באוויר

באחד הקיצים של ילדותי נסענו לטיול בשוויצריה. שכרנו קרוואן ובמשך שבועיים התענגנו על חיי נדודים בירוק האירופי המשכר, ועל העובדה המדהימה שלפעמים צריך סוודר ביולי. באחת העצירות במתחמי הקמפינג המצוחצחים ליד הגבול עם גרמניה, יצאתי לסייר ומצאתי גן שעשועים, ובגן השעשועים מצאתי ילדה. בת גילי פחות או יותר, מאוד בלונדינית וקצת משועממת. היא לא דיברה אנגלית ואני לא דיברתי גרמנית, עובדה שלא באמת מפריעה לתקשורת בין בני אדם מתחת לגיל 12. שיחקנו והשתוללנו, וכשהחלטתי שהקשר בשל לעלות שלב טיפסתי לראש מסגרת הברזל שממנה היו תלויות הנדנדות והדגמתי את "גלגול המוות" – תרגיל שהמצאתי, שבמסגרתו אני נתלית הפוכה וקוראת "גלגול! המוות!"

אנה עמדה אי שם מתחתיי ומחאה כפיים. "תראי!" הדגשתי, "בלי ידיים!" נופפתי לה בידיי המשוחררות ואז משכתי את עצמי בחזרה למעלה וירדתי בקפיצה. "רוצה שאני אלמד אותך?" שאלתי, אבל אנה תפסה את היד שלי ומשכה אותי אחריה. עברנו בין מארג העצים הצפוף שהקיף את גן השעשועים ופתאום, משומקום: צהוב ואדום וכחול וזהב, צריחים ודגלים ואורות נוצצים, וריח חריף של קקי של פילים – קרקס!!

השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת והקרקס היה ריק מאדם. אנה ואני קפצנו על מזרן גדול באוהל, ואחר כך יצאנו ומצאנו פיל ישן בכלוב, ובחרדת קודש התקרבתי וליטפתי את גבו הגדול, שהיה רך במפתיע.

חזרתי לקרוואן בדיוק בזמן לחסוך להוריי התקף לב ולספר בהתרגשות שמצאתי גם חברה חדשה וגם קרקס וקבענו שנלך ביחד להופעה! בערב התרוצצתי בין האנשים שנאספו בפתח האוהל וחיפשתי ביניהם את אנה. גם כשהקהל התיישב סרקתי בעיניי שוב ושוב את הטריבונות, לשווא. הווילון האדום נפתח ורכב קטנטן יצא ממנו, ומתוך הרכב הקטנטן יצא ליצן גדול ואמר בגרמנית דברים מאוד מצחיקים, כנראה, כי הילדים האחרים נקרעו מצחוק. הוא פתח את דלת הרכב וליצן נוסף התגלגל החוצה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אבא שלי מילמל משהו על זה שהגרמנים תמיד היו טובים בלדחוס הרבה אנשים לתוך מקום קטן, "כן!" השבתי בהתלהבות, "הם מעולים בזה!"

מיקה אלמוג בקרקס

קרדיט ידיעות אחרונות

ואז יצא הפיל, אותו פיל שאנה ואני העזנו וליטפנו בצהריים. "פיל בגרמנית אומרים קלאוס", לחשתי לאחותי הקטנה, כי זה מה שאמרה אנה כשליטפנו אותו. המאמן נתן סימן, והפיל רכן קדימה והושיט את החדק שלו. הווילון האדום נפתח ומתוכו יצא מלאך – שיער מתוח לאחור וחיוך מתוח לרוחב, פאייטים זהובים מנצנצים על בגד גוף לבן וניצוצות מבריקים בעיניים כחולות – אנה!

היא עלתה על החדק של הקלאוס שלה בדילוג קליל, וזה הניף אותה באוויר בעודה ניצבת יציבה לגמרי – בלי ידיים! הקהל הריע ואז, מהעמודים הגבוהים בשני צידי הזירה התעופפו פנימה על טרפז יצורים מופלאים נוספים, שעשו סלטות משולשות ותפסו אלה את אלה באוויר, והכל באותה קלילות שבה רובנו פותחים את הדלת של המקרר – משפחה שלמה של לולייניים. וחשבתי שאין דבר נפלא בעולם מאשר להיות אנה, לוליינית בקרקס.

וחלפו עברו איזה עשור או שניים, ואני שוב בקרקס אמיתי לגמרי, כאורחת של קרקס מדראנו המפורסם, רק שהפעם טובל האוהל לא בירוק אירופי אלא במגרש חניה בת־ימי לוהט של סוף אוגוסט (אף אחד לא צריך סוודר), ולצידי יושבים בעלי ושלושת ילדיי, כי את החופש הגדול אני כבר מזמן מכירה מהצד של ההורים. אני מרגישה איך מתבשלת בי הכנה לאכזבה, כי לכך נדונו רוב המפגשים עם זיכרונות הילדות, הכל קטן ומרופט יותר, מואר פחות טוב ומצולם מזווית מחמיאה הרבה פחות מהאינסטגרם של הזיכרון. אבל אז אורות הקהל כבים ולזירה נכנסים בזה אחר זה אנשי הקרקס בתלבושות צבעוניות, לצלילי פלייליסט של מיטב להיטי שנות ה־80; שלושה בחורים חסונים קופצים על טרמפולינה ומטפסים על קיר ב־90 מעלות, הולכים על חבל מעמידים פירמידה על חבל דק בגובה חמישה מטרים, ליצן מצחיק באמת ממלא בכישרון את המעברים בין הקטעים, והקסם עדיין שם.

אלמוג מעל הטרמפולינה. "תמיד חוזרים לקרקס"|

קרדיט ידיעות אחרונות

הקהל, רוב הזמן, לא מאוד מתרגש ממתיחת היכולת האנושית המתרחשת לנגד עיניו. אני תמהה אם זו קהות חושים של הורים מותשים בסוף אוגוסט, שמעבר לאסירות התודה על כך שהם זוכים להעביר שעתיים במזגן, כבר לא באמת מסוגלים להתרגש משום דבר, או שזה הקהל הישראלי באופן כללי שנוטה להיות מעט בלאזה, מותש ממציאות עמוסה ביותר מדי הפתעות, ולא מרגיש מחויב במיוחד לחוזה עתיק היומין בין אמן לקהל, שאומר בין השאר: "האמנים יעלו על שני אופנועי פעלולים ויתגרו קשות בגורלם ברכיבה בתוך גלובוס ברזל גדול, והקהל יעצור לרגע נשימתו ואחר ימחא כפיו לאות הערכה והבעת הנאה". בסוף כל רגע כזה מחווים האמנים בידיהם, "תנו לנו", הם מבקשים, והקהל נענה חלושות, כמשיב בעיקר: "כבר שילמנו עבור הכרטיסים והנה אנחנו יושבים פה, מה עוד אתם רוצים?"

בסוף ההופעה אני נפרדת ממשפחתי, חוצה את הזירה, עוברת דרך הווילון האדום ונוחתת ישר לצהריים רותחים במחנה הקטן שהוקם לאנשי הקרקס מאחורי האוהל. יש לציין, שהתמונה שהייתה לי בראש לגבי מחנה של קרקס נשענת כולה על הסרט "ויוה מריה", קומדיה הזויה־משהו משנת 1965 בכיכובן של בריז'יט בארדו וז'אן מורו, סרט שהתאהבתי בו בסביבות הגיל שבו הייתי כשפגשתי את אנה הלוליינית.

בארדו ומורו מגלמות זמרות קברט שמופיעות בקרקס, לשתיהן קוראים מריה, והן הופכות, אחרי שלל תהפוכות, למנהיגות של מהפכה ומרד נגד דיקטטור דרום אמריקאי. הזוי, אמרנו, אבל מצחיק. הסרט מוכר בעיקר בזכות הסצנה שבה נקרעת לבארדו השמלה במהלך שיר והיא ממציאה – בטעות – את הסטריפטיז. יש לציין שגם בסוף ההתערטלות לבושות היא ומורו במחוך ובתחתוני־מכנסיים עד מתחת לברך, וגופן מכוסה בערך ב־300 אחוז יותר מגופה של קים קרדשיאן כשהיא קופצת בבוקר למכולת לקנות חלב. בכל מקרה, הן נודדות עם הקרקס וגרות בקרוואנים מעץ עם וילונות תחרה על החלונות. הקרקס הוא הבית שלא היה להן מעולם, והגאולה שלא היו מוצאות בשום מקום אחר.

מחנה הקרקס שאני מוצאת מאחורי האוהל בבת־ים מעט שונה. שכונת קרוואנים קטנטנה, מכולות ליתר דיוק, וביניהן מקלחות שדה ושירותים כימיים, מתקני כביסה עמוסים ומטבח חיצוני מאולתר אך מסודר ונקי מאוד. אחד מהחבר'ה של הטרמפולינה עומד וקוצץ ערימה אדירה של בצל, סיגריה בפיו, מחבת מתלהטת על כיריים חשמליות לצידו. אני ניגשת אליו ומנסה לקשור שיחה, אבל הוא לא מדבר אנגלית ואני לא מדברת רוסית, ושנינו למרבה הצער כבר עברנו את גיל 12. הוא מחייך ושולח יד לתוך צידנית, ומושיט לי מתוכה בירה קרה. צודק, לא תמיד חייבים דיאלוג, סבבה.

אני מקבלת בגד לוליינות בכחול וזהב ונעליי לוליינית רכות, וברגע שאני מחליפה בגדים אני משוכנעת לחלוטין ביכולותיי לטפס על קירות, לקפוץ שלושה מטרים באוויר, לעשות ארבע סלטות ולנחות בקלילות של פרפר ובדיוק של מנתחת מוח. זה מרגיש כל כך נכון. אני מטפסת בסולם שמוביל לפלטה מעל לטרמפולינה, מרגישה כוחות נאגרים בי – וקופצת! זה הרגע לספר שטרמפולינה מקצועית מאוד־מאוד, איך לומר? – מקפיצה. ואם נגיד יצא שנחתתי לא ממש על הרגליים אלא יותר על התחת, פחות פרפר יותר היפופוטם, אז עכשיו היא מקפיצה אותי שוב ושוב לקול צחוקם של לולייני הטרמפולינה האוקראינים, בהם ילד בלונדיני מתוק, בן של אחד הלוליינים, שבא לצפות באישה המצחיקה שלא יודעת לעשות שום דבר. מי צריך ליצן?

על בריאן הקולומביאני נפל התיק להדריך אותי. הוא בקרקס מגיל 11. בקולומביה יש לו אישה וילד, והוא מתגעגע נורא. חשבת אי פעם לעשות משהו אחר? אני שואלת, ובריאן אומר שיעזוב את הקרקס כשיוכל לקנות בית ולהקים עסק קטן, נגיד מכולת או חנות. אני חושבת על התפיסה הרומנטית שלי את חיי הקרקס כאקט של מרדנות, שבירת מוסכמות בורגניות לטובת חיים של חופש ואמנות, כשבעצם רוב האמנים נולדו לתוך החיים האלה, כמו ליאני הטרפזיסט, שהוא דור שלישי לקרקסנות, או שמצד שני, הקרקס סיפק להם דווקא שדרוג מעמדי, הרחיק אותם מחיים של עבודה במכרה או ברחוב וסיפק להם סיכוי לעתיד טוב יותר.

גם ליאני הטרפזיסט רוצה בית ועסק בעוד כמה שנים. אני מנסה לדמיין את הבחורים שלבושים כמו ספיידרמן ומתעופפים באוויר יושבים מאחורי דלפק ומוכרים טורטיות. לא תתגעגעו? אני שואלת, ובריאן אומר שהכי חשוב לו לתת עתיד למשפחה שלו.

אנחנו עוברים לטיסו, חבלי הבד הגדולים. אני מתרוממת לאוויר וחושבת איך הצורך הבסיסי בשורשים ובאדמה לא מדלג גם על מי שכל חייו מתעופף בין טרפזים וארצות. גם הם רוצים ארבעה קירות לחזור אליהם מנדודיהם, כאלה שאין תחתם גלגלים. למרות שגם על הטיסו אני לא מסוגלת לעשות עשירית ממה שדמיינתי, בכל זאת אני באוויר ובריאן מסובב אותי, ואני מתהפכת ונתלית בסחרור־מעוף־מחול, מותחת גו וזרועות ומתמלאת מחדש בחדווה ההיא של ילדותי, שמחה שכולה גוף והכל בה אפשרי, גבירותיי ורבותיי – בלי ידיים!!

כשבריאן עוזר לי לרדת הוא אומר, "אבל גם כשיהיה לי בית ועסק אני אבוא לעבוד לפעמים בקרקס. תמיד חוזרים לקרקס".

בלילה ההוא מזמן, כשנגמרה ההופעה, רציתי לחכות לאנה, אבל אחותי ואחי הקטנים כבר נרדמו והיינו חייבים ללכת. מוקדם בבוקר למחרת רצתי לקרקס, להגיד לאנה כמה נפלאה היא הייתה, שהיא צריכה ללמד אותי ולא להפך, אבל מעבר לעצים שהקיפו את גן השעשועים עמד שדה ריק. רק רמזים נשארו: אדמה הפוכה במקומות שבהם ננעצו יתדות ענק, כמה אניצי חציר וקש בין גבעולי הדשא, וקצה קצהו של ניחוח — קקי של פילים וחיים אחרים לגמרי. •