"הקיר יודע את כל הסודות שלי. היחיד ששומע אותי. ואני בוכה לו כל לילה"

רוז פוסטאנס מדברת אל הקיר. היא החברה שלה. ככה היא קוראת לקיר, בלשון נקבה, "אני מספרת לה הכל". הקיר שנמצאת ליד הכרית שלה, מיטת קומתיים, קומה ראשונה, דירה מחולקת בת שני חדרים, כרגע שש שותפות, היו כבר שמונה ולפעמים תריסר, מלא קופסאות קרטון וערימות בגדים מפוזרות לכל עבר, בול על הרחוב הראשי של התחנה המרכזית בדרום תל־אביב, שער כניסה ממתכת שלא מונע מכל מיני אנשים לעלות ולרדת בחדר המדרגות. תמיד צפוף פה.

אבל עכשיו אין לה עבודה, אסור לה, והרבה שעות היא נותרת בבית לבד, כשכל השותפות יוצאות לעבודה כמטפלות השכם בבוקר וחוזרות מאוחר. ואז, כשהיא נותרת לבד, והעומס נעשה גדול מדי, אפילו עבור אישה קשוחה כמו רוז, היא מסובבת את הפנים, מצמידה אותן אל הקיר, ובוכה איתה. "היא יודעת את כל הסודות שלי. היחידה ששומעת אותי. ואני בוכה לה כל יום. האם אוכל להמשיך לשיר? איך אצליח להמשיך לעזור למשפחה שלי? תעזרי לי. כי לפעמים קשה לי. קשה מדי. אני לבד. אין לי פה כתף לבכות עליה. ומה שנשאר לי הוא לדבר אל הקיר".

אחת לכמה זמן היא עולה לרגל, אל הקיר הגדולה בעצמה. הכותל. המקום הכי אהוב עליה בארץ. פעם היא אהבה לטייל בשוק הפשפשים. אבל מאז שהעניינים הסתבכו היא לא מוצאת בזה כל כך הרבה טעם. במקום זה, סלע קיומנו. "וכשאני צריכה לבכות לבד־לבד ולהתפלל, במקום ללכת לכנסייה, אני נוסעת לירושלים. כשיש לי יותר מדי בעיות, תמיד הייתי הולכת לכותל. כותבת על פתק ומכניסה בין האבנים.

"בהתחלה הייתי מבקשת ממנה לטפל במעסיקים יותר טובים. כי נפלתי על כמה מעסיקים מאוד־מאוד רעים. 'תני לי מעסיק טוב, שיכול לעזור לי להישאר כאן'. אחר כך ביקשתי לשיר עם להקה. כי לפני ישראל, כשעבדתי בלבנון ובמצרים, זה נפסק. וגיליתי שכל מה שביקשתי קרה! עד שבנסיעות שלי לפיליפינים הייתי מספרת לאנשים על הכותל, ורושמת עבורם מה שהם מבקשים ממנה. ואז הגיע 'אקס פקטור'. האודישן. ומחנה האימונים. ולעבור שלב אחרי שלב. 'אלוהים, תעשה לי עוד טובה אחת. תן לי לעבור'. והגמר. 'אלוהים, תן לי לזכות בתחרות הזו'".

צילום: יריב כץ

קרדיט ידיעות אחרונות

אז הכותל שמעה, אלוהים נתן לה לזכות, ורוז הפכה לסיפור הסינדרלה האולטימטיבי. החל באודישן של מס' 1150 עם 'דיס איז מיי לייף' של שירלי באסי, ופרק הפתיחה בעונה הראשונה של ריאליטי המוזיקה שגרף 40 אחוזי צפייה, ועד לפינאלה, 'איי דיד איט מיי וויי': אכן, בדרך שלה. מטפלת מהפיליפינים וזמרת חובבת בברים קטנים, שזכייתה עשתה טיפול למצפון הלאומי. במדינה כל כך עוינת, מקוטבת וגזענית, ראו כמה בעצם נפלאים אנחנו. כי רוז היא האחר המוחלט: מהגרת זרה, קשת יום, לא צעירה, לא גבוהה, בערך ההפך מבר רפאלי, לסבית מוצהרת, עם כישרון נדיר שאין טעם להתווכח איתו. מעין מקבילה ישראלית לסוזן בויל.

בויל הספיקה בינתיים לשבור כל שיא אפשרי, להופיע בפני שועי עולם ולמכור אלבומים ברחבי העולם בעשרות מיליונים. פוסטאנס, שנה וחצי אחרי, יכולה לפנק את עצמה מדי פעם במאכל האהוב עליה, שווארמה בתחנה המרכזית. סגרה מעגל שלם וחזרה אל אותה דירה, עם אותן שותפות, מעת לעת ערב קריוקי ביתי - בהבדל שעכשיו אפילו אין לה פרנסה. נותר לה רק לדבר אל הקיר.

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

צילום: יובל חן

קרדיט ידיעות אחרונות

"ההצלחה לא שינתה אותי", אוהבים אמנים להגיד. במקרה של רוז גם זה לא נכון: ההצלחה הפכה את חייה קשים הרבה יותר. מצד אחד נמנעת ממנה היכולת לעבוד ולהתפרנס. מצד שני נותרה מפורסמת, אהובה, סמל, מי שעדיין חייבת להצטלם עם כל מי שמבקש, וכאלה יש בלי סוף. אבדה לה הפרטיות והאנונימיות של עוד מטפלת פיליפינית בשכונת מהגרים קשוחה. "עד כדי כך שהיו נכנסים לבית, בלי להגיד, כדי לצלם אותי. היום הדלת כבר סגורה וצריך להתקשר קודם. אבל פעם לא היו שומרים על זה. אנשים היו נכנסים ויוצאים, בכל שעה, גם כשאני ישנה. רגע, תנו לי להתעורר! היו תוקעים לי את הווידיאו בפרצוף כשאני מתעוררת, כשעוד יש לך קצת רוק על השפתיים ואתה מקומט".

גם יציאה לרחוב הפכה משימה לא פשוטה. "חייבת לשמור על המראה שלי. כי תמיד מזהים אותי, גם כשאני מרכיבה משקפי שמש או כשצבעתי את השיער. 'היי רוז! מה קורה איתך? למה את לא שרה?' ואני חייבת להגיד לכולם שהכל בסדר, גם אם אני לא יודעת בעצם. פעם הייתי יכולה לרדת למטה איך שבא לי. לקנות קולה במכולת, עם השיער לא מסודר, לבושה איך שאני רוצה. עכשיו זה בלתי אפשרי. כולם מסתכלים עליי. עומדת עם שקית זבל לזרוק, ומהאוטובוס שעוצר לידי, אנשים מסתכלים. ואני גם מפחדת. כי יש אנשים באזור שחושבים שעכשיו יש לי כסף. במיוחד האפריקאים. מפחדת שיגנבו לי את התיק, ובמיוחד את הדרכון שלי. שמעו שזכיתי באקס פקטור ובטוחים שיש לי הרבה כסף".

הרחוב הישראלי, היא מספרת, נותר זוכר, מפרגן ואוהב ברובו. "עדיין תומכים בי, אומרים, נחזיק אצבעות בשבילך. אבל יש גם כמה תגובות שגורמות לי לבכות. יש אנשים שמההתחלה לא רצו אותי כאן. יש פה בסביבה למשל אישה אחת שכל הזמן הייתה אומרת, 'אני לא אוהבת את הקול שלך. את צועקת. יש הרבה זמרים יותר טובים ממך'. היא ממשיכה להגיד את זה כל פעם שאני עוברת לידה. יש גם עוד תגובות של אנשים ברחוב שגורמות לי לבכות. 'תלכי מפה. את לא צריכה להישאר בישראל'. ואני לא עשיתי רע לאף אחד".

ובפייסבוק?

"לא קוראת יותר. זה היה מכניס אותי למתחים איומים. הבנתי שאגיע לבית חולים אם אמשיך לקרוא. 'לא רוצים אותך'. 'את לא ישראלית'. זה התחיל מאחרי הזכייה וממשיך עד עכשיו. 'שמנה'. 'מגעילה'. אני יודעת ש־90 אחוז מהאנשים אוהבים אותי, אבל מי שמעיר הוא מי ששונא, זה שגורם לך לעצבים. 'לכי לאקס פקטור במדינה שלך'. 'תסתלקי מישראל'. 'בואי תנקי לי את הבית'. אבל אני ידעתי להתמודד עם התגובות האלה מההתחלה. והזכייה שלי היא ההוכחה, שאין באמת אפליה בישראל".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

מחר יתקיים גמר 'אקס פקטור' בשידורי רשת, ערוץ 2. ייתכן שרוז תגיע להתארח ולהעביר את השרביט לזוכה הבא. אנשי הזכיינית עבדו קשה כדי שתוכל להישאר בישראל. מיד לאחר זכייתה, בינואר 2014, האריך שר הפנים דאז, גדעון סער, את שהייתה בארץ בוויזת אמן מיוחדת, אחרי שהחליטה לממש את כישרונה והצלחתה, ולנוח סופסוף מעבודתה כמטפלת. החלטה מסוכנת: לו המשיכה לעבוד כמטפלת, הייתה יכולה להישאר בארץ כל עוד נדרשה. כאמנית, הושמה היישר בעין הסערה.

מבחינתה, מוקד חייה הוא ישראל. בפברואר שעבר, אחרי הזכייה הגדולה, יצאה למסע ניצחון בן שבוע במולדת. סופרסטאר מרגע הגעתה, אלפים קוראים בשמה, חתימות, צילומים, פגישות עם כל העולם ואשתו. מחזיקה במכתב מפרגן של סגן הנשיא, זכתה לכוכב על שמה בשדרת הכוכבים, הגיעה לעיר הולדתה והתארחה אצל ראשת העיר, השתתפה באינספור תוכניות אירוח בשיא הפריים־טיים הטלוויזיוני. הבינה שהפכה לסמל עבור כל "הפיליפיניות", המטפלות הסיעודיות ברחבי העולם - שיש מי שמעריך את מספרן בכ־10 מיליון.

במקביל גם הפכה שם לסמל של ישראל והקשר הטוב איתה. "כל ישראלי שיגיע לפיליפינים, יגידו לו, רוז, כן, אנחנו אוהבים את ישראל! תודה ישראל!" על הדרך הוזמנה כמובן גם להרמת כוסית בשגרירות ישראל. "ובכל פעם כשאני מגיעה לפיליפינים, השגריר רוצה שאגיע. ביום העצמאות שרתי את התקווה, אני אוהבת את המלודיה למרות שאני לא כל כך מבינה את המילים", היא צוחקת. "וביצוע בחינם, כמובן!"

"אני נורא אוהבת שמפניה", כתבה אז לעיתוננו ביומן המסע שלה. הבועות נגוזו והיא חזרה אל השווארמה בתחנה המרכזית. מאותו סיבוב נותרו כמה הצעות שלא מומשו, מספר הופעות באוסטרליה, ואלבום קאברים אחד, שהופק תוך שבוע באפריל ומצליח לא רע. אלא שהפוטנציאל במזרח לא נוסה מעולם באופן רציני, כי רוז פשוט מתעקשת לעבוד בישראל.

ישאלו רבים, ולאו דווקא ממקום רע, למה לא לנסות שם?

"ברור שאני אוהבת את הפיליפינים, אנשים שם תמכו בי לאורך כל הדרך. אבל אני פשוט מתכוונת להישאר בישראל. כי ישראל נתנה לי את ההזדמנות, וכאן התרגלתי לעבוד. אני גם מעדיפה את המנטליות הישראלית, עם כל החספוס שבה. כי הישראלים אנשים כנים. יכולים גם להגיד לך, 'רוז, השמלה שלך מכוערת!' וזה בסדר מבחינתי. בפיליפינים זה שונה. יעדיפו לתת מחמאה מזויפת. אבל בפיליפינים הייתי קורבן להתעללות מגיל צעיר. לכן אני גם לא קונה את כל המחמאות שקיבלתי שם. אני סומכת על האהבה של הישראלים.

"זה גם עניין של פרנסה. פרסום ותהילה לא חשובים לי. רק העבודה, ההכנסה, כדי שאוכל להתקיים ולסייע למשפחה שלי. חשוב לי לעבוד, גם אם הקריירה לא ממריאה, ואני יכולה להסתפק במועט. חשוב לי שאוכל להמשיך לעזור לבני המשפחה שלי. זו הסיבה שאני כאן. ושם, אני לא יכולה לסייע. השכר נמוך".

בישראל הוציאה פוסטנס סינגל אחד, walk away, עם חברת ארומה מיוזיק, שנטלה עליה חסות בהתאם לתנאי הזכיה בתחרות. המפיק שעבד איתה היה עופר מאירי, אחד המוכשרים והיקרים בתחום. אבל השיר לא תפס ברדיו.

האלבום שהוציאה בפיליפינים נמכר, כאמור, בסדר, אבל בשביל להתפוצץ צריך לגור שם ולקדם את זה. בחברת התקליטים האמינו יותר בסיכויים שלה לפתח קריירה בפיליפינים. רוז, כאמור, העדיפה לנסות בישראל. על רקע חילוקי הדעות האלה החליטו שני הצדים לסיים את החוזה.

לפי ההערכות בתעשייה, עיקר הכוח של רוז בהצבעות במהלך התכנית, הגיע מאוכלוסיית העובדים הזרים. הם אלו שדחפו אותה לעבר הזכייה, למרות הסיפור היפה על קבלת האחר (לפחות בריאליטי) שישראלים מכרו לעצמם.

חברת ארומה מיוזיק השקיעה ברוז כ-150 אלף שקל, בתוך כך מענק חתימה של 90 אלף שקל, שהיוו מעין משכורת בת כ-5000 שקל עבור 18 חודשים, ועוד מענק עזיבה של 20 אלף שקל כדי לעזור לה עתה, בזמן שהיא לא יכולה לעבוד.

הויזה שלה פגה במרץ האחרון. ביולי הגישה, דרך ידידתה הקרובה והמנהלת האישית החדשה שלה, נטעלי שלוסר, בקשה לאשרת אמן שתאריך את שהותה בארץ. אם להתרשם מהאופטימיות שלהן, והלוואי שכך, האישור צפוי להגיע בכל רגע. אלא שהפעם יידרשו לא ארבעה שופטים והצבעת הקהל, אלא שלושה שרים – דרעי, כחלון ושלום – שיצטרכו לתת את האישור החריג. ארומה מיוזיק ורשת, מנסות לעזור לרוז לקדם את העניין במשרד הפנים.

ובינתיים היא יושבת ומחכה, במשך חודשים ארוכים. "אמרו לי שב-99 אחוז יהיה בסדר", היא אומרת, "אבל בינתיים אסור לי לעבוד וזה מה שמעציב אותי. אני רוצה להופיע, אבל מכבדת את החוק הישראלי. וכל הזמן מבקשים ממני להופיע. עברה שנה ועדיין זוכרים אותי פה ברחוב. לפעמים אני מופיעה בהופעות קטנות בחינם, ימי הולדת או אירועים קטנים, 2 שירים פה ושם, בלי כסף. אנשים מבקשים את השירים שזכו באקס פקטור". כלכלית היא מוצאת עצמה במצב חדש, הרי היא היתה זו ששולחת כסף למשפחה ולחברה מעבר לים. "מסתדרת. מוציאה ממש מעט. והחברה שלי שלחה לי קצת כסף, הבטחתי לה שיהיה בסדר בקרוב".

כועסת על מישהו?

"לא. לא מאשימה אף אחד. 'ארומה מיוזיק' עשו מבחינתם את המקסימום, סיימנו את היחסים בינינו בצורה טובה. אני מכבדת את ההחלטות שלהם, שנבעו מהאמונה שאני סופרסטאר. הם חשבו על הופעות גדולות עבורי. והם מוכנים עכשיו לעזור לי עם הוויזה, וגם העובדה ששחררו אותי מהחוזה היא דבר טוב. אני צריכה לעבוד! ואם הם לא יכולים לעשות את זה, אז אולי אני באמת יכולה לעשות את זה בעצמי".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

רוז פוסטאנס נולדה ב-67' בטאגיג-סיטי, במטרופולין של מנילה, בירת הפיליפינים, הבת הבכורה לעוד 3 אחים ואחיות. למשפחה היה משק לגידול חזירים. כשהאב החל להידרדר, אלכוהול בחורות ועסקים רעים, מישהו הרעיל את כל 100 החזירים והמשק קרס. האב נטש את הבית, המשפחה התמוטטה. "אמא נהגה להכות אותי כשהייתי קטנה. עכשיו אני מצליחה להבין למה היא עשתה את זה. היא היתה בדיכאון מאבא, תמיד במיטה. לפני כן הייתי בבית ספר טוב, אחר כך הגיע חיפוש אחר אוכל, לשרוד. אף אחד לא רצה לקחת אותי לעבודה, הייתי קטנה, צעירה, בלי השכלה".

המשפחה קרסה כשאימה של רוז לקתה בסרטן והבכורה נאלצה מגיל 11 לעבוד בנקיון בתים, במקביל ללימודים, לקיים את אחיה, נוטלת על עצמה את תפקיד ההורים. בגיל 16 הכירה את מל, חברתה לחיים, המבוגרת ממנה ב-5 שנים. בגיל 23 יצאה לעולם הגדול לעבוד כמטפלת, ומאז ועד היום היא שולחת את מה שהיא יכולה כדי לסייע למשפחתה במולדת. החלה בדובאי ומשם לקהיר אצל משפחה מצרית, עד שאבי המשפחה החל להטריד אותה מינית באופן אגרסיבי. משם המשיכה לעשר שנות עבודה בביירות. מלחמת לבנון השניה הפסיקה את שהותה שם והעבירה אותה דרומה אל המדינה המנצחת – אומרים שניצחנו, לא? – כאן שימשה כמטפלת מאז ספטמבר 2007.

עם מל, שאותה ראתה לאחרונה בחודש מאי, כשהיתה בביקור בפיליפינים, היא שומרת על זוגיות טרנס-יבשתית כבר למעלה מ-32 שנה. "איך? אנחנו גייז, אבל זה בטח נכון גם לסטרייטים: תנו כבוד. גם כשהיא רחוקה ממני. לתת כבוד ולספר הכל, אפילו דברים רעים ומרגיזים. ולא לקבל החלטה מהר מדי. 'מה? את הולכת עם בחורות אחרות? אז אנחנו לא ביחד! גמרנו!' – לא, לא לעשות את זה! אנשים מתרגזים מהר מדי. אבל אם תעצור ותתקרר, הכל יהיה בסדר. כי אחרי 10 דקות תגיד לעצמך, 'מה לעזאזל עשיתי?".

שלוסר, אמנית שהפכה לחברתה של רוז מתחילת הדרך, חדורת אמונה כי העתיד הקרוב ייראה לגמרי אחרת, ברגע שתינתן האשרה המיוחלת. השתיים מספרות על עניין של פדי הפקות להחתים אותה במטרה להשקיע בה במופעים לקהל הרחב. בנוסף, רוז משתתפת עתה בפיצ'ר של אמיתי זמורה, 'זו רק הרוח', לצד אבי קושניר, בתפקיד שאין טבעי ממנו עבורה: מטפלת פיליפינית. "כבר התרגלתי למצלמות, ואני מביאה לתפקיד את כל האמוציות שיש בי עכשיו", מספרת רוז, "מי יודע, אולי תהיה לי קריירה של שחקנית".

בין לבין הצטלמה לקליפ לעמותת 'גדולים מהחיים', המוזיקאי א.ב. דן – חבר ותיק – מעוניין לעבוד איתה, כמו גם המפיק אלייג׳ה ספארקס, שצילם איתה קליפ לשיר שכתב. בינתיים כאמור הכל בחינם – כולל הופעה החודש מול 250 עובדי חברת שטראוס. "אנחנו דוחות ודוחות הצעות, חתונות, לאירועים, כי המצב של רוז לא ברור", מספרת שלוסר, "אבל במקרה של שטראוס אמרנו, תיכף תגיע הוויזה. הימור מחושב. אם כן, נקבל את התשלום אחר כך. ואם לא, זה יהיה בחינם. מתסכל אבל זה המצב".

על כל פנים, אומרת רוז, היא כאן כדי להישאר. רואה את עצמה היום כישראלית, כמי שנטמעה כאן, והבינה את זה סופית כשהפסיקה להתרגש מאזעקות צבע אדום. אם תקבל ויזה, היא מספרת, תלך לאולפן ללמוד כמו שצריך עברית, בתקווה שאחר כך תקבל כבר אשרת תושב. אחרי העונה השניה של אקס פקטור, היא מספרת, היא עוקבת פה ושם, אבל אין לה פייבוריט מובהק.

זמרים אהובים?

"כאן בישראל את נינט, מאוד. שירי מימון. ויש גם הבחור הזה, בלי השיער שהיה ב'דה וויס'. היריב של משה פרץ".

שלומי שבת?

"לא, בעצם זה היה 'הכוכב הבא'. נו, הבחור בלי השיער, זה שהיה שם בהתחלה עד שהיתה איתו שערוריה. יש לו קול נהדר. אייל גולן!", היא צוחקת. "ואת שרית חדד. גם בגלל הסיפור האישי שלה". ומתחילה לסלסל על המקום, ונהדר, את "שמע ישראל".

תגידי, מאיפה קור הרוח הזה? טבעי?

"טבעי לגמרי. שום דבר לא מתוסרט אצלי. עברתי הרבה בחיים, אני יודעת איך לשמור על שפיות. גם החיים כאן עזרו לי. הייתי חוזרת מהצילומים של 'אקס פקטור', וכל הרעש מסביב, אבל הבחורות פה בדירה היו ישנות אחרי יום עבודה ארוך. זה שומר על פרופורציות. גם בתוכנית היו שואלים, איך אני לא מתרגשת. לפעמים הייתי פשוט עייפה. מגיעה לחזרות באמצע העבודות של פסח, כשיש הכי הרבה עבודה, תשושה לגמרי. לא היה זמן להתרגש".

ואין רגעים של ייאוש?

"לא. כי הסיפור שלי נתן עידוד לכל האנשים שמאחורי הקלעים לצאת החוצה, לבטא את הכישרון שלהם. ואני מאמינה שאלוהים רצה שאהיה עכשיו בנקודה הזו. כאילו, לדחוף את הכישרון שלי עוד יותר. במקום להגיד, 'לא אוכל לשיר עוד', להבין שאלוהים נותן לי עוד ליטוש, עוד דרך לעבור".

והדבר שהכי היית רוצה לעשות?

"החלום שלי הוא לייצג את ישראל באירוויזיון. אולי כרגע זה נשמע בלתי אפשרי, אבל אני מאמינה גדולה. ואם רק ייתנו לי הזדמנות, אייצג את הפנים היפות של ישראל".

7nights@yedioth.co.il