האישה שלנו בביירות

ב־9 באפריל 1973, בשבע בערב, נפגשה יעל לארוחת ערב עם גבר ישראלי שהכירה בשם אביתר. הם ישבו במסעדה מפוארת במלון פונינציאן בביירות. היא הייתה לבושה בחליפת ספורט־אלגנט אופנתית, צעיף ירוק היה מונח על צווארה. שניהם שתו יין, נהנו מהאוכל שהוגש להם ("הארוחה הייתה מצוינת", נזכרה השבוע) וניהלו שיחה קלילה כמו זוג אוהבים מצוי. מתבונן מהצד לא היה יכול לנחש שמדובר בשני סוכנים של "קיסריה", הזרוע המבצעית של המוסד, ושיעל נפגשת למעשה עם בן הזוג שלה למבצע חשאי.

הוא שאל אותה על השכונה שבה היא גרה, על הנוף הנשקף מדירתה. "ומה עם השכנים שלך בבית ממול?" תהה כלאחר יד. שמות השכנים לא עלו בשיחה, אבל לשניהם היה ברור היטב למי הוא מתכוון. חודשיים לפני כן שכרה יעל דירה ברחוב אל וואליד, מול דירותיהם של כמאל עדואן, בכיר בארגון ספטמבר השחור, מוחמד יוסף נג'אר, ראש הסניף של פת"ח בלבנון, ודובר הארגון כמאל נאצר, ועקבה אחרי הנעשה אצלם מבעד לחלונה. "הם בבית היום, שלושתם", אמרה לו. לרגע השתררה דממה, הוא נדרך. "אחר כך הוא ליווה אותי למכונית שלי והמשכנו לדבר", שיחזרה יעל. "הוא אמר לי ללכת ישר לדירה שלי ולהישאר בחלק האחורי שלה, רחוק מהחלונות. 'אנחנו ניפגש בימים הקרובים', אמר לי. 'אודיע לך היכן ומתי'. חשבתי לתומי שהוא יותר מדי דואג לי".

יעל לא ידעה שממש באותם רגעים, שבהם אכלה ארוחת ערב במסעדה בפונינציאן, לוחמי צה"ל כבר היו בעומק הים, מחכים לאישור נחיתה בחוף ביירות. והיא לא ידעה שהאמירה שלה, "הם בבית היום, שלושתם", תסמן את יריית הפתיחה למבצע "אביב נעורים", הנחשב לאחד המבצעים הנועזים ביותר בתולדות שירותי הביטחון, שבו השתתפו יחידות מובחרות של צה"ל והמוסד ובמהלכו חוסלו שלושת השכנים שלה, מהאנשים הבכירים בטרור הפלסטיני, שהיו בין האחראים לרצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

השבוע פגשתי את יעל בדירתה במרכז הארץ. בגיל 79, ולמרות מחלה קשה שממנה היא סובלת, היא עדיין אישה נאה ומרשימה. אחרי שנים שבהן הייתה מחויבת לנדר של שתיקה, לא קל לה לדבר על שנותיה במוסד. ובכל זאת החליטה סוף־סוף להיחשף ולספר לראשונה את סיפור חייה — לפחות את מה שמותר לה לגלות בשלב זה. בימים אלה יוצא הספר "יעל — לוחמת המוסד בביירות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שכתבה אפרת מס אחרי שנתיים של מפגשים עם יעל ועם אנשים שעבדו עימה. וכן, יעל הוא השם המבצעי שניתן לה במוסד; גם היום זהותה חסויה וצילום עדכני שלה אסור עדיין בפרסום: אחרי כל השנים שעברו עדיין קיים חשש שגורמים עוינים ינסו לנקום בה על התפקיד שמילאה באותו לילה, 9 באפריל 1973.

יעל. "פחדתי שיירו בי בטעות. רק רחוב צר הפריד בין החלון שלי לדירות של אנשי אש"ף"

קרדיט ידיעות אחרונות

מה קרה לך באותו לילה, אחרי שנפרדת מהפרטנר שלך למבצע, אביתר?

"הסתובבתי קצת בעיר התחתית של ביירות. היה לי מצב רוח טוב. הייתי כל כך מאושרת לפגוש מישהו מהמשרד ולהרגיש בבית לרגע. הוא אמר שיפגוש אותי שוב בעוד יומיים וזה הטעה אותי, ככה שהייתי שלווה לגמרי. הגעתי לדירה בסביבות תשע בערב. בדקתי, כמו שעשיתי תמיד, אם איש לא נכנס לדירה בהיעדרי, ואז ניגשתי לחלון לראות אם 'שלושת האובייקטים' עדיין בדירות שלהם. מוחמד נג'אר וכמאל עדואן גרו בשתי דירות בקומה השישית ממש מולי. בבניין הצמוד לבניין שלהם, בקומה השלישית, גר כמאל נאצר. האורות בשלוש הדירות דלקו. שמעתי רעש של מכוניות באות והולכות. הייתי מרוצה שהאינפורמציה שהעברתי בשבע בערב עדיין עדכנית והלכתי לישון".

כמה שעות אחר כך היא שמעה יריות. "זחלתי על הרצפה והצצתי החוצה לראות מה קורה", היא משחזרת. "שלושה רכבים גדולים חנו ברחוב. היריות הלכו וגברו, היו צעקות, האורות בדירות של שלושתם נדלקו. הכל קרה במהירות ופתאום שמעתי, 'בוא הנה, בוא הנה', בעברית. כששמעתי את העברית בלב ביירות ידעתי שזהו, יש מבצע, וקישרתי את מה שקורה עם האינפורמציה שמסרתי כמה שעות קודם לאביתר. הרי לא הייתי עד כדי כך נאיבית. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, I am just doing my job. עשיתי מה שאמרו לי לעשות, זה הכל".

ופחדת?

יעל בצעירותה. " חייתי בשלום עם זה שאנחנו פועלים בחשכה. לא חיפשתי קרדיט ציבורי"

קרדיט ידיעות אחרונות

"חששתי שהם עלולים לירות בי בטעות, רק רחוב צר הפריד בין החלון שלי לדירות שלהם. הלוחמים הישראלים לא ידעו שאני שם, הם ידעו שיש מודיעין בזמן אמת אבל לא ידעו בדיוק מי, איפה ואיך. הרבה שנים אחר כך, כשגרנו בקיסריה, האלוף עמירם לוין היה שכן שלנו. יום אחד יצא לנו לדבר. הוא השתתף במבצע, היה אז רב־סרן, הסגן של מפקד המבצע אהוד ברק. הוא אמר לי שהם הבינו שמישהו מהמוסד צריך להיות במקום עצמו כדי לספק את המידע העדכני, ושהוא כל הזמן שאל את עצמו איפה נמצא המישהו הזה, הרואה ואינו נראה, ואיך להישמר מלפגוע בו. אני הייתי הרואה ולא נראית הזאת. עמדתי ליד החלון והכל קרה מאוד מהר. ואז הייתה שוב דממה לכמה דקות, עד שכוחות צבא ומשטרה התחילו לזרום למקום".

ומה עשית אז?

"התיישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, שהיה ממש מתחת לחלון, וכתבתי לאיש הקשר שלי במטה על אירועי הלילה, במסווה של מכתב אהבה. בין היתר כתבתי: 'אמיל יקירי, אני עדיין רועדת מאירועי הלילה האחרון, פתאום באמצע הלילה התעוררתי מרעש התפוצצויות... רצתי לחלון וראיתי קרב מתנהל ברחוב. זה היה נורא, רצתי בחזרה לחדר השינה, שם חשבתי שאהיה מוגנת מכדור תועה, אחרי כמה שעות השתרר שקט ולהפתעתי נרדמתי. כשהתעוררתי חשבתי שזה היה חלום רע. אבל לא, זו הייתה המציאות, הישראלים הנוראים האלה היו שם באמת. אני חושבת לעצמי שאולי אצא לחופשה ואבוא לביקור אצלך במהלך חג הפסחא. שלך באהבה רבה, הנזירה שלך בלבנון'. בכתב סתרים הוספתי: 'זו הייתה הופעה מצוינת אתמול בלילה. כל הכבוד!'"

בספר את מספרת שדווקא בליל המבצע חשבת על ההורים שלך, בארה"ב.

"כן, זה היה כשחזרתי מהפגישה עם אביתר. זה היה זמן חופשי עבורי. הייתי נינוחה, היה לי ערב נהדר, לא הרגשתי אחראית בשעה זו לכלום. התכרבלתי על הכורסה בחדרי ופתאום חשבתי על הוריי, על הדרך שעשיתי מאמריקה לביירות. חשבתי לעצמי שאם ההורים שלי היו יודעים איפה אני עכשיו, הם היו המומים ולא היו יכולים להבין מה קרה לילדה הרכה והתמימה שלהם".

הגיוס

פגישה עם מייק הררי

שום דבר בחייה המוקדמים של יעל לא היה יכול לרמוז על כך שיום יבוא והיא תשתתף באחד המבצעים הנועזים בתולדות שירותי הביטחון של ישראל. היא נולדה בקנדה וגדלה בניו־ג'רזי, בבית חם ותומך. אביה היה דוקטור לפיזיקה, אמה עקרת בית, בת שלישית מבין ארבעה ילדים. למשפחתה היה קשר אקראי בלבד ליהדות.

"בשכונה שלנו היו רק שלוש משפחות יהודיות", היא מספרת, "כך שלא ידעתי הרבה על יהדות. זה לא היה בית ציוני, זה לא היה בית יהודי. היה לנו עץ חג המולד בבית. אבא שלי לא ייחס חשיבות לדת. המדע והחשיבה המדעית היו כל עולמו. אני זוכרת שרק פעם אחת כילדה נתקלתי באנטישמיות. זה היה כאשר ילד הלך אחריי ואמר, 'זוזי, יהודייה מלוכלכת'. הסתובבתי אליו ואמרתי לו, 'אני יהודייה אבל לא מלוכלכת'. אבל להוציא את הרגע הזה, לא הייתה לי חוויה יהודית או ציונית".

ובכל זאת החלטת לעלות לארץ.

"הסיבה הראשונית היא שהיו לי נישואים מאוד גרועים ורציתי להתרחק מבעלי. רבנו הרבה וחשבתי שאסע לשנה. בהמשך נוספו עוד סיבות שדחפו בכיוון ישראל, בעיקר החששות שהיו לפני פרוץ מלחמת ששת הימים לגבי המשך קיומה והישרדותה של המדינה. תמיד היה בי משהו שמזדהה עם החלשים, ולעומת העוצמה של ארה"ב, ישראל נראתה לי כמי שזקוקה לחיבוק".

איך היה המפגש שלך עם ישראל?

"היו לי כאן בני משפחה שהכרתי בזמן שהם היו בשליחות באמריקה והם עזרו לי בצעדים הראשונים. הלכתי לאולפן, אבל בגלל שלא התכוונתי להישאר לזמן ארוך לא ממש למדתי עברית. בעצם, לא ממש נקלטתי בארץ. עבדתי כמנתחת מערכות מחשב, הייתי בודדה, ואז, בראשית שנת 1971, כשלוש שנים לאחר שהגעתי ארצה, היה לי קשר עם בחור ישראלי, והוא סיפר שהוא עובד כשומר ראש במוסד. זה בטח יישמע מוזר, אבל שמעתי את המילה 'מוסד' ומשהו קרה לי. משהו כמעט מיסטי. הרגשתי שזה הגורל שלי, שזה מה שאני צריכה לעשות עם החיים שלי. ביקשתי מהידיד שלי לקשר אותי עם המוסד ולומר שאני רוצה להצטרף. הוא עשה זאת ובמשך שבועות אף אחד לא התקשר.

"ואז, כעבור חודשיים, קיבלתי שיחת טלפון. הגבר בצד השני לא הזדהה. רק אמר לי: 'את רוצה לעשות משהו בשביל המדינה?' עניתי שכן. נקבעה לי פגישה בבית קפה. היו שם שני גברים. הם שאלו אותי כל מיני שאלות, אבל מה שבעיקר אני זוכרת זה שבסוף הפגישה שאלתי אם מישהו מהם רוצה שאסיע אותו הביתה. אחד מהם רצה, והתחלנו ללכת לכיוון האוטו שלי ושכחתי איפה החניתי אותו. לקח זמן עד שמצאנו אותו. כשהגעתי הביתה חשבתי שזהו זה, בחיים לא יגייסו אותי למוסד, הם לעולם לא יקבלו לעבודה מישהי שלא יכולה למצוא את הרכב שלה. אבל כעבור יומיים קיבלתי שוב טלפון והזמינו אותי לפגישה, ואז פגשתי את מייק הררי" (מפקד יחידת "קיסריה" של המוסד — א"ל).

מה קרה בפגישה עם מייק הררי?

"נפגשנו בשבת אחר הצהריים בבניין משרדים ריק מאדם במרכז תל־אביב. למייק היו קול עמוק ודיבור איטי ומבט שמשתנה מרך לקשה. הייתי מתוחה. סיפרתי לו את סיפור חיי, הוא שאל הרבה שאלות — על ההחלטה שלי לנסוע דווקא לארץ, על התחושות שלי פה. בשלב מסוים אמרתי לו שהחלטתי להצטרף למוסד כי אני רוצה להיות שווה משהו, אני רוצה לעשות משהו שהוא שווה. בדיעבד אני יודעת שהייתה התלבטות לגביי. לימים מייק סיפר לי שבפגישה הזו הוא התרשם מכך שאני מאוד נאיבית, ולא ידע אם הנאיביות הזו היא נקודת חוזק שתסיר מעליי חשד או דווקא חולשה. הוא התלבט אם אני חזקה מספיק כדי לעמוד במתח של עבודה חשאית. הוא זיהה שאני זקוקה לסביבה אוהדת ושאל את עצמו אם אוכל לפעול בבדידות בסביבה עוינת, ותהה גם אם 'הנשיות, העדינות והיופי שלך', כפי שניסח זאת, הם יתרון או חיסרון. כשהסתיימה הפגישה לא ידעתי מה תהיה החלטתו. כעבור חודש הוזמנתי לפגישה עם ראש המוסד צבי זמיר, וגם לו, אני יודעת בדיעבד, הייתה התלבטות דומה לגבי סוג התמימות ששידרתי. בסופו של התהליך הם החליטו לקבל אותי, והתחלתי את ההכשרה".

ובדיעבד, התמימות והנשיות האלה סייעו לך בעבודה?

"לדעתי זה סייע. למדתי עם השנים להשתמש במראה הנאיבי שלי, השתמשתי בזה כסוג של מניפולציה. באמת הייתי נאיבית בהתחלה. אפשר לראות זאת מהתגובה שלי למבצע 'אביב נעורים', שלא קלטתי בזמן אמת את כל הסימנים לכך שהמבצע התחיל. אבל לאט־לאט, עם השנים ועם הפעולות שהשתתפתי בהן, נהייתי פחות נאיבית, הבנתי שעליי להניח תמיד שיש מציאות אחרת בתוך המציאות הגלויה לעין, אבל המשכתי להשתמש בתדמית הנאיבית ולעיתים קרובות נראיתי חסרת אונים. זה עזר לי בארצות היעד בשנות השירות שלי. בכל מקום אנשים שאלו איך אפשר לעזור לי, כאילו הייתי ילדה קטנה. במיוחד הגברים בעולם הערבי עזרו לי. משהו בדמות השברירית שלי לא עורר חשד, הגברים הערבים סמכו עליי. השתמשתי בזה והייתי מודעת לכך שאני עושה בזה שימוש".

לבנון

"חיפשתי סיפור כיסוי"

זמן קצר לאחר שעברה את ההכשרה בארץ הוטלה על יעל המשימה הראשונה. היא נדרשה להיטמע בבריסל, בירת בלגיה, כתושבת קבועה — עם דירה, מקום עבודה וחיים מלאים. שלושה חודשים אחרי שהגיעה לבריסל יצאה למשימה הראשונה שלה, שבמסגרתה נדרשה לאסוף מודיעין בביירות. במהלך השנתיים הבאות היא נכנסה ויצאה מלבנון כמה פעמים. בשלב זה המפעילים שלה החלו להכין אותה לשהות ארוכה יותר בלבנון.

הם הסבירו לך לאיזה צורך?

"אמרו לי שזה במטרה לקחת חלק בטיפול בתשתיות הטרור. זה היה אחרי רצח הספורטאים באולימיפיאדת מינכן, תקופה רוויית טרור. עדיין לא היה מתווה למבצע, אבל גם לא שאלתי שאלות על מה שלא נכלל בתפקידי. התרכזתי במה שעליי לעשות, וחיפשתי סיפור כיסוי שיאפשר לי לשהות תקופה ממושכת בביירות כשאני חופשייה לצאת ולהיכנס לשם".

ואיזה סיפור כיסוי מצאת?

"מצאנו שדמות של סופרת אמריקאית שכותבת תסריט לסרט שיצולם בלבנון עונה על כל הדרישות. לא ידעתי 'להיות סופרת'. טסתי לישראל לעבור 'קורס' מזורז בכתיבה, ב'איך להיראות סופרת'.

"עברתי את הקורס הזה בבית של הסופר והביוגרף שבתי טבת, שהיה חבר טוב של מייק הררי, והתבקש על ידו לסייע לי. טבת ידע למה באתי אליו, הוא נראה לי מאוד מקצועי ומלא קסם. אמר לי שאי־אפשר ללמד מישהו איך להיות סופר, אבל אפשר ללמד איך להיראות סופר. הוא הראה לי את חדר העבודה שלו, את שולחן הכתיבה המלא דפים, לימד אותי איך לארגן את השולחן כדי להיראות סופרת. איך לפזר עליו ספרים, טיוטות, עטים. הסביר לי מה הם שלבי הכתיבה — משלב הרעיון ועד לטקסט שלם. הייתי שם כמה ימים, אהבתי את האווירה האינטלקטואלית אצלו בבית. אחרי ההדרכה של טבת חזרתי לבריסל וחיפשתי נושא לתסריט. רציתי להתמקד באישה שיש לה קשר כלשהו ללבנון ולביירות. הלכתי לספריות וחיפשתי נשים כאלה. באחד הימים ביקרתי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בארכיון שם התוודעתי לליידי הסטר סטנהופ. קראתי עליה והבנתי שהיא מושלמת בשבילי".

ליידי הסטר סטנהופ — מה את יכולה לספר עליה?

"היא נולדה ב־1776 למשפחת אצולה באנגליה. אמה נפטרה בילדותה והיא עברה לגור עם דודה מצד אמה, וויליאם פיט, שהיה בהמשך ראש ממשלת אנגליה. כשהוא נפטר הוא הוריש לה סכום כסף גדול, והיא יצאה למסע בסוריה ובלבנון, ששום אישה לפניה לא עשתה בעת ההיא, מה שזיכה אותה בכינוי 'מלכת המזרח'. היא השתכנה במנזר חצי הרוס ליד העיירה דג'ון, לא הרחוק מצידון, והפכה אותו לטירת פאר. למקום הזה הגיע כל מי שביקש מקלט ועזרה מפני השלטונות. היא לא נמנעה מלהתריס נגד שליטים כל יכולים. הקימה מעין מובלעת של חופש בתוך סביבה של עריצות. בסופו של דבר התרוששה, הסתגרה בארמונה וסיימה את חייה בודדה וערירית בגיל 63. הדמות שלה הקסימה אותי. גם בלי כישרון גדול התחלתי לכתוב תסריט".

עם התסריט הזה הגיעה יעל לביירות. תחילה התגוררה בבית מלון וחיפשה במקביל דירה שתאפשר לה לעקוב אחרי שלושת היעדים — כמאל עדואן, מוחמד יוסף נג'אר וכמאל נאצר. "מצאתי דירה שהייתה שייכת לאדם בשם פואד עבוד. הוא גר עם אחיותיו בבניין שבבעלותו והשכיר שם כמה דירות. בקומה הרביעית הייתה דירה שצופה ישירות על שני הבניינים שבהם גרו השלושה. שכרתי את הדירה, וכמובן סיפרתי לבעל הבית על התסריט שאני כותבת.

"דבר ראשון הצבתי מתחת לחלון שולחן עבודה גדול, שעליו פיזרתי ספרים וטיוטות ועטים, כמו שלמדתי משבתי טבת. זו הייתה נקודת תצפית מצוינת. לא הייתי צריכה אפילו משקפת כדי לראות מה קורה בדירות של השלושה. התבקשתי לדווח למטה מתי הם נמצאים ומתי לא, מי האנשים שנכנסים לדירות, המשפחות שלהם, השומרים, ובאופן כללי על התרחשויות סביב שני הבניינים שבהם הם התגוררו".

חשת פחד, בדידות?

"חייתי קודם לבד בניו־יורק, שזה כשלעצמו לא קל, כך שלהיות בביירות לא היה מפחיד מבחינתי. בכלל, הרגשתי מוגנת בתוך הקבוצה של 'קיסריה'. גם כשהייתי לבד איכשהו הם נתנו לי הרגשה שאני לא בודדה. הרגשתי שכולנו עובדים ביחד בשביל אותה מטרה. בנוסף לכך, השכנים שלי בלבנון וגם בעל הבית היו מאוד חמים ואדיבים אליי".

המבצע

"מפחיד אותי שלא פחדתי"

החומר שהעבירו יעל ואחרים, שהיו אז בלבנון, הצטבר אצל קצין המודיעין של "קיסריה" והוביל את מפקדי היחידה למסקנה שיש פוטנציאל למבצע, שאפשר לפגוע בשלושת בכירי הטרור.

זמיר, הררי וקצין המודיעין של "קיסריה" באו עם המידע שהיה בידיהם לרמטכ"ל רא"ל דוד (דדו) אלעזר. על פי העדות של הררי בספר "יעל — לוחמת המוסד בביירות", במשרדו של דדו קיבל המבצע אור ירוק. הוחלט שאנשי קומנדו מסיירת מטכ"ל, סיירת צנחנים ושייטת 13 יהיו המבצעים בפועל, ואנשי "קיסריה", בשיתוף פעולה הדוק עם יחידות האיסוף של המוסד, יתרכזו בהשלמת המודיעין הדרוש. עוד הוחלט שבמהלך המבצע עצמו לוחמי "קיסריה" ישמשו נהגים ומובילי הכוח של חיילי הקומנדו ברחובות ביירות אל היעדים ובחזרה.

על פי הספר, בשיחה במשרדו אמר דדו לבכירי המוסד: "אני מוכן ללכת על זה בתנאי שיהיה מודיעין בזמן אמת, כדי למנוע מצב שכל הפעולה המורכבת תבוצע, אבל הלוחמים יגיעו לדלת וימצאו דירה ריקה". הררי, בתגובה, התחייב לארגן מודיעין כזה. זה היה תפקידה של יעל. "אלמלא יעל, שעליה הוטלה משימת המודיעין העיקרית של העברת מודיעין בזמן אמת, לא היה המבצע יוצא לדרך", כותב הררי בדברי ההקדמה שלו לספר.

זמן קצר לאחר השיחה עם הרמטכ"ל נערכה פגישת תדרוך בין הררי ויעל בבריסל. היא זוכרת היטב את פרטי הפגישה ההיא. "מייק אמר לי לאסוף מידע עדכני ביום ובלילה על שלושת האובייקטים. במפגש הזה המילה 'מבצע' לא נאמרה בשיחה. דיברנו על ערוצי תקשורת ועל תגובות להתרחשויות שונות שעלולות לקרות, והוא אמר לי: 'יעל, בסוף־בסוף את תהיי שם לבד עם הידע והניסיון שרכשת ועם מי שאת, תחברי את הכל ותעשי בדרכך. אני סומך עלייך'. אמרתי לו: 'מייק, על מה שאראה ועל מה שאמצא — אדווח בזמן אמת'. זו הייתה השפה שלנו, לא היינו צריכים הרבה מילים.

"לא חשבתי אז שאלו הנחיות של מייק לפני המבצע", מדגישה יעל. "חזרתי לביירות בהרגשה שאני מבצעת מעקב על שלושת האנשים האלה, שהיו המתכננים של פעולות טרור רבות כולל רצח הספורטאים. ידעתי באופן כללי שמתוכננת פעולה נגדם — לא כנקמה אלא כדי להראות להם שאנחנו יכולים להשיגם בכל מקום בעולם שבו יהיו, אבל המילים 'מבצע' או 'פעולה' לא נאמרו לי אז. גם לא שאלתי שאלות על מה שלא נכלל במסגרת תפקידי, לא שאלתי על אנשים אחרים. התרכזתי במה שאני צריכה לעשות".

שלושה שבועות לאחר השיחה עם הררי, יעל נפגשה עם אביתר בביירות. "הכרתי את אביתר ממבצע קודם שהיינו בו ביחד, כשצילמתי כל מיני מקומות רגישים בביירות כמה חודשים לפני כן, אבל התנהגנו כשני זרים". הם נתקלו זה בזה, לכאורה במקרה, בבר המפואר של מלון אינטרקונטיננטל. "לא פגשתי אותך בפריז בלובר?" שאלה אותו. בשיחה ביניהם מסרה לו יעל מידע עדכני על אודות השלושה.

יומיים אחר כך, ב־9 באפריל, הם התראו שוב, באותה פגישה שהזניקה את מבצע "אביב נעורים". יעל אומרת שהיא מעולם לא הרגישה תסכול או כעס על העובדה שמפעיליה במוסד לא עידכנו אותה לגבי הזמן המדויק של המבצע. "ככה אנחנו פועלים וזה אחד העקרונות החשובים לכל מי שעוסק בפעילות חשאית", היא מחדדת. "אני חושבת שדווקא העובדה שלא ידעתי דבר מעבר למשימה הספציפית שלי גרמה לי לפעול ללא כל חשש, להתנהג כרגיל.

"ובכל זאת, לימים, אחרי שכבר חזרתי לארץ, נפגשתי עם מייק ואמרתי לו שלא העליתי בדעתי שיתרחש מבצע מבלי שאדע עליו מראש. מייק הסביר לי מדוע היה חשוב למען ביטחוני ולמען ביטחונם של האחרים למדר אותי. הוא גם אמר שהתמימות שבה קיבלתי את כל ההתנהלות סביבי שמרה עליי והבטיחה שאתנהג באופן טבעי ואמין. אני מסכימה עם זה. הוא אמר לי אז, ואני מצטטת את זה בספר: 'לזה אני מתכוון כשאני מדבר על התמימות שלך שזיהיתי אותה בפגישתנו הראשונה, והייתה לי תחושה שדווקא תכונה זו נחוצה כדי להגיע לביצועים קשים ומסוכנים'".

אחרי המבצע נשארה יעל בביירות עוד חמישה ימים. היא הייתה לבד, בסביבה עוינת, כשהרשויות המקומיות מנהלות מצוד אחרי זרים שסייעו לישראלים. ממסמכים שונים שהגיעו אליה שנים אחר כך, היא גילתה שכבר בשלבי התכנון דובר על כך שתהיה סמויה מעינם של לוחמי צה"ל, שהיא לא תזדקק למילוט אלא רק במקרה חירום, ושבהזדמנות הראשונה היא תצא מלבנון באופן טבעי.

ידעת שבעצם נשארת לבד, שכל האחרים עזבו?

"לא ידעתי לגבי אחרים, כי תודרכתי לנתק כל שריד וסימן לקשר ביני ובין המטה כדי לא לסכן את ביטחוני. היו לי הוראות אחרונות שקיבלתי ממטה 'קיסריה' אחרי המבצע, ובהתחלה ניסיתי להיצמד אליהן. נאמר לי לעזוב מיד את הדירה ולעבור למלון, לומר לבעל הדירה שאני חוששת להישאר בדירה שממוקמת בשכונה שקורים בה דברים כאלה, וכעבור שבוע לצאת לבלגיה לחופשה. אבל כשבאתי לבעל הבית שלי, שאיתו היו לי יחסים טובים וחמים, ואמרתי שאני מאוד מפחדת ורוצה לעזוב, הוא נראה מבוהל ואמר לי שהוא חושב שזה רעיון גרוע, שכל עזיבה פתאומית תעורר חשד ושאני יכולה לגור איתו ועם משפחתו עד שהעניינים יירגעו. הוא הביא חבר שלו שהכרתי, כדי שישכנע אותי. וגם הוא חזר על ההמלצה לא לעזוב בחיפזון, אמר שאיראה חשודה כי הם מחפשים אמריקאים. עד אז לא שמעתי שמחפשים אמריקאים".

אז מה עשית?

"נקלעתי לדילמה בין ההוראות שקיבלתי מהמטה להפסיק את השכירות, למכור את הרהיטים ולעבור למלון לקראת היציאה מלבנון, ובין מה שחשבתי לנכון והחלטתי לפעול לפי מה שידידיי בלבנון המליצו. צביקה זמיר אמר לי על זה פעם שאני הלוחמת היחידה שהפרה את ההוראה שלו ובחיוך האופייני לו הוסיף: 'אבל התוצאה הייתה טובה'".

מה הייתה האווירה בביירות לאחר המבצע?

"הרבה מתח וחשדנות. המוני בני אדם מילאו את הרחוב למחרת, היו צעקות, אנשים שנראו בכירים, מלווים בשומרי ראש חמושים, נכנסו ויצאו מהדירות של השלושה. מרבית החנויות באזור היו סגורות. אני זוכרת שהתלבשתי וירדתי למטה, התמזגתי בקהל הרב בדרכי לדואר לשלוח את המכתב ההוא שכתבתי לאמיל. משם הלכתי לספרייה ולמספרה. ניסיתי לשמור על שגרה, לתחזק את דמותי כיוצרת סדרת טלוויזיה על אירוע שהתרחש לפני מאתיים שנה".

והרגשת פחד בחמשת הימים שנשארת שם?

"לא ממש. היום כשאני חושבת על זה, זה נראה לי מפחיד. מפחיד אותי שלא פחדתי. אולי העובדה שהייתי אמריקאית, שלא גדלתי כמו הצברים על הפחדים מהרחוב הערבי — חיסנה אותי אז. הלכתי ברחוב ואף אחד לא שם לב אליי והרגשתי שסיפור הכיסוי שלי מצוין ואני מוקפת באנשים שרוצים את טובתי, שלא חושדים בי. הייתי שקועה בפעולות הכאילו שגרתיות שהייתי צריכה לעשות כדי לחזק את האמון בי. ביום שבו התקיימה הלוויית שלושת ההרוגים בעל הבית אמר לי שיש סערה ברחוב הלבנוני נגד האמריקאים. ביליתי את היום הזה עם משפחתו, שומעת את קריאות הזעם, ההסתה והתסכול נגד ישראל. זה לא היה קל. היו רגעים שחששתי שאולי משהו רע נרקם סביבי מבלי שאני חשה בכך, שאולי אנשים בסביבה מנסים לפשפש בזהותי. אחרי חמישה ימים אמרתי לבעל הבית שאני נוסעת לבלגיה לחופשה. הוא התעקש להסיע אותי לנמל התעופה, רצה לגונן עליי".

את זוכרת מה הרגשת כשהמטוס סוף־סוף המריא מביירות?

"לצד ההקלה העצומה שחשתי, חשבתי גם על בעל הבית הנחמד שלי ועל החברים הלבנונים שביקשו לגונן עליי ולהרחיק ממני כל חשד. ומצד שני ידעתי שהם נהגו כך כלפי דמות הכיסוי שלי — סופרת שכותבת תסריט — ואם היו יודעים את זהותי האמיתית, יחסם ותגובתם היו שונים. שאלתי את עצמי אם בגדתי בהם. גם עכשיו, עם פרסום הספר, הייתה מחשבה, איך יקבלו את זה השכנים ברחוב אל וואליד, שהיו חביבים אליי כל כך ופתאום ירגישו מרומים".

כשיעל נחתה בבריסל הגיע מברק למוסד: "היא הגיעה בשלום, הכל אצלה בסדר". הררי נכנס לחדרו של ראש המוסד זמיר עם המברק והוסיף בשוליים בכתב ידו: "בשעה טובה ומוצלחת". הם לא נזקקו למילים נוספות כדי לבטא את ההקלה שחשו.

העובדה שהשאירו אותך בביירות לבד עוררה בך תהיות?

"דווקא מייק, שהיה אחד האנשים הקרובים לי ביותר, שהכיר אותי יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי, העלה את זה בשיחה שקיימנו אחרי שחזרתי. הוא אמר שהוא זה שקיבל את ההחלטה להשאיר אותי בביירות ושאל מה אני חושבת על כך. אמרתי שאני חושבת שזו הייתה החלטה טובה. אבל הוא התעקש להסביר לי את כל השיקולים והחשיבה המעמיקה שקיים עם אנשי המטה שלו, עד להתייעצות עם ראש המוסד עצמו, לפני שקיבלו את החלטה להשאיר אותי שם. מה שעמד לנגד עיניהם היה הביטחון האישי שלי, שמירת סיפור הכיסוי והאפשרות שלי להמשיך במשימות. הם חשבו שכדי שאוכל להמשיך לפעול בהמשך בארצות אויב, הדרך המועדפת היא יציאה נינוחה וטבעית משם. השאירו אותי כדי שלא 'אשרף' ואוכל להמשיך להיות לוחמת. בדיעבד זה היה נכון כי זה הצליח. לא נשרפתי והשתתפתי במבצעים נוספים. יחד עם זה, היום אני מודעת לכך שהיה בזה גם סיכון".

הסוד

"הרבה שנים לא דיברתי"

הרעיון לכתיבת הספר היה של מייק הררי. אפרת מס, שכתבה יחד עם צבי זמיר את הספר "בעיניים פקוחות", יצרה במהלך כתיבתו קשר עם הררי, שהיה אחד האנשים הקרובים לזמיר עוד מהפלמ"ח. לאחר פרסום ספרו של זמיר שאל הררי אם תהיה מוכנה לכתוב על "אביב נעורים" ועל התפקיד שיעל מילאה בו. הספר "יעל — לוחמת המוסד בביירות" הוא התוצאה.

על המבצעים האחרים שבהם השתתפה יעל לא מדברת. בספר נכתב רק שהיו אלה מבצעים נועזים ושעל אחד מהם קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל. אבל היא כן כותבת על הפגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר, שהתקיימה חודש לאחר ששבה מביירות. "זמיר ומייק לקחו אותי לגולדה כדי להראות לה איך נראית לוחמת", מספרת יעל. "היא חשבה שכולנו במוסד גיבורים שריריים. היא הייתה המומה כשנכנסתי לחדר ואמרה: 'את כל זה עשתה הילדה הקטנה הזו?' דיברנו אנגלית. היא הושיבה אותי לידה על הספה, וכשיצאתי חיבקה אותי ונישקה אותי".

ושבועות ספורים אחרי שחזרת לישראל אבא שלך הגיע לבקר.

"הוא כמובן לא ידע כלום. הסוד הזה, שהיה מונח ביני ובין ההורים שלי, הוא אחד הדברים שהכי קשים לי. אבא שלי בא לישראל מיד אחרי מבצע 'אביב נעורים', והייתי חרדה שמישהו יזהה אותי ברחוב. הוא רצה לנסוע איתי לכל מיני מקומות במדינה ולא יכולתי, המשרד לא רצה שמישהו שבמקרה היה בביירות יזהה אותי. אני מניחה שהתנהגתי מוזר בעיניו ואני חושבת שאבא שלי ידע משהו, באינטואיציה, אבל הוא לא שאל שום שאלה. המשרד לקח אותו לביקור במחנות צבא, בצוללת. סיפור הכיסוי שלי היה שאני עובדת במשרד הביטחון במחשבים. לא ראיתי את ההורים הרבה במהלך השנים האלה והייתה מעין תחושת החמצה על זה שהם לא חולקים איתי את חיי העכשוויים. לא פעם שאלתי את עצמי אם הם יהיו גאים בי. לאחרונה, לקראת יציאת הספר, דיברתי עם בני משפחה והם אמרו לי שאם הוריי היו יודעים, הם היו מאוד גאים. היה לי טוב לשמוע את זה, ולמרות זאת השאלה הזאת כנראה לא תרפה ממני עד סוף ימיי".

קשה לשמור בסוד לאורך שנים חלק כל כך מרכזי מחייך?

"העובדה שאת לא חולקת את חייך עם אחרים היא אחד הדברים הקשים בתפקיד של לוחמת מוסד. צריך בשביל זה אופי מיוחד. כל השנים האלה לא הייתה לי חברה טובה. עם סיום השירות כתבתי יומן. אפרת מס הייתה הראשונה שדיברתי איתה בגילוי לב ושהייתה לי לחברה".

מה גרם לך להחליט לכתוב ספר?

"זה כאמור היה רעיון של מייק הררי. לי היו רגשות מעורבים ביחס לכתיבה, עד היום אני מרגישה שאני עושה קצת משהו אסור. שנים רבות לא דיברתי על הדברים האלה, אפילו עם לוחמים אחרים, וזה גם מנוגד למדיניות. אבל מייק רצה. היה לו חשוב להביא את הסיפור של 'קיסריה' בתוך כל המבצע הגדול הזה".

כמי שגדלו על מאטה הארי וסיפורים דומים, קשה שלא לשאול עד כמה מצופה מסוכנות להשתמש בנשיות שלהן במסגרת התפקיד.

"השתמשתי לא פעם בהיותי אישה, אבל מעולם לא השתמשתי בגופי כדי להתקבל ולעורר אמון במקומות שבהם פעלתי. הרגשתי ששמירת הגבולות היא דווקא היתרון של הנשיות, וזה גם היה המסר שקיבלתי מהממונים עליי. אף פעם לא ציפו ממני להיכנס למיטה במסגרת התפקיד, המסר היה הפוך — ויותר מזה, זו הייתה המדיניות. במקרה אחד רציתי לאכול בחדר האוכל במלון ונשאלתי אם אני לבד. כשעניתי כן, אמרו לי שלא מקבלים אישה לבדה. חששו שזונות יגיעו למלון. אבל בדרך כלל הנשיות עזרה לי להגיע לאן שרציתי. כשהלכתי ליד הבתים של שלושת הנעקבים, השומרים שאלו אותי מה אני עושה שם. אמרתי שאני גרה פה. הם אמרו 'בסדר' והניחו לי. יותר לא פנו אליי, גם בימים הבאים, כשהלכתי לחנות הירקות שהייתה צמודה לבניין שלהם. אנשים אוהבים נשים נאות. אצל בעל הבית בביירות זה היה מאוד ברור, אבל הוא אף פעם לא עבר את הגבול, תמיד קיבלתי ממנו יחס ג'נטלמני".

בזיכרון הקולקטיבי, "אביב נעורים" נצרב בעיקר כפעולה של סיירת מטכ"ל. מה שבעיקר זוכרים זה את מפקד המבצע אהוד ברק מחופש לאישה. קשה לך עם העובדה שהחלק של המוסד הוצנע?

"לא ציפינו לשום קרדיט, התרגלנו להיות סמויים מהעין. מבחינתי האישית זה היה בסדר. חייתי בשלום עם זה שאנחנו פועלים בחשיכה, לא חיפשתי קרדיט ציבורי. זאת הייתה השליחות שלי ואותה עשיתי. אבל לפעמים באמת שאלתי את עצמי למה לא מזכירים אותנו קצת יותר. הספר מבחינתי הוא בעיקר מימוש הצוואה של מייק הררי. תוך כדי כתיבת הספר מייק נפטר. על ערש דווי, ממיטת חוליו, הוא ביקש מצביקה זמיר שיסייע כדי שהספר ייצא לאור. עד כדי כך זה היה חשוב לו".

יש רגעים שבהם את מצטערת על ההחלטה להקדיש את החיים למוסד? על המחיר האישי שנאלצת לשלם?

"לא. נשארתי 14 שנים בפעילות מבצעית, והייתי נשארת יותר אבל נחלשתי פיזית והייתי צריכה לסיים. הייתי מאוד גאה במה שעשיתי. הייתי רוצה לעשות עוד".

ובכל זאת, מהספר אפשר להבין ששילמת מחיר, שלמעשה ויתרת על יחסים אינטימיים ורומנטיים.

"האמת היא שלא הייתי כל כך מעוניינת להתחתן. הנישואים הראשונים שלי היו קשים מאוד ופחדתי שזה יחזור. אבל זה נכון שבשנות השירות שלי לא נתתי לקשרים אינטימיים עם גברים סיכוי להתפתח. אחרי 'אביב נעורים' התאהבתי בגבר שהכרתי בבריסל, ולא העליתי על בדל מחשבתי להתקדם בקשר ללא עצתו של מייק. הפגשתי אותו עם מייק, ומייק אמר לי: 'לכי בעקבות אהבתך', ואני הלכתי — אבל מהר מאוד פרמתי גם את הקשר הזה".

אפשר בכלל לעשות את התפקיד הזה עם בעל וילדים?

"אני לא הייתי יכולה. עובדה, את בעלי הנוכחי, ג'וני, הכרתי רק כשהייתי על סף פרישה מהמוסד, וזה לא מקרי שהקשר התפתח רק לאחר סיום תפקידי כלוחמת. רק אז הייתי מוכנה לזה. נפגשנו באחד הניסיונות שלי ללמוד עברית באולפן. הוא היה מורה שם והוא 'הרס' לי את לימוד העברית. אבל כל השנים לפני לא הרגשתי שאני מקריבה משהו, להפך. השנים האלה העניקו לחיים שלי משמעות. הרי זה מה שאמרתי למייק בפגישה הראשונה שלנו: 'אני רוצה להיות שווה משהו. אני רוצה לעשות משהו שהוא שווה' — ואת זה השגתי". •

amira-l@yedioth.co.il