אלה החיים שלי

רק פעם אחת השתבש משהו באנטי וירוס של ג'ון בון ג'ובי. זה קרה בתחילת שנות התשעים. הלהקה שלו היתה באחד משיאיה. פירקה מצעדים, אצטדיונים וחנויות פוסטרים. צברה במהירות מיליוני דולרים. כוכב הרוק הטרי יחסית הרגיש שהוא קורס מרוב הופעות, מהלחץ על מיתרי הקול ומהעסק- כן, העסק - שהוא נושא על גבו. "זו הייתה נקודת השפל הכי נמוכה בחיים שלי, בממדים שלא יכולתי לדמיין", הוא נזכר. "הייתי אומלל, שחוק, שתיתי, חיפשתי מפלט. יום אחד דהרתי במכונית ורציתי לפתוח את הדלת ולקפוץ אל המוות. אני לא מגזים".

בדיעבד, למה זה קרה לך?

"פתאום הפכתי מילד בן 21 שבא לנגן עם איזו להקה בשביל הכיף והתחנן לחוזה הקלטות, למישהו שהתבגר בבת אחת, ועכשיו עומד בראש תאגיד שצריך לפרנס חברי להקה ועוד הרבה מאוד עובדים. לא הייתי מוכן למעבר חד כל כך, ושילמתי את המחיר המלא. קרסתי ממש, פיזית ומנטלית. אשתי אמרה שאני חייב לעצור את זה, אחרת יהיה מאוחר מדי. אני מודה לאלוהים שהיו לי אותה ואת המשפחה שלי, כי אני לא יודע איך זה היה נגמר. אולי במוות".

בניגוד מוחלט לאופי שלו, בון ג'ובי החליט לדבר על זה ולהיפגש עם פסיכולוג. "ואיחרתי לו ב־45 דקות. כל מה שרציתי זו כתף לבכות עליה, אבל כשהגעתי כבר לא נשאר לי כמעט זמן לקבל עצות. החלטתי שאני צריך להתעשת ופשוט לחזור להיות אותו ילד מניו־ג'רזי. אמרתי לפסיכולוג, 'אתה יודע מה, פאק! אני לא צריך שום עזרה. אני כבר אמצא את הדרך לעזור לעצמי'. אם אנחנו פה עכשיו, כנראה שלא טעיתי".

Il o Musto EX Shutterstock

מאז, כנראה, הוא גם עומד בזמנים. "בון ג'ובי אף פעם לא מאחר", מתגאה מנהל סיבוב ההופעות שלו חמש דקות לפני מועד הראיון. השעון מורה 9:25, שעה שלא קיימת בלוחות הזמנים של אמנים בסדר הגודל של בון ג'ובי. מצד שני, בהתאם לסדר הגודל שלו, הוא עומד להגיע למקום במסוק. 6,500 דולר ל־40 דקות תעופה הלוך־חזור. בתשע וחצי בדיוק, עם חיוך בוהק משיניים שהולבנו דרגה אחת יותר מדי, הוא נכנס לסוויטה המרווחת במלון הניו־יורקי. "שמעתי הרבה על ישראל", הוא מכריז. "תל־אביב מרתקת כמו שסיפרו לי?"

מה סיפרו לך?

"שהעיר מדהימה, שוקקת חיים ושיש מסעדות מעולות. יש דיבור על זה שהיא אחת הערים הטובות בעולם מבחינה קולינרית. אני מתכוון לבדוק את זה".

איך זה שלא הגעת עד היום?

"זה מאוד מוזר. אני חושב שזה יותר בגלל המפיקים אצלכם, ולא בגללי. הייתי קרוב להגיע אליכם כבר כמה פעמים, ואיכשהו זה תמיד נדחה. לפני סיבוב ההופעות הנוכחי אמרתי לעצמי שנשארו מעט מאוד מקומות בעולם שבהם לא הייתי, ישראל היא אחת מהם. אז אני מאושר להגיע. אני בא עם אשתי והילדים, ואנחנו רוצה להישאר כמה ימים ולראות כמה שיותר".

על רוג'ר ווטרס והחרם התרבותי על ישראל אני מניח ששמעת.

"כן, אבל כל הדיבורים האלה לא ממש מזיזים לי. אמרתי למנהלים שלי שייתנו תשובה אחת ברורה: אני מגיע לישראל, ומאוד מצפה לזה".

***

להקת בון ג'ובי תעלה לבמה של פארק הירקון ב־3 באוקטובר, והקהל הישראלי מגיב עד כה בהתלהבות: מכירות הכרטיסים עומדות על כ־40 אלף. בון ג'ובי, הסולן והמנוע של ההרכב, הוא קראוד פליזר במהותו. פרפורמר משובח שיודע בדיוק איזו סחורה לספק ללקוחות התאגיד שלו, ולעולם לא מפספס. יצא לי לראות הופעה של הלהקה לפני כמה שנים, והקהל היה מהופנט, ביקש עוד ועוד הדרנים. בניגוד למקרים אחרים של רוקרים מאותה ליגה, ע"ע דפש מוד, אין שום חשש שיחליט להתרכז בשירים מהאלבום החדש של הלהקה. "כל הלהיטים יהיו בפנים", הוא פוסק.

כמי שעומד בראש אחת הלהקות הכי מצליחות בתולדות המוזיקה הפופולרית, בון ג'ובי, 53, הוא אימפריה מוזיקלית וכלכלית. מאחוריו 32 שנות קריירה, ובעוד כוכבים אחרים שזהרו באייטיז נמוגו מזמן, הוא שומר יפה על הניצוץ. רוקסטאר נצחי, שהוא אנטיתזה לדימוי הרוקסטאר. סקס, סמים וכל זה? נסו במקום אחר.

"בגיל צעיר מאוד היה לי ניסיון אחד ומאוד לא מוצלח עם סם, ומאז לא חזרתי לעניין הזה". הוא אומר. "אני לא חושב שהגוף שלי יכול להתמודד עם הדברים האלה. למה שאצרוך משהו שיכול לפגוע לי ביכולות מסוימות מאוד? אף פעם לא הרגשתי צורך לחיות באיזו תבנית של רוקר שזורק טלוויזיה מהחלון. זה פתטי".

אבל זה בדרך כלל העולם של כוכבי רוק.

"אוקיי, אבל אני לא קלישאה של כוכב רוק. אני לא רוצה לקחת סמים כדי להתאים למשוואה הזאת, ואז ידברו עליי כאיזה איש פרוע שחי את החיים שכולם מפנטזים עליהם. מי שבז לי בגלל ההחלטה שלי לחיות אחרת ממה שכביכול מצפים מאיש רוקנרול, לא מבין שום דבר במוזיקה ובאמנות. אני בטוח שאתה מספיק נבון בשביל לא לשפוט את המוזיקה שלי לפי העניין שלי בסמים".

ודווקא הוא נאלץ להתמודד עם סמים במקום השמור ביותר: בתוך הבית. לפני שלוש שנים קיבלה משפחת בון ג'ובי טלפון באמצע הלילה. זו היתה הבת הבכורה סטפני, אז בת 19. היא התקשרה מבית החולים שבו אושפזה לאחר שנמצאה מחוסרת הכרה בעקבות מנת יתר של הרואין. "זה היה רגע נוראי. הרגע הכי גרוע שלי כאבא", הוא משתף. "לא ידעתי שהיא משתמשת. עברנו משהו שהרבה הורים חווים, הרבה יותר הורים משחשבתי. יש הרבה לחץ על הדור הזה, והגישה שלהם לדברים כאלה הרבה יותר נוחה. עברתי שיעור טרגי בחיים ותודה לאל שזה הסתיים על הצד הטוב. אני מכיר הורים שאצלם זה הסתיים באופן הרבה יותר גרוע".

אתה מרגיש לפעמים נקיפות מצפון על זה שבגלל הקריירה, לא הקדשת לארבעת הילדים שלך את את הזמן שהייתי רוצה?

"דווקא נתתי להם את הזמן שאני רוצה, אבל לא בטוח שזה הספיק להם. היום אין לי יותר מדי נקיפות מצפון בעניין. הרי אני לא לבד באורח חיים כזה. אילו הייתי חייל, איש שיווק או בכיר בהיי־טק, הייתי נוסע די הרבה. הלתת ולקחת של העסק הזה שנקרא מוזיקה מכתיב חיים גם מחוץ לבית. גם אשתי לא בדיוק הצטרפה לחיים שלי באמצע הסרט. היא ידעה בדיוק לקראת מה היא הולכת".

אשתו, דורותיאה, היא החברה שלו מימי התיכון, נשואים כדת וכדין וגאס מ־1989. "אני לא מאלה שמסתכלים על רשימת הכוכבניות וחושב על מי הבחורה שתהיה איתי. ממש לא", הוא אומר. "אין לי מאהבת סודית שתודיע יום אחד שיש לה ילדים ממני. אני לא איזה קדוש, אבל לא תקרא שום סיפור כזה עליי".

מה הסוד?

"פשוט לבחור נכון ולדעת ללכת עם ההרגשה שלך. אני מודה לאל שידעתי לעשות את זה, ולא הייתי מחליף את אשתי בעד שום דבר אחר. זה גם לא נכון שאנחנו הזוג היחיד ששורד בתעשייה כזאת. יש את בונו וגם את ברוס ספרינגסטין. אני בכלל לא חושב על לפזול לכיוון דוגמניות צעירות, שעברו שאיבת שומן ולא יכולות לסגור את העיניים. אני רואה כאלה בהוליווד. זה לא מראה מלבב".

לעומת המראה שלו. כל שערה יושבת במקומה. הפנים מוארות, משויפות, ובאופן כמעט מבאס אין עליו גרם של שומן. אורח החיים שלו בריא פלוס־פלוס, כולל ריצה והרמת משקולות במהלך סיבובי הופעות. "אף פעם לא תראה אצלי משהו כמו אלביס השמן. אנשים שהערצתי כמו ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס מתו בגיל 27. היי, יש לי ג'ינסים שנמצאים אצלי יותר מ־27 שנה. אני רוצה להופיע ולחיות עוד הרבה מאוד זמן, בדיוק כמו מיק ג'אגר, שהוא מודל שלי. יש לי המון חוויות טובות מהשנים האחרונות. תסתכל על בוב דילן, ברוס, בונו - כולם ממשיכים להופיע כי הם לא הלכו לפי הקלישאות האלה. זו הקבוצה שאני רוצה להיות שייך לה".

***

ג'ון פרנסיס בונג'יובי נולד בניו־ג'רזי, לאבא ספר ואמא בעלת חנות פרחים (ולשעבר דוגמנית ושפנפנת פלייבוי). בית ספר אף פעם לא עניין אותו, הוא העדיף להתרכז במוזיקה, ובגיל 16 כבר הופיע במועדונים מקומיים יחד עם בן דודו. אותו בן דוד היה הבעלים של אולפן הקלטות ניו־יורקי, וב־1980 חיבר בין בון ג'ובי הצעיר למפיקי אלבום הכריסמס של הסרט 'מלחמת הכוכבים'. כך הקליט את השיר הראשון שלו, 'R2-D2 We Wish You A Merry Christmas'.

שנתיים אחר כך, באופן עצמאי, הוציא שיר בשם 'Runaway', וחיזר איתו אחרי מספר חברות תקליטים. כולן אמרו לא. "דלת אחרי דלת נטרקו עליי", הוא מספר, "אבל לא יכולתי לקחת את זה יותר מדי ללב, כי הייתי רק בן 20 וידעתי שמוזיקה זה כל מה שאני יודע לעשות. אמרתי שאנסה שוב, אז לקחתי קלטות כאלה של פעם, שמתי את השם שלי ושלחתי. זה נשמע היום דמיוני, בערך כמו בתקופת האבן. גם זה לא הלך, ואז התחלתי להיות מתוסכל, כי מילא היו אומרים לי לא, אבל אפילו לא חזרו אליי".

לאור ההתעלמות, בון ג'ובי נקט בטקטיקה אחרת. כמו יחצן מיומן, התייצב בתחנת רדיו חדשה שהתמחתה ברוק. "שמעתי עליה כמה דברים טובים ואמרתי שאני חייב לחשוב מחוץ לקופסה. הגעתי לשם, ולא הייתה אפילו עמדת קבלה, מה ששיחק לטובתי. פשוט נתתי את הקלטת לאחד הבכירים שם, הוא שמע את השיר ואמר שהוא טוב. אמרתי, כן, אבל אף אחד לא רוצה להשמיע אותו. הוא השמיע אותו, השיר הפך להיט, וככה קיבלנו חוזה בחברת תקליטים".

הוא אומר קיבלנו, כי אז כבר החל לגבש את ההרכב מסביבו: הקלידן דייוויד בריאן, שאיתו ניגן בעבר, הבסיסט אלק ג'ון סאץ' והמתופף טיקו טורס. מעט אחר כך הצטרף לחבורה ריצ'י סמבורה, בעל הרקורד המרשים כגיטריסט של ג'ו קוקר. אלבום הבכורה שלהם יצא ב־1984, עבד לא רע אצל הקהל, והלהקה חיממה הופעות של קיס ושל הסקורפיונז. שנתיים אחר כך, כש'You Give Love a Bad Name' ו'Livin' on a Prayer', קידמו את יציאת אלבומם השלישי והפכו ללהיטים היסטריים, בון ג'ובי וחבריו עברו לקדמת הבמה ויצאו לסיבוב הופעות. הוא הכניס כ־30 מיליון דולר.

ואז יצא האלבום הרביעי שלהם, 'New Jersey', האלבום האמריקאי הראשון שהופץ באופן חוקי בברית־המועצות, ההולכת ומתפוררת. הצלחה מסחררת, סיבובים ברחבי העולם - כולל הופעה היסטורית בפסטיבל השלום במוסקבה - וחברי להקה שהתחילו להתקשות לעמוד בכל הלחץ ."כולנו היינו שרופים אז מעבודה מאומצת מדי", מספר בון ג'ובי. "היו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. קיבלתי באופן קבוע זריקות של סטרואידים בגלל יבלות בגרון. זה הפך להיות כמו ממתקים בשבילי. כולנו היינו צריכים לנוח לפחות שנה בבית, הייתי צריך ללכת לדוג, אבל לא יכולנו לחכות, כי היינו צריכים להראות לאנשים שלא סתם שיחק לנו המזל באלבום האחרון".

ואיך זה התגלגל משם?

"הופענו רצוף מאוקטובר 1988 עד פברואר 1990, וזה כמעט הרג אותנו. לא היינו צריכים לעשות את זה. אמרתי למנהלים, 'בואו נפסיק', אבל הם אמרו שמחכות לנו הופעות באוסטרליה ובאירופה. רק רציתי לזחול למיטה ולמות. חיינו על אדרנלין".

בתוך כל זה, בון ג'ובי גם החליט לעשות את זה סולו והוציא אלבום משלו, פסקול למערבון 'אקדוחנים צעירים 2'. גם משם יצא להיט ענק, 'Blaze of Glory'. ואז, במקום ללכת לדוג, או להיכנס למיטה ולמות, סוף־סוף פינה כמה שבועות מחייו ויצא למסע על אופנוע ברחבי ארה"ב. "זה היה הזמן בשבילי לעצור את הכל", הוא מסביר, "לראות את אמריקה בדרך אחרת. בגיל 20 יש לך חזון של מה אתה רוצה להיות. כשאתה בן 30, הגיל שבו הייתי אז, אתה רוצה להבין אם עשית נכון. מגיל 21 עד 30 הייתי מפוקס רק על החלום של המוזיקה, וכל מה שרציתי לעשות בטיול ההוא, היה להביט אל האופק, להיות על הכבישים המהירים".

הוא חזר מהמסע עם תובנות, "לא הרגשתי שאני מתבגר בצורה הנכונה בתוך הלהקה", הוא אומר. לכן פיטר את המנהל שליווה את ההרכב מיומו הראשון, שלח לדרכם יועצים עסקיים, והחל לנהל את העסק בעצמו, כולל איחוי השברים בתוך הלהקה שנשחקה. התקופה החדשה נפתחה בעוד הצלחה פנומנלית: האלבום 'Keep the Faith'. אל הסאונד המחוספס יותר, התלווה שינוי חזותי, שעשה כותרות בכל העולם - השיער הארוך הנפוח של בן ג'ובי התחלף בתספורת מתוקתקת בפן. "תמיד עשו עניין מאיך שאני נראה ומהשיער שלי", הוא מחייך. "אבא שלי עיצב את התספורת הראשונה שלי וככה זה נשאר, עד שהחלטתי לשנות. אני לא תמים. כנראה שלא היינו ממלאים איצטדיונים אם הייתה לי כרס וקרחת. מצד שני, אי אפשר לזקוף את ההצלחה שלנו למראה שלי".

ובכל זאת, כמעט תמיד יציינו באותה נשימה שאתה לא נראה רע.

"לפני 25 שנה הייתי מדוכדך מהעובדה שאני עובד קשה וקודם כל מתייחסים למראה שלי. היום אני לגמרי בסדר עם זה".

***

סביר להניח שבגלל המראה, גם הוליווד החליטה לשים עליו יד. בון ג'ובי חנך את המסך הגדול באמצע שנות התשעים כשכיכב לצד קתלין טרנר וגווינת' פלטרו בסרט רומנטי בשם 'ולנטינו לאור ירח'. ב־1997 נצפה בלהיט הטלוויזיה של אותה תקופה 'אלי מקביל'. מאז הוא מתמסר מדי פעם למצלמה בתפקידים לא גדולים, מוכיח שלמרות פרצופו היפה, הוא גם יודע לשחק. זה לא שינה את הפוקוס שלו, להפך. זה כיוון את הלהקה למקום שהיא נמצאת בו היום, עם קהל מעריצים מגוון שמלווה אותה גם מהמאה הקודמת וגם מהאלף החדש.

"הייתי אז בצומת בקריירה שלי", הוא מספר על מה שהוביל ליצירת 'It's My Life', הלהיט הכי גדול של הלהקה שיצא בשנת 2000. "חזרתי מצילומים לסרט, והלהקה לא הייתה ממש יחד במשך שנתיים. חשבתי על העתיד שלי כמשהו שיורכב מהמוזיקה ומהסרטים יחד. אמרתי לעצמי שכמו פרנק סינטרה, אני אוכל לעשות את שניהם. לא משנה מה יגידו אנשים, אלה החיים שלי. השיר הזה הוא כמו 'My Way' של סינטרה, והמסר שלו מאוד פשוט, קחו שליטה על החיים שלכם".

היום קשה יותר ליצור להיטים?

"לי או לאחרים?".

לך.

"אענה על השאלה בשאלה. האם אני יכול לכתוב שירים שאני אוהב? בוודאי. יש לי המון, אני מצפה להוציא את האלבומים החדשים שלי. האם אני רוצה לכתוב שירים שייכנסו למקום הראשון במצעד? לא ממש. זה לא מה שאני כיוונתי אליו בקריירה שלי. זה יצא ככה, אוקיי, אבל מאחורי השירים לא עמדה מטרה כזאת. יש לי המון שירים שאולי יישמעו לך כמו להיטים ואני אפסול אותם בסופו של דבר. יש שירים שאני אוהב ואוציא למרות שאני יודע שלא יהיו להיטים. אגב, יש לך פה בחדר חתיכת היסטוריה".

באמת?

"כן. בדיוק על הכיסא הזה, בחדר הזה, מול סנטרל פארק, ישבתי כשכתבתי את השיר 'Burning Bridges' מהאלבום החדש שלי. הייתי שבור לב".

שבור לב בגלל סופה של הדרמטי של מערכת יחסיו עם חברת התקליטים מרקורי, שליוותה אותו מתחילת הקריירה. שיר הנושא של האלבום כולל משפטים כמו "הנה השיר האחרון שאתם יכולים למכור. בואו נקרא לזה גשרים שרופים... נגנו את זה לחברים שלכם בגיהינום", "אחרי 30 שנה של נאמנות, הם נתנו לך לחפור קבר" וגם "מקווה שהכסף והמאסטרים שלי ייקנו מושב בשורה קדמית בגיהינום".

זה מאוד קיצוני יחסית לכתיבה שלך.

"שמע בן אדם, 32 שנה הייתי באותה חברה. זה באמת ציער אותי ושבר את ליבי. לא רציתי לעזוב. הייתי האמן הכי מפורסם והכי רווחי שלהם. היה לי את החוזה הארוך בהיסטוריה שלהם. עם נתונים כאלה, החוזה שלי היה צריך להשתפר, להיראות יותר טוב, אבל לא הגענו להסכמה איך הוא ייראה בשנים הקרובות, וזהו, זה נגמר. עשיתי את האלבום האחרון רק כדי למלא את ההתחייבויות שלי. זה מעין אלבום למעריצים. תם עידן עבורי, וכל מה שאני חושב נמצא בשיר הזה".

זה גם האלבום הראשון שבון ג'ובי יצר ללא סמבורה, שותפו לכתיבה במשך 30 שנה, שנפרד או נאלץ להיפרד מהלהקה, תלוי את מי שואלים. "הוא נבעט מהלהקה אחרי שסירב להתמיד בגמילה מאלכוהול", צוטט לפני שנתיים מקור בעיתונות האמריקאית המקורב לבון ג'ובי. בון ג'ובי עצמו נשמע פחות חד משמעי. "זה פשוט היה קצת יותר מדי עבורו".

מה זאת אומרת?

"יום אחד ריצ'י לא הגיע להופעה ואיש לא שמע ממנו ולא הבין איפה הוא. הוא לא הגיע גם להופעות שאחרי, אז כנראה שזה היה יותר מדי עבורו. הוא חבר טוב מאוד שלי, והיית בר מזל אם הוא היה חבר שלך. זו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לבן אדם".

ובכל זאת, הוא לא איתך.

"אני מצטער שהוא עזב, אבל זה באמת לא היה תלוי בי. עכשיו הוא יוצא מהערפל ומספר לאנשים את האמת, או כמעט את האמת, ואומר בעצמו שהוא לא יכול להתעסק בזה יותר, שהוא התעייף. ריצ'י בחור נהדר, חבר טוב וגיטריסט טוב. המשמעות של להיות בלהקה היא לבחור לעשות אמנות עם אנשים אחרים, עד שאתה לא יכול לעשות את זה. אם הוא בחר לא לעשות את זה, ההחלטה היא שלו".

***

120 מיליון אלבומים שנמכרו בכל העולם. סיבובי הופעות מפוצצים. הקהל תמיד אהב את בון ג'ובי, האיש והלהקה. המבקרים והקולגות לא ממש. "חתיכת חרא חסר כישרון, מיואש ומשועמם, המוזיקה שלו מסריחה", אמר עליו פעם קורט קוביין. בון ג'ובי מחייך למשמע התזכורת. "אני לא סופר שטויות", הוא אומר. ב־2009 אפילו תמך בחברי נירוונה ובקורטני לאב, אלמנתו של קוביין, שזעמו על שימוש בדמותו של גיבור הגראנג' במשחק גיטר הירו. למרבה האירוניה, קולו של קוביין בקע במשחק מדמותו של בון ג'ובי. "זה היה מאוד מוזר", הוא מסכם.

גם הביקורות לא מהללות אותך.

(צוחק) "יש משפט שאמרתי פעם ואני עדיין עומד מאחוריו: אני כמו טום קרוז של המוזיקה וכמו אלביס קוסטלו של הקולנוע. במוזיקה אני הצלחה אדירה, משהו שאנשים יכולים רק לחלום עליו, אבל לא כוכב מבחינת המבקרים. זה כמו טום קרוז בקולנוע, שהוא כוכב ענק, אבל אין לו אוסקרים".

ולמה אתה כמו אלביס קוסטלו של הקולנוע?

"מהסרטים שעשיתי אין לי כסף לקנות את הקפה הזה שאני שותה איתך עכשיו, כי לא מכרתי כמעט כרטיסים, אבל המבקרים אהבו. לך תבין את העולם".

ויש את ג'ון בון ג'ובי הפילנתרופ. "מה שממלא את הנשמה שלי הם מפעלי הצדקה שלנו", הוא אומר על הקרן שנקראת על שמו ועל פרויקטים נוספים שהוא מעורב בהם לגיוס כספים לעניים ובעלי מוגבלויות. ומלפני עשור הוא גם מעורבב בפוליטיקה, ממוקם בצד הדמוקרטי של המפה האמריקאית. הוא הופיע ב־2004 בקמפיין של ג'ון קרי, ב־2009 סייע לאובמה בנשף לגיוס תרומות למסע הבחירות שלו ואחרי הניצחון הופיע בטקס הרשמי לכבודו. עתה הגיע תורה של הילרי קלינטון - הקיץ אירח בביתו מסיבה לכבודה. "אני מעריך מאוד את האנשים שעושים את זה, אבל אני לא מתכוון בעצמי להיכנס לפוליטיקה", הוא מבהיר. "זה ג'וב כפוי טובה".

העבודה שלך לא תמיד מאירה פנים לאלה שמזדקנים בה. הגיל זה משהו שמעסיק אותך?

"די מעט. הזמן שלי יקר, ואני חושב שחבל לבזבז אותו. האם הברכיים שלי יצלחו את הדרך כמו הברכיים של ג'אגר, האם אשיר על הבמה בגיל 68 את 'Living on a Prayer'? אני באמת לא יודע. כרגע הגיל שלי מתבטא בכך שאני כבר לא עושה שום דבר שאני לא רוצה. זו גם התשובה לשאלה שלך בהתחלה, על העניינים הפוליטיים שקשורים לישראל. אני מגיע אליכם רק כי אני רוצה. זה בכלל לא קשור לפרנסה".