למה כן עכשיו

בגיל 13 איתי זבולון החליט להתאבד. בסצנת ההיפ־הופ הישראלי, שבה כולם מאדרפקרז קשוחים - הוא בחר לתת לעצמו דווקא שם של דג. בבריכת הטסטוסטרון ההיא, כינוי כמו טונה שם את הל' בלוזר. יותר נמוך זה רק גפילטע. אבל כשחושבים על זה קצת, השם הזה הוא בדיחה טובה על חשבון הז'אנר. "זה הכינוי שלי מגיל 13", הוא מסביר. "כשהתחלתי לעשות ראפ זה היה בהתחלה של ההיפ־הופ וכולנו היינו די דבילים. כל אחד מצא לו איזה כינוי כזה. אז היו כל מיני כינויים מסתוריים כמו העקרב והנמר. אמרתי וואלה? ככה?! אז אני אהיה טונהמן. אני איש הטונה! זה כמו גיבור־על שנשמע נורא".

בעצם הכרזת שאתה אנדרדוג.

"בדיוק. זו פארודיה על שם של ראפר. אבל זו הייתה דאחקה שהפכה להחלטה מאוד גרועה, ככה לפחות חשבתי במשך שנים. איך אהיה בעבודה רצינית עם הכינוי הזה? ומה, אני אהיה זקן בן 80 ויקראו לי טונה? חשבתי שלא יתייחסו אליי ברצינות".

הפסקת מתישהו להתבייש?

צילום: גבריאל בהרליה

"לפני שנתיים הפכתי את השם של הסטודיו לעיצוב אתרים שהקמתי ל'מיי ניים איז טונה'. בהתחלה רציתי שייקחו אותי ברצינות; אבל בשלב מסוים אמרתי לעצמי טונה, מה הבעיה שלך? שיידעו, בכיף. טונה זה מה שאני. אז יצאתי מהארון. אמרתי ללקוחות אני טונה והם קראו לי טונה. זה היה די משחרר".

רגע, בלב אתה קורא לעצמך טונה?

"נראה לי. אני בטוח לא קורא לעצמי איתי. מבחינתי, זה טונה וזה קורה".

ובקיץ הזה הכל באמת קורה לו. בגיל 31, אחרי יותר מ־15 שנה בתעלות הניקוז של ההיפ־הופ הישראלי, הרבה דחיות, חברות בלהקה כושלת ושני אלבומים גנוזים, טונה עלה ברשת של המיינסטרים הישראלי. זה התחיל כשהקליט את 'גם זה יעבור', שכולו הצדעה לדינוזאורים של הניינטיז־אייטיז, מהטמגוצ'י עד ליאור מילר, והמשיך כשהקליפ לאותו שיר, שעשה עם נאור סוקי, הפך לוויראלי. בשלב הזה גם הפלייליסט גילה אותו ומשם הדרך למיליון ציפיות ביוטיוב הייתה בטוחה.

אבל זה לא הסתיים שם. 'רוק 30' נטחן בגלגלצ והפך לשיר החשוב שלו, המנון לוזרי, מעין 'הילד בן 30' לדור האינטסטגרם. כשיצא אלבום הבכורה, 'גם זה יעבור', שלפו ממנו העורכים ברדיו את הדואט הקורע עם שלומי סרנגה - 'למה לא עכשיו?' ההצלחה של טונה היא חלק מהרנסנס שעובר על ההיפ־הופ הישראלי בשנה האחרונה, לצד נצ'י נצ' וקפה שחור חזק, אבל חורגת מגבולות הז'אנר. האלבום שלו הצליח לעשות את הדבר החמקמק הזה, ולזקק את רוח התקופה. הטקסטים שלו משלבים תבוסתנות וביקורתיות, מהסוג שמדבר גם לקהל של בני 30 פלוס, לא משהו שקורה הרבה בהיפ־הופ המקומי. המוזיקה מפלרטטת עם רוק, אייטיז וים־תיכונית. אלבום היפ־הופ שנוגע במחאה החברתית, בקיפאון המדיני, בהמתנה לאהבה שלא מגיעה, בכישלונות, בשנאה העצמית. אותה תחושה חמוצה של חוסר מוצא.

"טונה הוא אפילו לא סיפור סינדרלה", צוחק המוזיקאי ומבקר המוזיקה נוי אלוש. "זו סינדרלה אחרי שהכרכרה נתקעה עם פנצ'ר בכביש 6. אף אחד לא ציפה לדבר כזה. קודם כל, הוא נציג הלוזרים. הבנאדם כבר בא לאלבום הזה תשוש, בלי כוחות, נואש, בן 30 פלוס. גנזו לו שני אלבומים. זה הניצחון של כל ההיפ־הופ בסיבוב הנוכחי. הוא אמר החיים בזבל ובוא נלך על זה בכל הכוח. והוא פשוט טוב בעיניי. זה אלבום למזוכיסטים, לא משנה אם בני 28 או 35. זה אלבום שאתה מקבל את הכל לפנים ואתה נהנה מזה.

"בעיניי, הכוח שלו הוא בטקסטים. קחי טקסטים של שלומי שבן, לא התחברתי אליהם כמו שהתחברתי לשירים של טונה. בכלל, זו פעם ראשונה שהתחברתי לטקסטים בהיפ־הופ ישראלי. בעיניי זה לא היפ־הופ הארד־קור, כי היפ־הופ נטו זה מוגבל לקהל מסוים. מוזר לי להגיד את זה, אבל זה יותר נשמע כמו הרוק הישראלי החדש. הוא איזה סינגר סונגרייטר. זה קול שאומר חביבי, הכל בסדר. אתה לא לבד. ובגילי, זה נורא נורא חזק".

'רוק 30', הוא סיפור אוטוביוגרפי שנכתב לפני כמה שנים, כשטונה מצא את עצמו עם חלומות דהויים מהניינטיז, בלי עתיד, בלי תקווה, זרוק בחריצים של הספה כמו שלט. "יש את הסדרה הזאת באותו שם, אף פעם לא ראיתי אותה", הוא מסביר. "אהבתי את השם. חשבתי שזו הזדמנות טובה לדבר על החברים שלי ועליי. חשבתי שאין מישהו שמייצג את הדור הזה. לא קורה כלום עם החיים שלי. אפילו לא קרוב. לא למדתי ולא עשיתי שום דבר. אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו נוגע בנושא הזה בהיפ־הופ, אולי בעולם".

אתה זוכר איזה רגע מכונן?

"בגיל 27, ישבתי עם אבא שלי בארומה, שיחה ספונטנית כזאת, כן, זה לא שאנחנו קובעים להיפגש בארומה, ונורא הדאגתי אותם.

"אבא שלי אומר לי, 'אולי תפתח עסק משלך, כי תשמע, אתה צריך שיהיה לך כסף'. אמרתי לו, 'אני יכול לעשות הרבה דברים ויש לי כישרונות והכל בסדר, והוא כזה נרגע, אבל אז אמרתי לו שכנראה שאני לא אעשה אותם. כי אתה חייב להבין שהבן שלך הוא אמן, ושאני לוקח את הסיכון שלא יקרה עם זה כלום לעולם ושאני אמות אמן עני שאף אחד לא מכיר'".

ורוב הסיכויים שזה באמת מה שהיה קורה.

"אז מה? אז היה לי אחלה סיפור. את יודעת מה יותר עצוב מזה? אנשים בגיל 40 שהולכים ללמוד משחק כי זה מה שהם חלמו לעשות ולא עשו. כי אם זה מה שאתה מרגיש שאתה צריך להיות זה לא עוזב אותך. גם אם תהיה בן 90. וזה הרבה יותר עצוב להיות זה שוויתר על החלום מאשר להיות אמן עני שלא שומעים עליו. ועדיין שיהיה ברור: אני מאוד בעניין של כסף. אני פשוט מאמין שהוא מגיע כשאתה עושה משהו שיש לך תשוקה אליו. אז כן, 'רוק 30' זה כל הסיפור שלי. זה הסיפור עם אבא שלי וזה הסיפור על כך שאתה מגיע ויש שני אנשים בהופעה שלך. אין לך כלום. אתה מסתכל במראה, רואה שאתה בן 30 וראפר".

היית בדיכאון?

"אתה יושב בבית, הולך חוזר, מהספה למקרר. לא בא לך לישון ולא בא לך לקום. לא מצליח לכתוב שירים. המזל הוא שסמכתי על עצמי שזה ייגמר. זו הייתה תקופה שהכל נשבר והכל התפרק, אז ברור שהייתי בדיכאון. אני זוכר שממש לפני שהתחלתי לכתוב את האלבום הנוכחי אמרתי לשרית, בת הזוג שלי, שאני לא חושב שזה הולך לקרות לי. רציתי שהיא תדע את זה. היה לי מאוד כואב להגיד את זה אבל רציתי שהיא תדע".

מה רצית? שהיא תדע שהיא עם בחור שאולי לא יצליח בחיים?

"כן. שלא תתאכזב ממני. כי יכול להיות שמה שאני יודע לעשות לא יזיז לאף אחד, שכנראה שאין לי מה להציע".

הייתה לך תקופה של הרס עצמי? סמים? רוקנרול?

"יש מי שיגיד שאני סאחי. מעריצות? מי הכיר אותי? הרוקנרול שאני מכיר זה לנסוע להופעה באיזה חור בצפון הארץ ובעלת המקום צועקת עליך ובאים עשרה אנשים, שזה עוד בסדר, ואין לך ציוד ואין הגברה ואין סאונד־מן. כולם כועסים על כולם. עושים לך טובה שנותנים לך לשתות משהו מהבר. זה רוקנרול. לעשות את ההופעה למרות כל הדברים האלה ולחזור הביתה ולשים את הנגנים בבית. כל מה שקורה עכשיו זה עולם מקביל מבחינתי".

מה ההורים חושבים היום? הם מרוצים?

"בטח. הייתי מתחלף איתם. הם מתעסקים רק עם הכיף. באים להופעות ואין דבר כזה בארץ - שהקהל שר את כל המילים מהראשונה והאחרונה. אני הולך להופעות, גם של הגדולים ביותר, ואין לאף אחד קהל שלא נותן לשיר מילה ושר במקומך את הכל. זה רק אצלי ואצל נצ'י".

יש כאלה שאומרים שאתה לא עושה בדיוק היפ־הופ. מסכים?

"'רוק 30' זה השיר הכי היפ־הופ ניו־יורקי שהיה בארץ. אין לו פזמון. סאבלימינל היה צריך את מומי לוי שישיר בפזמון בשביל שיעכלו את המוזיקה שלו. אולי שב"ק ס' עשו את זה קצת, וזהו. ב'רוק 30' אין את זה".

כדי להפוך מטונהמן ג׳ונס הלוזר, לטונה, גיבור־העל של הפלייליסט, זבולון הבין שהוא חייב לעבוד הפוך מכל מה שעשה עד עכשיו. האיש שחי על פאנצ'ים הבין שהוא צריך לנקות אותם ולהתרכז בסיוט של כל גבר: רגשות. במקביל, הוא הרגיש שהוא חייב להשתכלל מוזיקלית. הפסיק לקחת עבודות כמעצב דווקא בשלב שבו עבר מחובות גדולים לחיים בורגניים בפחות מחצי משרה. "עבדתי בקטנה ועשיתי עשרת אלפים שקל, ואני לא אדם בזבזן, לא קונה כלום, החיים נוחים אבל לא מספקים כי אתה לא ממש מוזיקאי ולא ממש משקיע בקריירה כמעצב". כשהחליט להתרכז במוזיקה ולרדוף אחרי החלום שלו, אולי בפעם האחרונה, עלה במשך שנה על רכבות לערים אקזוטיות כמו נהריה, ישב בבתי קפה על הגעתון וכתב את המציאות הישראלית בעיניים של מתבונן. בשאר הזמן חי באולפן. מנגן, משייף, ניזון מהדבר הראשון שנמצא במקרר, משמין ב־15 קילו, מתאבד על הפרויקט כאילו מדובר בצ'אנס האחרון.

הפרטנרים שלו לעיבוד ולהפקה המוזיקלית, ניר דנן ויקיר בן־טוב, דווקא לא התלהבו מהיציאה הראשונה שלו, שיר עידוד לחבר שבור לב עם הרבה אייקונים מהניינטיז־אייטיז. "בוא נגיד שאם היינו כמה שנים אחורה מרוב הלחץ הייתי עושה שיר אחר. משהו שאני חושב שאולי יתפוס. אבל הבנתי שעכשיו אני רוצה להגיד שגם זה יעבור כמו סמנתה פוקס. שמישהו חייב להגיד את זה".

תגיד, ישבת בבית וחשבת מי מספיק האז־בין כדי להיכנס לשיר?

"התחלתי לחפש בגוגל כתבות על דברים שעברו מהעולם. לא מצאתי הרבה כתבות כאלה. אז נכנסתי ל'סטטוסים משנות ה־90'. עברתי על כל הסטטוסים, זה היה נורא ארוך, אבל פתח לי את הראש. שוקולד ורדית! ראיתי גם פרסומות מהניינטיז ביוטיוב. לא ייאמן שהדברים האלה שודרו. עכשיו, אני טוב בפאנצ'ים. 'החיים זה לא סרנגה לא הכל חלק' זה מה שהיה לי הכי קל לכתוב. אבל בשלב מסוים אתה מבין שזו מסיכה, הפאנצ'ים. ואז אתה מתחיל ללמוד לכתוב באמת. הייתי צריך לנקות עשרות פאנצ׳ים".

טוב שהשארת את "גם לפרס שברו פעם את הלב".

"כן, אהה, כי כשאתה אומר שגם לפרס שברו את הלב זה איפשהו מרגיע".

היה מישהו שהתלבטת אם להכניס?

"דווקא עם פרס התלבטתי. לא רציתי לעשת עליו מנחוס. אז בהקלטה אמרתי בגין. ואז שמעתי את זה ואמרתי עזוב, לא מתאים. מה קשור עכשיו בגין ושיניתי מיד לפרס".

קיבלת טלפונים זועמים מהאנשים שאוזכרו כדינוזאורים נכחדים?

"שמעתי שליאור מילר מאוד אהב את השיר".

ולא הרגשת שאתה הורג את קארין אופיר שאוזכרה לצד הטירנוזאור?

"למה? לא אמרתי שהיא גרועה, שהיא מתה, שהיא לא תחזור. אמרתי גם זה יעבור כי הרבה זמן לא שמענו ממנה".

איך תרגיש אם בעוד כמה שנים מישהו ישתמש בך כרפרנס למשהו שעבר מהעולם?

"האמת היא שזה מתבקש. אבל אני מזהיר מראש: זה לא מקורי. זה לא מצחיק. אתם סתם תחקו אותי (צוחק)".

ספר קצת על החיים החדשים של טונה, מלך הפלייליסט.

״מה השתנה? בואי נגיד שאני הולך עם מטען! הסלולרי שלי מצלצל נון־סטופ. בפייסבוק זה אלפי פניות. כל האנשים שהערצתי בילדות פונים אליי. הדג נחש הזמינו אותי להופיע בערך שבוע אחרי שיצא 'גם זה יעבור'. בלקן ביט בוקס הזמינו אותי עכשיו להופיע איתם ב'פסטיבל התמר'. אם הם היו יודעים כמה אני מעריץ אותם, הם היו מנצלים אותי (צוחק). וזה קצה הקרחון. פתאום שולחים לך שארז טל כתב שהוא אוהב את השיר וקובי מידן עונה לו בפייסבוק. מתלהבים מהטקסט, מהקליפ. אסף אמדורסקי מאוד אהב. הבנתי ששלמה גרוניך מאוד אהב. אתה אומר לעצמך, 'וואו, אבסורד. הרי האיש גאון. הוא יודע את כל התווים ואני יודע כמה? שניים?' ואז פתאום אתה מקבל הודעה שאתה בארץ נהדרת במערכון על בנט. והמוח לא מחבר בכלל.

"מצד אחד יש שמחה ואושר שאתה מקבל הכרה. איזושהי תחושת הקלה, שכל הזמן שביזבזתי לעצמי ולאנשים לא היה לחינם. הקלה ואושר ענקי. אבל גם פאניקה".

למה?

"בהתחלה הייתי נורא בפאניקה. בשבועות הראשונים אחרי שהשיר יצא. פאניקה מהאנשים, מהטלפונים. מתקשרים אליך מערוץ כלשהו ואומרים לך, 'תבוא לשעשועון הזה' ואתה לא יודע מה לעשות כי אם לא תלך לזה אולי תיהרס לך הקריירה? אבל אולי יש שם הזדמנות? זה נראה לך כמו ההחלטה הכי גורלית באותו יום. אז לוקח זמן עד שאתה מבין שזה סתם טלפון מעוד ערוץ וזה שטויות".

אתה נראה דווקא מאוד אדיש. כמה מזה פסאדה?

"חוץ מזה שאני באמת אדם אדיש, העיניים שלי חצי סגורות תמיד. ככה נולדתי. כשהייתי הולך לראיונות עבודה הייתי צריך להגיד להם שאני לא מסטול. במקרה, חוץ מהצורה של העיניים גם האישיות שלי כזאת. מרחף. תוך שנייה אני בחלל. שט לי עם רעיונות. בכלל, קשה להיות אני. אני בלתי נסבל. חצי קול ממש ובחצי השני נראה לי שכל דבר זה סוף העולם. אני מסוגל להיכנס לפאניקה קיומית משטויות. אם אני לא מצליח לכתוב למשל, אני נכנס לדיכאון. אומר לעצמי שאני כזה חרא. שלעולם לא יהיה לי שיר. אחרי שזה עובר אני יודע שזה דבילי".

נולד וגדל בפתח־תקווה. אבא עצמאי, אמא מזכירה. בית בורגני. טונה הוא הבן הבכור, אחריו שני אחים וחצי אח מנישואיו השניים של אביו. ילד עם דמיון מפותח, "ילד טוב, אפילו טוב מדי", הוא טוען. את השכונה הוא מתאר כ״נווה חמציצים. שכונה אולד סקול. כולם בחוץ כל היום. אני לא הייתי מגיע הביתה. כולם בחוץ על הברזלים לא עושים כלום. מדברים. הייתי חלש מאוד בכדורגל. לא מסוגל לתפוס כדור. מאוד מגושם. אבל מצד שני, תוך שנייה יכול לעשות הליכת ירח כמו מייקל ג׳קסון".

בגיל 15 הוא חווה נ"צ שכל ראפר צריך לעבור: התחככות עם החוק. אצל טונה, זה נגמר יחסית סולידי. "בגיל 15 המשטרה תפסה אותנו כשעשינו גרפיטי. עשו מארב חמוד כזה. אני זוכר שניסיתי לברוח, אבל עצרתי מאוד מהר. הכניסו אותנו לניידת. ואז תחנה. חקירות. הורים. היה מאוד מלחיץ. קודם כל הם רצו לוודא שאנחנו לא משתייכים לאיזה ארגון ונדליסטי או לכת השטן. ברגע שהם הבינו שאנחנו עושים את זה בשביל האמנות הם פתאום אמרו 'אוקיי'. אז הייתה לי אזהרה ותיק פלילי שנסגר בגיל 18".

הוא מתגייס לצבא. קודם לצנחנים ומשם מתגלגל להדרכה. עד שהפקודים שלו גילו במקרה שהמפקד הוא גם ראפר. "אז בהתחלה היו צחקוקים. ואני זוכר שבאוטובוס חזור זה התחיל ב'המפקד, נכון שהיית ראפר? המפקד, שהיו לך ראסטות?' כמובן שבהתחלה אתה חושב מה לענות. אבל אתה קולט שכושר ההרתעה שלך מת. נפטר. אין. הייתי עושה להם כיבוי אורות. זה היה, 'לילה טוב המפקד, יו!' זה מצחיק ואתה צריך להתאפק שלא לצחוק איתם. זה לא יאה. אז בסוף עשיתי להם שיחה שעיקרה היה נו, אז אני ראפר. מה נעשה? לא נעשה קורס? עוד פעם תעשו יו יו? זה ניטרל את זה. היה עוד יו מדי פעם כשמישהו ממש רצה להגניב, אבל אתה לא יכול לשלוט בהכל".

במציאות, הוא הרבה יותר איתי זבולון מטונה הראפר. בחור עם כאריזמה שקטה, שלא יורה פאנצ'ים מחודדים, והיה יכול להיבלע בקלות בחדר אוכל של כל חברת היי־טק ישראלית. שלומי שבן, למשל, שאליו השווה אותו נוי אלוש, שומר על אותה פרסונה גם בחיים עצמם. טונה בהחלט מתעתע. חיית במה, כפי שכל מי שראה אותו מפרק את הבארבי בהופעה מכורה מראש יכול להעיד (ב־26.9 הוא חוזר לשם), ובחור מאופק במציאות.

"אני חוטף על מי שאני כל הזמן", הוא מסביר. "אנשים אומרים לי, 'חשבנו שתהיה יותר משוגע. למה אתה לא כמו שאתה על הבמה? אז אני אומר שאני בדיוק כמו שאני על הבמה: דביל. אני פשוט לא חושב שאני צריך להתאמץ להתחבב על אף אחד".

עוד דברים מפתיעים: את החופשות שלו הוא מעדיף לעשות בישראל. "מעדיף לנסוע לטבריה על חופשה בלונדון", הוא מצהיר. "בטח לנסוע למלון בראשית. היינו לא מזמן ברומא, היה סתם. סאחי מת. אין מה לעשות שם. לא מעניין אותי ההיסטוריה של רומא, לצערי. עוד פיאצה ועוד פיאצה, הבנו".

בצהריים רותחים אנחנו נוחתים באולפנים של רשת ג', לטובת ראיון וביצוע של טונה והחבר והמפיק ניר דנן, במצעד השנתי של התחנה, שבו 'גם זה יעבור' הגיע למקום 17 המכובד. שניהם לא מורגלים להתחככות ההכרחית ולבחישות פוליטיות. מיכל אסולין, מגישת המצעד, מרביצה בטונה שיעור קצר בפוליטיקה: "מספיק שלא תענה פעם אחת לשדרן הוא לא ישדר אותך, אתה מבין?" הוא שותק. "אני פשוט לא רוצה שתפספס את המומנטום", היא מסבירה. במקביל, טוני פיין - אייקון אייטיז שבעצמו ראוי היה להיכנס ל'גם זה יעבור' - חג באולפן עם מטפחת סגולה לראשו, דורש מהם לספר איך היה להם הדואט עם שלומי שבן. "זה היה עם סרנגה", טונה מסביר לו באדיבות.

מצב הצבירה שמתאר אותו בהתנהלות פוליטית הוא בעיקר מבוכה. הרגע הראשון שהוא מרגיש כמו דג במים מגיע כשמחברים לו את המיקרופון. הביצוע שהוא נותן שם ל'גם זה יעבור' מעמיד על הרגליים גם את ותיקי התחנה. אנשים שרים. דופקים על הפסנתר. "בעצם פאק איט, חצוצרה", שר טונה, מוותר על "הבת זונה". אבל התחושה היא שהוא אומר פאק איט, אני כאן בשביל המוזיקה. מקום 17 או מקום ראשון, לא משנה לי.

ראית ש'מתוק כשמרלי' נבחר כשיר השנה של גלגלצ?

"כן. שיר כיפי. פאנצ'ים".

יש אנשים שישוו את 'גם זה יעבור' ל'מתוק כשמרלי'. שניכם השתמשתם בשמות של אנשים כדי להעביר נקודה.

"כן, שני השירים עם ניים דרופינג, אבל השיר שלי לא גימיקי. 'מתוק כשמרלי' זה שיר קיץ, הוא לא ניסה להיות עמוק".

מלא מוזיקאים עשו קמפיין בפייסבוק כדי להזניק את השירים שלהם למקומות הראשונים במצעדי סיכום השנה. ואתה?

"אני לא. זה לא מעניין אותי. אם התחרות היא לאסוף לייקים, זה לא מעניין אותי. העם החליט 'מתוק כשמרלי'? זה מה שהוא רוצה. זה מה שהוא אוהב. אני לא מתעסק עם זה. אם תשים מיליון דולר ליח"צ, קליפ בשני מיליון ותביא רקדניות - ההיסטוריה מוכיחה שמה שנשאר זה שיר חזק. ואיך עושים שיר חזק? זו כבר בעיה. ברגע שהתחלתי לנקות מפאנצ'ים והתחלתי לקרוא טקסטים הבנתי שאם תיקחי את האנשים ששרדו לאורך זמן זה לא כי הם היו רק מרגשים או רק עם קליפ אלא כי הם היו הכל. ראיתי שמאיה בוסקילה אמרה שלא משמיעים מזרחי והלכה למירי רגב. אתה אומר בואנה, תעשי שיר אחד חזק שהטקסט שלו יזיז רגש או אפילו את האגן ממקום אחד למקום אחר! משהו צריך לזוז. צריך פחות להתלונן ויותר לכתוב שירים. וזה קשה. וזה חרא. צריך לדפוק את הראש בקיר. ואני מבחינתי למדתי לכתוב רק השנה. וכל הרעיון הזה של ללכת להשחיז את הטקסטים - אמנים לא מבינים כמה שזה חשוב. ואני ממש לא מחזיק מעצמי כותב כזה גדול. אבל אני יודע שאני לפחות מגשש את דרכי".

מה רוב האמנים כאן חושבים?

"שהפזמון חשוב. אני מכיר את המרדף הזה. אבל זה רק חלק מהעניין. יותר קל להגיד, 'זה מי שאני ומי שלא רוצה לא יאהב', מאשר לנבור בתוך עצמך ולחשוב מה יש לי לתת לעולם. מה יש לי להגיד. אני מסתכל מסביב ואומר אל תהיו כוכבים, תפסיקו עם החרא הזה. זה התפל ולא העיקר. במקום להשקיע בשירים חזקים בקהל ובהופעות מתעסקים בשטויות. בלהסתרק ובלהתלבש ובלהצטלם".

טוב, הרגת עכשיו את כל הז'אנר המזרחי.

"טוב מאוד. את יודעת איזה מדבר זה?! אם יבוא זמר מזרחי מהדור הצעיר, שיש לו חזון ויבין את זה, הוא יגיע לאן שהוא רוצה. כשיש לך שיר טוב לא צריך כלום. הסיפור שלך נגמר".

אז אתה אומר תפסיקו להסתרק ותתחילו לכתוב?

"תנו לגבות מקום! תפסיקו לסדר אותן, אנחנו גברים מזרחים ויש גבות. אז מה? מפציצים אותנו בתפל. וזה מתעתע. כי לפעמים מספיק שאתה חתיך. מה שמרגיז הוא שזה מרגיש שזה אפילו לא בוער לאף אחד. לכו אחורה לאריק ומאיר ושלום, איפה שהיו שירים ומסרים. הם היו הרבה יותר מגניבים, הזקנים. עם יותר אדג'. יותר הומור. יותר מסר. היום זה קורה מעט מאוד. אבל אני לא נלחם בזה: לא אגיד, 'המילים שלו חרא'. אני אקשיב ללחן. אבל כשאתה מסתכל לרגע בזום־אאוט על מה שקורה פה אתה אומר שיש בעיה. משעמם".

דרך השלום שיעמם אותך?

"זה שיר טוב. אני לא אגיד לך שהוא שינה את חיי אבל הלחן יפה, יש בו מקום, יש לו סיפור ויש לו היגיון. ופאר טסי זמר סוף. מה לא טוב? כל אלה שמחקים אותו".

הזמנת את סרנגה להתארח בעקבות הדאחקה ב'גם זה יעבור', או שחשבת עליו לפני כן?

"עשינו את השיר 'למה לא עכשיו?' באווירה יוונית סתם כי אנחנו אוהבים. בינתיים 'גם זה יעבור' יצא ותפס. היה לנו חסר זמר. אמרנו, 'למה לא סרנגה? אבל הוא בטח לא יבוא בגלל השורה ההיא'. סימסתי למנהל שלו שאני מקווה שלקחו את זה באהבה ושיש לי שיר אחר שאשמח לשתף איתו וזה גם יוציא את כולם בראש טוב. נפגשנו עם שלומי, הוא אהב את השיר. אגב, הוא גם מאוד אהב את 'גם זה יעבור'. לא התייחס לשורה ההיא עליו".

לקחת ממנו טלפון של מכון להסרת שיער?

"לא. אולי בהמשך".

בוא נדבר על חלוצי הסצנה שלך: סאבלימינל פיצח איזה ד־נ־א ישראלי מסוים. מה הוא הבין? הוא מייצג משהו ששונה ממך ב־180 מעלות.

"נכון. הוא בא ממקום יותר קשוח. יותר לאומי, לאומני. לא התחברתי אליו, ולא בגלל הדעות הפוליטיות. הביטים שלו היו קשוחים אז והמסרים יותר נוקבים. אני לא יודע ממש מה הוא פיצח. נגיד את זה ככה: כל האלמנטים אצלו התחברו למשהו חדש. בזמנו הוא עשה שירים מהפכניים: זה זמר ימני שבא ואומר את דעתו בלי לדפוק חשבון, עם ביט של היפ־הופ אמריקאי ומגן דוד ענק. זה היה חדשני. אבל בעיניי, הדרך שלו כבר מוצתה. כאילו, שמענו כבר את כל התלונות שאפשר. הדג נחש, שאני מעריץ, נגעו בזה מאוד יפה כי הם שילבו את המסרים שלהם בהמנוני פופ, אבל גם הדרך הזו איפשהו מיצתה את עצמה על ידם. אי־אפשר לעשות שוב מה שהם עשו טוב".

למי הכי התחברת בעידן ההוא?

"לשב"ק. מאוד אהבתי שהם ייצגו חופש ורוח נעורים. גיל התבגרות לגמרי. חצי סתלבט, חצי משהו יותר מורכב. קצת רוקנרול, ארבעה ראפרים במין סופר־גרופ. פתאום באלבום השלישי שלהם התחילו להופיע מסרים כמו 'אין כבוד בין אדם לאלוהים', הם נפתחו שם לקצת מסרים, לרגשות".

אפרופו שב"ק, האבולוציה של מוקי מאז ועד 'ילד של אבא' ו'הכוכב הבא' - זה משהו שאתה מתחבר אליו?

"יותר אהבתי את מוקי של פעם".

וואלה. זהו?

"בואי נגיד שאם מה שהוא עושה כיום זה מה שהוא באמת מאמין בו, אני אומר לו באמת כל הכבוד".

יש באלבום שורה, "פתחתי טלוויזיה לא מזמן, שם ראיתי גיבורי ילדות מוכרים את נשמתם". אתה מדבר עליו?

(צחוק גדול) "תראי, אני אומר את זה מאהבה ומאכזבה. כי זה האיש שאני עושה מוזיקה בגללו. ראיתי אותו על הבמה ואני רציתי גם בתור ילד. זה לא באמת אישי".

מה התובנה שקיבלת מהחודשים האחרונים כמצליחן?

"כתבתי על האנשים בטלוויזיה שתמיד תהיתי מה הם מרגישים. עכשיו אני יודע. הם מרגישים בלגן".

gabibarhaim79@gmail.com