האצבעות על הגבעה // איתן דרור־פריאר - עם עובד - 169 עמודים
קיץ עדיין חי, אבל 'האצבעות על הגבעה' הוא מנה ספרותית מרוכזת של סתיו ישראלי. שלושת הסיפורים שמרכיבים את הקובץ יכולים להתפרש כגרסאות שונות לאותו סיפור - על האופן שבו זעזוע משפחתי קדום ממשיך להרעיד את חיי הילדים וההורים שהתבגרו, לשכפל את עצמו, לעלות שוב על הבמה כשאובדן חדש, אקטואלי, חודר לסיפורים. זיכרונות ילדות מצלקים הולכים ומתגבשים לאורך הספר לדיוקן משפחתי מלנכולי, אוהב. נוף פנימי של דירה ישראלית, עירונית, גרוסמנית. אלבום תמונות בחום־לבן שבוער עדיין בקצה האצבעות אחרי כל השנים.
קובץ הביכורים של איתן דרור־פריאר הוא גם מחווה נוסטלגית מתמשכת, מין שעה רכה של ישראליאנה ספרותית־רדיופונית. פיסות שירים של שלונסקי, גולדברג, חלפי ואחרים משובצים בסיפורים, לפעמים כחומר ממשי בחיי הדמויות, כפסקול תקופתי היסטורי, כדרך להעצים ולרכך את הדיאלוג של גיבורי הסיפורים עם רוחות רפאים אהובות.
במקביל, לאורך הסיפורים, מהבהבת גם מודעות גדולה לאוצר המחוות, הדימויים והתחבולות הספרותיות שאופייניים לז'אנר הזה. מודעות שנעה בין עונג של שחזור לבין ביקורת מאופקת כלפי המנגנון הזה. 'כיכר היונים', למשל, הסיפור השלישי בקובץ, מאותת במפורש לקרוא אותו כמין הרחבה סיפורית לשירה של תרצה אתר, 'ילדותי הייתה ספינה' - לדימוי של חיי משפחה כספינה דמיונית, טובעת, שקרית, שממשיכה לשוט במי הזיכרון, ולעולם לא מגיעה ליבשה. סיפור הנושא עושה דבר דומה עם 'שיר על התוכי יוסי' של אברהם חלפי. זהו סיפור עשוי שברי זיכרון של משפחה מסוימת, כאילו חריגה ולא מתפקדת. הבן פונה כאילו אל אמו, מספר לה את הידוע לה, מעלה נשכחות או רגעים מושתקים, ובתוך זה - מציב מראה של תוכי ספציפי, חיית מחמד, שהייתה אמורה להקל על בדידותו של האב.
בסוכנות החיות הספרותית, תוכים מקבלים תפקיד די מסורתי בעלילות טראומטיות. מנגנון החזרה של התוכי מדגיש משהו מכני, מחזורי, לא מרפה. באותו זמן, הממד האנושי, התבוני, המסתגל של תוכים מאיר משהו קרוב ומעורר הזדהות בדמויות הפגועות. התוכי, בקיצור, הוא דימוי מושלם וערמומי לזיכרון או למצב טראומטי מעגלי. כשדרור־פריאר מוסיף לאלה ציטוט נדיב משירו של חלפי, הוא קושר את האנלוגיה הזאת בסרט. רוכב לרגע על השכול הפרטי של חלפי ועל המעמד הפולחני שהשיר המולחן קיבל בימי זיכרון - בזכות אותו איפוק, אותו טון אינטימי מחויך. למעשה, זהו המבחן של העולם הספרותי והקולנועי הזה. למסור או לשחזר את האובדן והאימה בצורה שקולה, מסוגננת, מינימליסטית, קצת מחויכת. זוהי דרכו להנשים חמצן לנוסחה.
מלבד ההגשה הנקייה, מלבד יכולת כמו צילומית, מדויקת, קונקרטית מאוד לתאר סצנות פרטיות, משפחתיות, סמליות - עניין נוסף עומד לזכות הסיפורים כאן. הספר והמספרים אמנם נהנים מהשחזור המלנכולי והטקסי, מהציטוט התרבותי־נאיבי של מדריכי צמחים, של מטבעות לשון משפחתיים, מהשרבוב של פזמונים וספרות ילדים, של קלאסיקה ישראלית לתוך הדיבור החי של הדמויות. אבל באותו זמן הסיפורים נותנים פתחון פה לרגש הפוך, מתקומם, אנטי־מלנכולי. "כל השירים האלה", אומרת האם לבנה המבוגר בסיפור הפותח, "זה יותר מדי צער".
למעשה, אפשר לתפוס את הדמויות הפגועות והפוגעות כמי שמנסות למרוד בצו מלנכולי שנכפה עליהן. אב הופך את האצבעות הכרותות שלו, את זכר הקרבות, לחלק מבדיחה ילדותית מקברית. צמה גזורה מופיעה בשני סיפורים, ובכריכת הספר, כדימוי של קיטוע וכאייקון של ישראליות מלנכולית אבודה בנוסח 'הוא לא ידע את שמה' - אבל אחת הדמויות, אישה שמתמודדת עם סרטן, זורקת את הצמה הכרותה שלה לזבל, בלי רגשנות. אם המספרים כאן לכודים במעגל כמו תוכים, מתענגים על שחזור הפציעה - הדמויות שהם מתארים עייפות מהמנגנון המעגלי הזה, ובעיקר רוצות לחיות, לפתוח דף חדש. להקים משפחה אחרת. להשתגע, לפרוק עול, לשים את החתולה הביתית בתוך מכונת הכביסה.
העימות הזה מוגש בכישרון ונבנה בצורה אמינה, אבל כמו ביותר מדי ספרים ישראליים, הוא מוביל שוב לטשטוש בין יצר חיים לזיכרון טראומטי. לרעיון שאלה הם היסודות הבסיסיים בחיי אדם. זה אולי נכון, אבל נדמה לי שגם אני מתחיל להצמיח נוצות של תוכי חכם במפגש עם ספרות כזאת. הייתי מעדיף לקרוא אותה בעיניים אחרות, אולי של החתול במכונת הכביסה. הייתי מעדיף לפגוש עולם ספרותי שמשקף חוקיות אחרת. יכול להיות שהסיפור האחרון בספר, שנפתח באופן מוחצן במראות מקבילים של היריון וקבורה, הוא רמז בכיוון הזה מצד המחבר. •
