בון ג'ובי, Burning Bridges

הקריירה של בון ג'ובי מייצגת היטב את הפער העצום השורר לעיתים בין דעת המבקרים לטעם הקהל. אבל ג'ון בון ג'ובי, האיש שמנהיג את ההרכב למעלה מ־30 שנה, יודע בשביל מי מהם הוא קם בכל בוקר. ולראיה, האלבום החדש של הלהקה, Burning Bridges, היוצא בתזמון אידיאלי לקראת הופעתם בפארק הירקון בעוד חודש, מוגדר כאלבום למעריצים. גם אם לא מדובר ברעיון מקורי במיוחד (אפילו רוקפור הוציאה פעם אחד כזה), נראה שהגרעין הקשה של אוהדי הלהקה ימצא כאן כמה רגעים משמחים.

ועדיין, איך שלא ננסה לסובב את זה, Burning Bridges הוא יותר אסופת שירים שלא נכנסו עד היום לאלבומי הלהקה, מאשר הצהרת כוונות של להקת רוק בשיא כוחה. והבעיה מתחילה עוד לפני ההאזנה. בהנחה שבין המעריצים (ומדובר באלבום למעריצים, כן?) יש כאלו שעדיין רצים לחנות בכדי לרכוש אלבומים שלה, קשה להבין מדוע האנשים שסביב בון ג'ובי בחרו לארוז את הנוכחי בעטיפה כה סתמית (שם הלהקה, שם האלבום וזהו) ולהגיש עם דף בודד ונטול מידע על הקלטת השירים.

והבעיות לא מסתכמות רק בצורה. עשרת השירים שכאן אמנם מייצגים את גבולות הגזרה בהם פועלת בון ג'ובי ‑ מבלדות הרוק הדבשיות ועד להמנוני הרוק ‑ אבל חלק לא מבוטל מהשירים שכאן, כמו למשל We Don't Run או Life is Beautiful מרגישים כמו צל חיוור לשירים מוצלחים מהעבר של בון ג'ובי. גם באגף הבלדות המצב דומה, עם Blind Love שמתאמץ לרגש או Fingerprints הארוך עם סולו הגיטרה הצפוי בסופו, שלא מתקרב לבלדות המלוטשות שהג'ובים כתבו בעבר.

כשזה מגיע לחומרים שצריכים לשלהב אצטדיון גדוש המצב משתפר. זה מתחיל בחצי בלדה החביבה We All Fall Down וממשיך ל-I'm Your Man שלא נופל מהחומרים המוצלחים של בון ג'ובי המאוחרת. מי שמציל את האלבום־אסופת שירים הזו הוא Saturday Night Gave Me Sunday Morning שנכתב עם המפיק ג'ון שנקס וריצ'י סמבורה, גיטריסט הלהקה שפרש לפני כשנה. זהו אחד מהשירים הסוחפים שבון ג'ובי יצרו ב־15 השנים האחרונות ‑ שאי הכללתו בסט המתוכנן לפארק תהיה בגדר פשע.