מחלקה ראשונה

בעוד שבוע היא כבר תהיה ישראלית שוב. לא יפריע לה שנתקלים בה בלי להתנצל, היא תנג'ס למלצרים בהסברים מפורטים על הקפה שלה, היא תשנא את הפרסומות. כשהמהפך יושלם, בדיוק אז, היא כבר תהיה על מטוס בדרך חזרה, לעבר עמדת הדרכונים ב־JFK.

עכשיו, בבית קפה תל־אביבי, יומיים אחרי שנחתה פה והזילה דמעה מול שלט הפרסומת המברך את הנוחתים בארץ הקודש, שלי אוריה היא עדיין ניו־יורקית דוברת עברית. מה שאומר שהיא מדברת הרבה ומהר, כולל ביטויים באנגלית פה ושם, ומתמחה באמנות ההסוואה האמריקאית.

"ישראל היא בית וניו־יורק היא בית. זה מין פיצול אישיות כזה. לכן המעברים תמיד נורא מוזרים לי. בניו־יורק, למשל, מרחב אישי זה דבר קדוש, אז כשאני מגיעה לארץ אני תמיד טיפה בשוק. בטיסה עכשיו לישראל ישבה לידי אישה מקסימה דווקא, סוג של סבתא. הורדתי את הנעליים כדי לקפל את עצמי, ובאיזשהו שלב היא תפסה לי את כף הרגל, ואמרה, 'תגידי, לא קר לך?'

"אני אוהבת את הדואליות הזאת בחיים שלי, אבל יש בזה משהו קשה, כי את תמיד קצת מתרגמת. לא רק במובן של שפה. בשנים האחרונות עשיתי המון תרגום תרבותי, זהותי, על מי אני ומה הקריירה שלי ומה ההישגים שלי".

אוריה הגיעה לדרך המוניות הצהובות בגיל 25. "זה קצת כמו מערכת יחסים, אז השאלה היא איך סופרים, כי כאילו נפרדנו באמצע, אבל בכולל אנחנו 12 שנים ביחד, אני וניו־יורק".

מה את זוכרת מתחילת היחסים?

"השנה הראשונה היא חתיכת ביץ'. אבל למדתי להכיר את ניו־יורק ולהבין שהיא פשוט כמו הנשים האלה שכולם רוצים אותן, והיא לא יכולה, כי אם היא תהיה נחמדה אל כולם לא יהיה לזה סוף. אז בהתחלה זה קשה, את צריכה להוכיח את עצמך ביחסים איתה, להוכיח שאת לא שם לחמש דקות. לעבוד קשה כדי שהיא תתייחס אלייך ברצינות. ומרגע שזה קורה היא דווקא נורא רכה. היום, אחרי שנים, אני יכולה להגיד שבניגוד לדימוי שלה, ניו־יורק היא סוג של קיבוץ. נכון, היא עיר גדולה, אבל כשאתה מסתובב X שנים במילייה מסוים - במקרה שלי סופרים או אמנים - אני נתקלת היום במכרים ברחוב בניו־יורק הרבה יותר מאשר בתל־אביב".

היא הגיעה לשם אז בעקבות בן זוג ובעקבות שאיפותיה הספרותיות. אחרי שנתיים של תרגום חומרים לאנגלית ומילוי אינספור אפליקיישנז, התחילה ללמוד בתוכנית לתואר שני בכתיבה בקולג' שרה לורנס; רודפת אחרי הזנב של עצמה בניסיון להשלים פערים.

"חלק מהחרדה הנוראית של הסמסטר הראשון היה לא רק הקושי להתחיל לכתוב באנגלית, אלא גם זה שאנשים היו זורקים שמות של סופרים שלא הכרתי. הידע שלי הסתכם בארבע סופרות אמריקאיות. הייתי רושמת את השמות על פתקים קטנים שהכנתי, מגיעה הביתה, מגגלת ומזמינה את הספר. ואז את מגיעה למחרת ללימודים ועוד פעם זורקים לך שם, והרשימות רק התארכו. הרגשתי שאני לא עומדת בקצב".

עברו עוד כך וכך שנים עד שהפכה בעצמה לסופרת אמריקאית. בדרך, אחרי חמש שנים וחצי של מעטפות וציפיות וניסיונות להשיג דריסת רגל, החליטה שהיא חוזרת לארץ. בסלון של ההורים בגבעתיים, עדיין עם המזוודות, קיבלה סוף־סוף את הפרס הראשון שלה. פרס ה'אינדיאנה ריוויו' לסיפורת לשנת 2008 הגיע במקביל לפרסום סיפור קצר שלה בכתב העת הנחשב 'מקסוויניז', וכמו שקורה כשאתה לא בישראל - הראש שהורם לא נחבט מיד בתקרה, אלא המשיך לעלות, לטפס, מבקיע את קירות הבית הצר כמו עליסה אחרי לגימה מהבקבוק הנכון.

"כנראה צריך טיפה לשחרר כדי שיקרו דברים. הייתי קצת חסרת סבלנות בניו־יורק. התחילו לקרות דברים, אבל נורא בקטנה. אמרתי, זה ייקח שנים, אני לא אשאר פה עכשיו בשביל עוד פרסום פעם בשנה. הייתי קטנת אמונה. מצד אחד, התקרה שם באמת גבוהה, כמעט לא קיימת, ומצד שני יכול גם לא לקרות כלום שנים. את רואה אנשים מוכשרים בטירוף שמוותרים. ואני יכולה להבין".

ומה מביא את הבינגו?

"שילוב של כישרון ומזל, ובעיקר להמשיך. פשוט להמשיך. כי מי יודע מה יקרה מחר. אימייל, שיחת טלפון שלא ציפית לה. יכולים לקרות פתאום המון דברים מרגשים".

הדברים המרגשים החלו לקרות בזה אחר זה. היא השיגה סוכן, חתמה בהוצאה אמריקאית מוערכת, ולפני כשנה יצא בארה"ב קובץ הסיפורים שלה, 'ניו יורק 1, תל אביב 0', שזכה ללא מעט תשומת לב תקשורתית. עכשיו עושים הסיפורים את הדרך ההפוכה לזו של אוריה, כשהם מיתרגמים לשפת האם שלה ומתפרסמים בעברית (בהוצאת כתר), אחרי עבודה צמודה שלה עם המתרגמת רוני בק.

18 סיפורים יש בקובץ, מאוכלסים כמעט כולם בגיבורים תלושים, אבודים, כאלה שנעים בין שפות ותרבויות. חלקם ישראלים, או ישראלים לשעבר, ואולי גם לעתיד. הם מדברים על צבא ופיגועים ובילויים בתל־אביב, יושבים באמריקה ומנסים לשווא "להתרחק מאותם ויכוחים קבועים וחסרי טעם שכולם ניהלו". אוריה מדלגת בין ז'אנרים, בין סגנונות, מציגה תמהיל לא שגרתי של סיפורים ריאליסטיים וסוריאליסטיים, אפילו כאלו הנושקים למד"ב.

אבל לא רק הזהות הלאומית נזילה בסיפורים של אוריה - "הבוגרת הראשונה של לימודי מגדר באוניברסיטת תל־אביב", כמו שהיא מעידה על עצמה בגאווה - אלא גם הזהות המינית. "אז... היית פעם עם אישה? או, הממ, אפילו רק נמשכת לאישה? את חושבת שאפשר להיות לסבית, אבל רק עם אישה אחת? או רק עם כמה?" מהרהרת בספר זונה רחומה מהברונקס כשהיא מתאהבת בצלמת תל־אביבית. או כמו שמנסחת גיבורת הסיפור הפותח את הקובץ, ישראלית שחולקת מיטה עם בחור ובחורה בניו־יורק: "מי הבחורה הזאת? האני שהיא לא ישראלית ולא אמריקאית, לא לסבית ולא סטרייטית - מי היא?"

את השאלה הזו מתחשק להפנות כמובן גם לאוריה עצמה, אף שהיא חוזרת ומדגישה, "אני לא סופרת אוטוביוגרפית בכלל. לא אוטו ולא ביוגרפית. וחוץ מזה, למה חייבים להיכנס למשבצת? בואי ניצור פה איזושהי משבצת אחרת. האינסטינקט שלי הוא להיות בגם וגם, לא לבחור באו או, להציע איזושהי דרך שלישית.

"קינסי הרי לימד אותנו עוד בשנות ה־60 שמיניות אנושית מתקיימת על סקאלה שבין אפס לשש, ורובנו איפשהו באמצע. ואני חושבת שאנחנו גם נעים על הסקאלה הזאת, או עשויים לנוע עליה, במהלך החיים. מבחינתי כל זה מהמם אבל גם טריוויאלי כמעט עד שעמום. אז נכון שמשהו בתרבות המערבית, המכורה לדיכוטומיות מקוטלגות בשחור ולבן, מסרב להפנים את זה, אבל זה קצת מגוחך בעיניי להצהיר על זה בכתיבה שלי כאילו אני מגלה פה איזה משהו חדש: תראו, פאי נמשכת גם לרון וגם לזואי!!! או תראו, נאדין היא זונה שדי אוהבת את העבודה שלה ובעבר היא הייתה מאורסת לגבר אבל כרגע היא לגמרי מאוהבת בצלמת שעובדת איתה!!!"

היו לך מערכות יחסים ארוכות?

"כן, הייתי נשואה הרבה שנים".

וזה לא עלה יפה?

"נורא מצחיק אותי שאנשים אומרים את זה, כי את יודעת, זה עלה יפה 13 שנה. זה הרבה. זה עלה נורא יפה עד שזה הפסיק לעלות יפה, ואז כמובן שזה קשה ועצוב, אבל זה שמשהו נגמר, זה לא אומר שהוא לא הצליח. הוא היה מקסים ויפה והיה לו המון ערך למשך הזמן שהוא נמשך. כמו שהמוות הוא מאוד עצוב, אבל הוא לא סותר את ערכם ואת יופיים של החיים".

הספר מלא בנשים מהסוג שאי־אפשר לעמוד בפניו. כאלה שמסובבות את העולם ובעיקר את המספרת. מי הן הנשים האלה בשבילך?

"האישה הבלתי מושגת היא דמות שמרתקת אותי. ברור שיש בעולם גם גברים בלתי מושגים, אבל כשגבר הוא 'בלתי מושג' - זיין מזן כזה או אחר - זה משהו שלרוב מצהיר על עצמו מקילומטרים. אין בזה מסתורין. נשים, לעומת זאת, הן הרבה פעמים מבלבלות במובן הכי עמוק של המילה. לכן הן מרתקות אותי - הן שם ולא שם, כמעט שם, בינתיים לא אבל עוד מעט בטוח. והכמעט הזה הוא מה שממכר". 

אני סקרנית לדעת מי הבחורה המסתורית שאת מקדישה לה את הספר.

"סבתא שלי".

סבתא?! אני מודה שהיו לי פרשנויות יותר מסעירות.

"סורי שהרסתי לך. זאת לגמרי סבתא. סבתא שבזכותה התחלתי לכתוב. היא הייתה בעצם הורה שלישי כזה, עזרה מאוד בגידולי. היינו מאוד־מאוד קרובות והייתי קשורה אליה. היא נפטרה כשהייתי בת עשר, די בפתאומיות. איזו צהבת מפחידה שהגיעה לכבד נורא מהר, ותוך חמישה ימים היא לא הייתה. התחלתי לכתוב, פשוט כדרך להתמודד עם זה. כתבתי שירי אבל נוראיים כאלה, משהו שבאמת רק אמא מאוד־מאוד אוהבת הייתה יכולה להסתכל עליו ולהגיד 'יש פה ערך ספרותי'. כי לא היה, אבל אמא שלי ראתה את הסבל שלי ורצתה לעזור, אז היא אמרה, 'בואי נשלח את זה לחוג כתיבה יוצרת, אני חושבת שאת מוכשרת'. ככה התחלתי לכתוב".

הנדודים התחילו הרבה לפני הפרק הנוכחי בחייה. היא נולדה בלוס־אנג'לס לפני 37 שנים להורים שנסעו בעולם בעקבות עיסוקו של האב - השחקן אבי אוריה, יוצא להקת חיל הים ושחקן פעיל עד היום. "הוא למד משחק בלונדון, משם ההורים שלי עברו לניו־יורק ומשם ללוס־אנג'לס, פשוט כי אבא שיחק שם באותן שנים. הם חיכו שאיוולד וחזרו לישראל".

גם בארץ המשיכה המשפחה לעקוב אחר הקריירה בתיאטרון: חיפה, באר־שבע, תל־אביב. עד שהתיישבו לבסוף בגבעתיים. המעברים התכופים לא הפריעו לאוריה, אולי אפילו להפך: "המיתולוגיה המשפחתית היא שאחרי חודש־חודשיים בדירה חדשה הייתי אומרת, 'מתי מתקשרים ליעקב?' יעקב היה המוביל. תמיד הייתי בעניין של לעבור. אנשים חדשים, חברה חדשה, זה מבחינתי דבר מרגש ומאתגר".

החיפוש המתמיד של אוריה הוא גם מנוע יצירתי. ברגע זה, למשל, היא מלהטטת בין שבעה פרויקטים שונים, שהשקת המהדורה העברית של הספר היא רק אחד מהם. "אני כנראה קצת ADD", היא צוחקת. "רמת ההשקעה משתנה בין כל השבעה האלה, אז כרגע אני לחלוטין מפוקסת על מחזה שאני מנסה לסיים טיוטה די מתקדמת שלו". כשהיא מפוקסת, אגב, היא באמת מפוקסת. בלי אימייל ובלי טלפון, פרט לגיחות קצרות וממוקדות.

הסיפור 'דיסנילנד של אלבני', אולי השלם ביותר בין הסיפורים ב'ניו יורק 1, תל אביב 0', הוא היחיד שנכתב במקור בעברית. מלאכת התרגום של גרסתו המאוחרת, האנגלית, בחזרה לעברית, הולידה פרויקט נוסף - קובץ סיפורים עתידי בעברית. "בעודי מחפשת את המקור של הסיפור, נתקלתי בכ־15 סיפורים שכתבתי במהלך השנתיים הראשונות בניו־יורק, כשעוד לא עברתי לכתוב באנגלית.

"מה שאני זוכרת מהתקופה ההיא זה הפחד שיום אחד אקום בבוקר וכל מה שייצא לי זה 'גגגג', שאני אהיה במין מקום כזה בין שפות. כי האנגלית עוד לא השתפרה והעברית התחילה להידרדר. והסיפורים האלה תופסים את המקום הזה של בין שפות. פשוט הדחקתי את קיומם מאז שרתמתי כל כך הרבה אנרגיות לעבור לאנגלית. ועכשיו אני מתעסקת עם זה פעם ראשונה, מנסה לראות אם אפשר בכלל לעשות את המעבר חזרה, ויכול להיות שלא".

בין לבין היא מלמדת כתיבה במכון PRATT המכובד, וגם עוסקת גם ב"אימון יצירתי", סוג של קואוצ'ינג שמתבצע "חצי בסקייפ וחצי בבית קפה במנהטן", ומשלב שיטה שלמדה במכון אדלר, בתקופה שבה חזרה ארצה, עם "דרך האמן" של ג'וליה קמרון. "זו האפשרות שלי להתפרנס מאיזשהו סט כישורים שאני נוטה להאמין שיש לי, שלא קשור בכלל לכתיבה או לעולם הכתיבה. אני מתמחה בפתיחת מחסומים יצירתיים. יש גם לקוחות שבאו לעבוד על דברים אחרים, כמו מערכות יחסים או הדיי־ג'וב, אבל הכלי הוא אותו כלי. מה שאני בעצם עושה זה ללמד אנשים להיות נחמדים לעצמם. להיות חברים טובים של עצמם. זו בעצם התמצית".

את חברה טובה של עצמך?

"יש לי הורים מהממים שלימדו אותי להיות. אני זוקפת חלק נכבד מזה לזכותם. הם נתנו לי דוגמה בזה שהם היו חברים טובים של עצמם. וגם בזה שהם תמיד האמינו בי וביכולות שלי".

את רואה במגורים בארה"ב ובכתיבה באנגלית מעין שיבה? חזרה לאיזה בית שלא באמת היה?

"הידיעה שנולדתי שם ושלהורים שלי היו שם חיים לפני שנולדתי, הייתה תמיד חלק מהזהות שלי. ההורים שלי תמיד מספרים שבתור ילדה, כשהיו שרים בגן 'ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה', לא הייתי מסכימה להגיד את ה'נולדנו', כי לא נולדתי בישראל ואסור לשקר. אבל מעבר לעובדה שאסור לשקר וזה ילדה טובה ברמות הגועל, כנראה ניסיתי באיזשהו אופן לבדל את עצמי. אני זוכרת את התחושה הזאת שאני גדלה פה, ואני ישראלית לגמרי, אבל שיש לי גם איזשהו פן אחר.

"באופן הזוי גם היה לי תמיד מבטא אמריקאי. אמא שלי הייתה אומרת 'מאיפה זה הגיע?' וזה משהו שאני באמת לא יודעת להסביר. הרגשתי תמיד איזושהי משיכה: אני אמורה לעבור לניו־יורק ולהתחיל לכתוב באנגלית כי אז יקרה ככה וככה, ואז אני ארגיש סוג של הגעתי הביתה. לא ידעתי אז להגיד את זה, אבל אני חושבת שאלה הדברים שהיו אמורים לקרות בחיים שלי. זה המסע שהייתי אמורה לצאת אליו". •