת לי שהסיוט ההוא נגמר כשם שהחל. "הם אנסו והיכו אותי יום־יום. בכיתי והתנגדתי ורציתי למות, ואז יום אחד הם שוב שמו אותי בתא המטען של המכונית, וכשהגענו לקרבת עיר הוציאו אותי מהאוטו ואמרו שייתנו לי ללכת הביתה תמורת התחייבות שאעביר להם מידע על קרובים ושכנים. הם אמרו לי: 'אנחנו נבוא לבדוק איפה את ומה את עושה, נעקוב אחרי כל דבר שתגידי ואת תספרי לנו כל מה שאת יודעת'. מובן שהסכמתי. הייתי אומרת הכל רק שייתנו לי ללכת".
כמה ימים עברו עד שהצליחה, בדרך־לא דרך שאת חלקה עשתה ברגל, לחזור לעירה ולילדיה. "הרחובות של חומס נראו כמו הגיהינום. גופות כרותות איברים ליד פחי הזבל ובעיקר – הריסות של בתים שפעם גרו בהם אנשים כמוני. עוד באותו לילה התחלתי את המסע שלי עם הילדים ועם אשתו של בני לעבר הגבול הירדני". בשבע בערב הועלו על משאית להובלת בקר — "היינו כמעט מאה אנשים על המשאית, כולנו עמדנו, גם הילדים הקטנים שהתחילו לבכות מעייפות ומרעב וצמא. הגדולים כעסו עליי, הם פחדו שלא נגיע לעולם" — ולאחר 12 שעות של נסיעה קשה, בשבע בבוקר, הגיעו לגבול הירדני. "ההמתנה שם הייתה בלתי נסבלת", היא נזכרת. "עשרה ימים שבהם סבלנו בעיקר מחוסר ידיעה. התפללתי שייתנו לנו לעבור את הגבול ולא ישאירו אותנו בסוריה, ידעתי שאין לי לאן לחזור ושהחיים שלי בסכנה. זה כמו לעמוד בתור למשהו במשך עשרה ימים בלי לדעת מתי תגיע לסוף".
כבר כמה חודשים שהיא כאן. עושה ברגל את המסלול הקבוע לבית הספר עם ארבעה ילדים, ממתינה שיסיימו את הלימודים וחוזרת לביתה החדש במחנה פליטים קטן הנראה מרחוק כמו מאהל בדואי. את המפתח לבית ההוא זרקה ברגע שכף רגלה דרכה לראשונה על אדמת ירדן. "עד לאותו הרגע המפתח הזה היה איתי כל הזמן, כמו תקווה למשהו שאולי יקרה יום אחד, אבל כשסוף־סוף עברנו את הגבול — זרקתי אותו. הבית שלי איננו. החיים הקודמים שלי נמחקו. איבדתי בעל ושלושה ילדים, עכשיו רק אלוהים יכול לשמור עליי".
בפאתי האוהל מפשילה נערה צעיף סגול מעל מתקן מוגבה המתגלה כעריסת ברזל מתנדנדת, בתוכה ישן תינוק בן ימים מספר. הוא מותח את ידיו הקטנות תוך שהוא פוקח עיניים מחייכות, מעוטרות בכחל, אל הילדים המתקבצים סביב העריסה. "רק בן שבעה ימים", אומרת סמירה. "נולד כאן לאחיינית שלי שהצליחה לברוח עם בעלה. החיים נמשכים, הוא לא אשם שיש מלחמה בבית שלו". •
לפנייה לכתב/ת 
