הגולם מפראג

שורף הגופות // לדיסלב פוקס - מצ'כית: פאר פרידמן - מחברות לספרות -  208 עמודים

רומן הזה מצחיק. כמה פעמים במהלכו אתה אפילו צוחק בקול רם. למשל בקטע שבו דוקטור בטלהיים, רופאו היהודי הסמכותי של מר קופפרקינגל, גיבור הרומן, מרגיע אותו ביחס לאלימות המתחשרת מעל אירופה: "בני האדם אינם יכולים לשאת אלימות לאורך זמן". השנה היא 1938, יש לציין, והמקום הוא פראג. מאושש, שב קופפרקינגל לביתו, מהרהר בדבריו המרגיעים של הרופא הטוב, בן לעם שנרדף כה רבות בהיסטוריה ובכל זאת אינו מאבד מהאופטימיות שלו. "משעמד במבואה, נזכר במה ששמע על אלימות ועל תוקפים, שתמיד מנוצחים בסוף; ועל היהודים, שהיו נרדפים תמיד; ומסיבה כלשהי לא עלו שתי עדויותיו של הרופא בקנה אחד". ההומור כאן הוא, כמובן, הומור שחור, אנדרסטייטמנטי. אבל אופי ההומור ברומן הוא לא רק שחור, אלא גם סאטירי וגם אקסצנטרי־נונסנסי.

'שורף הגופות', מאת הסופר הצ'כי לדיסלב פוקס, ראה אור בצ'כוסלובקיה ב־1967 ונחשב שם ליצירת מופת. גיבור הספר הוא בורגני פראגאי נשוי ואב לנער ולנערה. הוא מאמין גדול בתא המשפחתי וגם מאמין באלמוות ובגלגול נשמות. הוא אינו שותה ואינו מעשן. הוא שמח על החברה הגברית שבנו הנרפה מצא לו סוף־סוף, אם כי חושד שהבן אינו מתאמן באגרוף על מנת לחשל את אופיו אלא אולי מתוך עניין בגברים. קופפרקינגל אמנם עוסק במקצוע מעט חריג - הוא מנהל קרמטוריום אזרחי בפראג - אבל הוא אדם מהוגן במופגן. כך שחלקים גדולים ברומן מזכירים את הסאטירה האנטי־בורגנית של הסופר האמריקאי סינקלר לואיס ב'באביט' שלו. וזו מחמאה.

קופפרקינגל הוא בורגני שאנן שמבקש לטשטש את הצרימות שבחיים. לאשתו הוא קורא "ענוגה" ו"אהובתי השמיימית". את מלאכת שריפת הגופות הוא תופס כעבודה נקייה; סיוע לטבע שמגיע לתוצאה זהה באדמה רק אחרי 20 שנה (וגם אז העצמות נשארות). הוא נמצא כנראה בהכחשה עמוקה באשר לתשוקותיו וכך, למרות שהוא מצהיר כי הוא נאמן לאשתו, נבדק קופפרקינגל אצל ד"ר בטלהיים בדיקה תקופתית לאיתור מחלות מין.

מכיוון שהכתיבה של פוקס מוקפדת מאוד, הקורא ער לחזרות הרבות והמכוונות שיש בספר, שהן לעיתים גם האחראיות להומור שכיניתי אקסצנטרי או נונסנסי. באחד הפרקים מבקרים בני משפחת קופפרקינגל במוזיאון שעווה שמציג בתמונות סצנות ממגפת הדבר שהשתוללה בצ'כיה במאה ה־17. בכל אחת מהתחנות בתצוגה נשמע בצידן ויכוח בין בני זוג על אופי התצוגה: "'זה כמו בתיאטרון' אמרה המבקרת עם הנוצה הארוכה בכובעה והביטה נרגשת בתצוגה, והאיש השמן עם המגבעת הקשיחה והמקל דחף אותה. 'זה לא תיאטרון', אמר בעצבנות ובביטחון, 'זה מוזיאון שעווה'". הוויכוח הזה חוזר בנוסח דומה כמה פעמים, והקורא משתאה לנוכח העוז של הסופר לחזור עליו שוב ושוב, עד שההומור שבעצם החזרתיות החצופה הזו מתחיל להרעיד אותך בצחוק. וזה לא נגמר כאן. בעוד הזדמנויות בהמשך הרומן פוגשים בני משפחת קופפרקינגל בזוג המתווכח ובבעל הרותח, והכל חוזר על עצמו פעם ועוד פעם. זה מצוין.

ראוי לשבח פאר פרידמן שתירגם את הספר והוסיף אחרית דבר מעניינת על מקומו בספרות הצ'כית ועל השערורייה בכך שלא תורגם לעברית עד כה. אבל 'שורף הגופות' נחשב ליצירת מופת לא רק בשל ההומור והסאטירה שבו, אלא גם משום שהוא עוסק בתקופת הסכם מינכן ובפלישת הנאצים לצ'כיה. פוקס (יליד 1923) הושפע עד עמקי נשמתו מרדיפת והשמדת היהודים באירופה ועסק בנושא ביצירתו, אבל דווקא בנקודה הזו אני לא בטוח שהאמירה שלו מגובשת מספיק. קופפרקינגל שייך למיעוט הגרמני שחי בצ'כיה, וחברו וילי הוא אוהד נאצים ומבקש לרתום אותו לאידיאולוגיה שלו. לאורך שלושה רבעים מהרומן הייתי סבור שפוקס, לצד הסאטירה האנטי־בורגנית, מבקש להראות איך אנשים א־פוליטיים כמו קופפרקינגל, אנשים המרוכזים בעולמם הקטן, סייעו בעצם הפסיביות שלהם להצלחת הנאציזם בצ'כיה ובאירופה בכלל. אבל בחלק האחרון של הספר מתרחש מהפך מואץ בדמותו של הגיבור, והוא הופך לנאצי מופרע וצמא דם.

גם אם אכן קרו תהליכים אישיותיים מואצים בשנים הנוראות ההן, האמירה של פוקס לא לגמרי ברורה לי. האם הוא מבקש למתוח קשר ישיר בין המהוגנות וההכחשה של המכוער והיצרי לבין הרצחנות; כלומר בין קופפרקינגל של החלק הראשון לבין קופפרקינגל השטני? גם אם קיים קשר - ואני לא לגמרי משוכנע בכך (קופפרקינגל של החלק הראשון מאמין בנצחיות הנשמה, ואילו האידיאולוגיה הנאצית היא בעלת פן מטריאליסטי־דרוויניסטי) - פוקס אינו מצליח להמחיש אותו לקורא. במילים אחרות, 'שורף הגופות' הוא רומן סאטירי מצוין, אף כי האמירה הרעיונית שלו באשר להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה אינה מחודדת. •