גבר משוחרר

משה דץ חוטף. כל הזמן. אנשים שגידלו את הילדים שלהם - או שגדלו בעצמם - מול קלטות טיף וטף שלו, לא מהססים לחבוט בו בטוקבקים. כל אייטם, כל תמונת פפרצי גוררת בדיחות ארסיות על המשקל, התלתלים, טון הדיבור, עור הפנים, השוואות לא מחמיאות, אינסוף המלצות לדיאטה, דיבורים על פחמימות, רמזים על דמיון או יחסים אסורים עם הכבשה שושנה והקלאסיקה "מתי הוא כבר ייצא מהארון?"

קבוצת הפייסבוק "אותה תמונה של משה דץ כל יום" מעלה מדי יום תמונה זהה של דץ וקוראת לאלפי החברים בה להשחיז עקיצות חדשות. כמות רעל עצומה זורמת בכיוונו של מי שכדאי לזכור שהוא גם דמות אהובה ומצליחה מאד. אז דץ פיתח עור עבה, אבל לא תמיד זה היה כך, למקרה שסיפרתם לעצמכם אחרת.

"לא התחרפנתי, אבל היו תקופות שפחדתי להסתובב ברחוב. פחד שיסתכלו עליי. זה גם הפיזיות שלי. לעוז זהבי בטח קל להיכנס למקומות - אני מרגיש שאני מאכזב מישהו. נכנס השמנמן החצי בלון, הדבר הזה. היו שנים שחיפשתי פתרונות איך לעבור את הרחוב בלי למות בדרך, מהבושה. מסתובב עם צרור גדול של מפתחות ומשחק איתם. ואם הייתי עומד בתור בקופת חולים ומרגיש שכולם מסתכלים עליי אז הייתי מכאיב לעצמי עם המפתח, חופר באצבע, עושה לעצמי עיגולים, צורות, שיהיה לי במה להתרכז. שוקע בצורות שאני עושה עם היד שיעביר לי את המבוכה. זה עוזר לי. פעם ניסיתי לשנות את זה, היום פחות חשוב לי מה חושבים. אני מקבל המון אהבה מהקהל, ואני גם מסתלבט על עצמי. או שהתעייפתי מלהתגונן או לענות או להתייחס או להיעלב, אבל זה כבר לא נוגע בי".

אחרי שבע שעות רצופות של שיחה, אפשר להכריז: שיקפצו המסתלבטים, דץ אחלה גבר. אינטליגנטי, רגיש, מדבר מהלב, איש נעים, מספיק חזק כדי להפגין חולשות, בטח אחרי שמונה השנים האחרונות, הקשות, מאז שהתגרש מבת זוגו המיתולוגית, אורנה. לידה - נשית, גבוהה, יפה, חריפה - הוא ספג יותר מדי פליאה מבזה בסגנון "מה היא עושה איתו בכלל?" אבל דווקא לבד, בלי השוואות, נראה שעכשיו הוא מצא את עצמו. הדרך לא הייתה קלה.

היסטריה לאומית. דץ ודצה באירוויזיון

"מתוך 21 שנה של נישואים, הזוגיות הייתה טובה לפחות 19 או 18. היינו האחרונים שחשבתי שיתגרשו. לא שכל הזמן היה דבש, אבל השורה התחתונה - חברות, שותפות, להיות 24 שעות ועדיין לצחוק ולהתגעגע. בגלל שההחלטה להתגרש לקחה המון זמן, כשהיא סוף־סוף הגיעה הייתה מעין אופוריה. כמו כשחולה שממש סובל נפטר. הילדים נשארו איתי, עומר היה בן 13, יועד בן 9, אז לא הייתה לי דקה לעבד את זה, לרחם על עצמי, להתאבל, הייתי צריך לדאוג להם. הם היו חייבים עוגן יציב. רדפו אותם. הילדים בבית ספר, פפרצי מחוץ לגדרות, בגנים ציבוריים, עוקבים אחריהם, משהו נוראי. יצאתי מפה יום אחד עם הילדים וצלם על ווספה קפץ מהמדרכה לכביש, הצמיד את העדשה לחלון המכונית. כמעט העפתי אותו מהאופנוע מהבהלה והילד כל כך נבהל. בנוסף אמא שלי לקתה באלצהיימר ובאירוע מוחי, אבא שלי נפטר. הייתי כמו מישהו שעובר תאונה וצריך לפנות את עצמו לבית חולים".

ומה קרה כשמצאת זמן להתאבל?

"טיפולים, כדורים, תקופות חרדתיות. לא הייתי הרבה לבד אבל מצאתי את עצמי לבד, בגללי. עצב, מועקה, פחד. הייתי בכל מיני טיפולים, הכל. בכל טיפול כמה חודשים, ושם אין לי משחק מקדים. המטפלת הראשונה שלי הייתה בשוק, אמרה שבפגישה הראשונה מספרים בעקיפין, אני קודם כל מוציא את החומצה".

ובינתיים קראת במדורי הרכילות שאורנה יוצאת עם גברים וממשיכה את חייה.

מקסים ומצחיק. דץ הבלץ

"יש בזה הקלה. כי אני אוהב לדעת שכולם בסדר, גם היא. אני כבר לא אוהב אותה, אין לי רצון לחזור. אני לא מדבר איתה בנסיעות בדרך להופעות. אני יושב קדימה, היא מאחור, ואני מדבר איתה כמו שאר השחקנים. אנחנו יכולים לדבר על הילדים, אבל כל מה שקשור לחיים הפרטיים שלה לא מעניין אותי בכלל. בכלל. כשנפרדנו רציתי להגן עליה כל הזמן, שלא תתפרק, שלא יהיה לה קשה, שלא יאשימו אותה. דאגתי לה מאוד, היום לא אכפת לי, גם אם זה נורא להגיד את זה. אין לי שיחות עם אורנה על כלום. אני לא יודע איך היא מרגישה - רע לה, טוב לה, חרא לה, כמה היא מרוויחה, אם היא מסתדרת או לא. וזה ממש לא מעניין אותי. ממש לא".

אבל אתה מאוד שומר עליה.

"רמי עשה סרט על ריטה, ריטה עשתה על רמי, אילנית עשתה על אייל, ואורנה עשתה עליי. הייתי יכול להרוויח המון כסף מסרט, אבל בחיים לא. מה הפסיכולוגית אומרת על הבעיה הכי גדולה שלי בחיים? שאני בוחר להבין את הצד השני. דאגתי לה מאוד, היום לא אכפת לי".

מה עם בחורות?

"לא צריך לדאוג לי".

וואלה?

"אני בטוח שזה יקרה כשאני ארצה. נראה לי שממש עוד מעט. היו שלבים שלא היה סיכוי, זה לא היה עובר את סף הבית. יש אנשים שאומרים 'על הזין שלי' וחיים את חייהם. אצלי המשפחה לפני הכל".

פיספסת כמה שנים של התפרפרות?

"אל תדאג, הכל בסדר".

יצאת לדייטים?

"כן. אני לא רוצה לדבר על זה, הן קוראות את זה, אבל גם אני רוצה לצאת עם מישהי בלי שהיא תחשוב שמחר אנחנו זוג, שעוברים לגור יחד, רוצה ליהנות. אבל אצלי משום מה בסוף הן מחכות".

להיות גברת דץ?

הוא צוחק. "עזוב, לא נעים לי. אני רוצה זוגיות, זה יכול לקרות עכשיו, המנוי פנוי".

לא חגגו על הדייטים שלך במדורים?

"צילמו, הכחשתי שזה דייט, אמרתי, 'זאת חברה ממיאמי'. מה הבעיה להגיד 'זו הייתה איתי בלהקה צבאית'? תמיד אמרתי משהו נכון".

מתחילות איתך.

"מתחילות, נכון. תוך כדי השיחה שלנו מישהי כותבת לי בפייסבוק 'משה, יכול להיות שפתחת כרטיס ביקור באתר היכרויות? קוראים לי אלונה, אני רוצה להזמין אותך...' אתה יודע כמה כאלה? לא רק בפייסבוק, משאירות לי על המגב של האוטו".

כיף להיות מחוזר.

"כן. זה נעים. זה תמיד היה נעים".

ומה עם תדמית הגיי בארון? מפריעה לך?

"כבר לא. ממש לא. כמה יפריע לי? כבר עברתי 50. אם היה מישהו בא ואומר, 'אני הייתי איתו, אני ראיתי אותו באמסטרדם', הרי זו לא קהילה גדולה. אני במבוכה מזה שכאילו חובת ההוכחה עליי. אם זה היה נכון, לא הייתי מתבייש, למה להתבייש? אני חייתי עם אותה אישה 21 שנה, אם יש מישהו שהייתי איתו, שיבוא. אנשים אומרים 'אין עשן בלי אש', אז איפה האש? תביאו אחד. יש אחד מהאמנים בארון שלא ידעת עליו לפני שיצא מהארון?"

על כולם ידענו. אז למה אתה מכחיש את הדייטים שלך? זה היה עוזר.

"למה אני צריך להצדיק דימוי? לא רוצה שיגידו 'בוא הנה דץ הזה זיין כבר בגיל 15', זה לא יעזור לי. אני רואה את הסממנים הנשיים - בדיבור שלי ובשפת הגוף שלי. זה בילט אין, חלק מהפיזיות שלי שאני מתבייש בה. הייתי רוצה להיות יותר כמו איך שאני מרגיש. לא אכפת לי לדבר על גידול ילדים ואוכל בתוכניות, לא מפחד שיגידו שאלו דיבורים נשיים מדי. אבל אני לא מתחזה למשהו אחר, אני לא מנסה להיות יותר גברי ממה שאני. זה אצל מישהו אחר, לא אצלי".

הגירושים, הפרידה, החזרה להופיע יחד כפרטנרים בלבד, בסוף נראה שזה עשה לך טוב.

"כן. אני אנטי גירושים, לפרק משפחה זה מוות, לי. אם לא היו לי ילדים הייתי מעדיף מוות על פני להתגרש. היה לי קשה, רציתי למות. דווקא זה שאנחנו עובדים יחד מוכיח שלא מתתי. אני מאושר מכל תהליך שעברתי. הייתי שמח להיות פחות עייף ופחות עצוב ופחות מאוכזב מטבע האדם. אבל שמונה שנים אחרי, אני עדיין יוצר, מופיע, זה לא מובן. בטח לא כשחשבתי על עצמי דברים כל כך לא טובים. כל הכבוד לי, החיים שלי בסדר".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

באחת עשרה בלילה דץ מכין פיקניק. מוציא חומוס, נקניקים, עגבניות וחמוצים ועורם הכל על פריכיות. דיאטה מהסוג הגרוע ביותר. "עד גיל 30 הייתי בסדר, אבל הגוף משתנה. מדי פעם אני עושה סוגים חדשים של דיאטות, יורד ועולה. לא נעים לי עם זה. אני כבד, מחליף תלבושות, זה קשה, כל הזמן מושך בחולצה, לא מרגיש נוח. אני מתאמן, לפחות פעם בשבוע, אירובי של סיבולת לב־ריאה, שאוכל לנשום על הבמה. כל פעם לפני אימון אני מת לוותר. כל פעם".

בן 54 אבל השנים ממש לא נראות עליו, נראה כמו נער גדול ומרגיש כילד ביישן. מתגורר בגבעתיים עם שני בניו. הקטן, יועד, עומד להתגייס ליחידת ההסרטה של חיל האוויר. הגדול, עומר בן ה־21, השתחרר מלהקת חיל האוויר ויתחיל בקרוב ללמוד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין אחרי סיבוב ב'הכוכב הבא' וגם בדרמה הנשכחת 'עד החתונה'. לאחרונה החליף את אמא אורנה למשך 15 תוכניות לצד אביו בתוכנית הבוקר שלהם בערוץ 24, 'הדצים'. כן, למרות הגירושים ואחרי שנים של ניתוק עסקי, הדצים שוב יחד, על הבמה ומול המצלמה.

"פנו מערוץ 24 לעשות תוכנית אז ברור שאמרתי 'לא'. חשבתי - 'יחשבו שזה גימיק, שזה בשביל הכסף', ואז השותף החכם שלי אמר לי, 'מה אתה רוצה? אתם טובים בלעבוד יחד, אף אחד לא אמר תתחתנו'. בהתחלת הצילומים כשעומר שאל אותי איך היה היום אמרתי 'אני לא אחזיק מעמד בכל התוכניות'. היה לי קשה ומוזר, 'להסתכל עליה או לא?' 'יראו את זה'. אבל עם הזמן זה עבר".

לצד זה, דץ פוסט הגירושים מסתדר מצוין, בין אם לצד הפרטנרית החלופית, הכבשה שושנה, או עכשיו בסרט חדש לילדים, מקסים ומצחיק, שייצא בתחילת חג הסוכות - 'דץ הבלץ', שבו הוא מסייע להשיב סקסופון שנעלם לילדה יומיים לפני הופעת בכורה של הלהקה שלה.

זו לא הפעם הראשונה שלו בפרונט. בעצם, עד השידוך האישי והמקצועי עם אורנה הוא היה סוליסט לא קטן. נולד בחיפה להורים שעלו מפולין קצת אחרי מלחמת העולם השנייה וגרו באזור הנמל. אמו גדלה בבתי יתומים ובמשפחת אומנה בקיבוץ עברון, אביו לא דיבר על המלחמה. היא הייתה גננת, הוא אינסטלטור, והחיים היו טובים. "בשכונה היה קיבוץ גלויות, ניצולי שואה בלי ילדים, מעלינו שני אנשים שעברו טיפולים אצל מנגלה, משוגעים, אחד שהיה חצי גבר חצי אישה, עומד בפינה של הרחוב וקורא לאנשים בידיים. אבל הדלתות היו פתוחות ושיחקנו ברחובות".

איזה נער היית?

"בחטיבת הביניים היה רע. הייתי מבודד ומתבודד, הבנות נהיו נשים, הבנים נהיו גברים ואני נהייתי חולמני. עולה ברגל את הכרמל, מטייל ביערות, מערות עטלפים. הבידוד עבר בכיתה ט'. נהייתי פריק והיה לי אפרו ענק. הייתה לי גם חברה ראשונה, זאת שישבה לידי הזמינה אותי אליה הביתה. אחרי חודש היא שאלה אותי מה עושים לציון חודש חברות. התחבקנו, התנשקנו, אבל לא ידעתי שאנחנו זוג! זה גם מפחיד, מה, אז עכשיו אסור לי עם אחרות?

"ניגנתי בגיטרה וקומזיצים וכל המיניות ליד הים ונכנסים לשחות בעירום, זה עזר לי. בפעם הראשונה שלי, בכיתה ט', בכלל לא ידעתי מה קורה, זה עוד לפני שלמדנו חינוך מיני. חשבתי שאנחנו מתמזמזים ופתאום יכולתי להיות אבא".

הכנסת בחורה להיריון בכיתה ט'?!

"והחברים שלי היו צריכים לאסוף כסף שנלך לגינקולוג! יש לי חברים מהילדות שמתלוננים שלא החזרתי להם את הכסף עד היום. כנער הייתי כוכב על הבמה. הייתה לי להקת רוק בשם 'אישון כחול'. הייתי הסולן, מופיע בחינם בבתי אבות של ויצ"ו, בבית יד לבנים, ניצחתי את להקת 'ברקת' שפוליקר היה הסולן שלהם בפסטיבל רוק בגן העיר בחיפה. אחרי זה הייתה לי להקה בשם 'שובבי הכרמל'".

היית שובב?

"כן".

מה למשל?

"הכל. בתיכון הייתה לי חברה שגרה עם ההורים ביער מעל הגנים הבהאים, וההורים שלה היו היפים, פתיחות מינית, כל היום חצי עירומים, אז מי חוזר הביתה? נשאר לישון ולא מתקשר. גם לא היה לנו טלפון. ההורים היו מוטרפים מדאגה ולא הזיז לי, היה איבר אחר שזז. הייתי מאוהב, ההורמונים משתוללים. אצלנו סגרו מרפסת כדי שיהיה לנו חדר לישון, לשלושת האחים. בשלב מסוים הייתי מביא בחורות הביתה, כשההורים היו נוסעים לדודים באשקלון".

הלך לך.

"הופעתי בטלוויזיה כל הזמן, היו עושים עליי כתבות ב'מעריב לנוער' וב'הארץ שלנו'. בגיל 17 הלחנתי שיר לששי קשת. אני מטר שמונים ולא רואים בגלל השמנמנות, אבל מכיתה ו' הייתי גבוה ורזה נורא. לא הייתי מרשים, כולם היו נמוכים ואני אנטנה, היו קוראים לי, 'רדאר, מה קורה למעלה'? 'לאנגר, עוברים מטוסים'? בגן בחנוכה תמיד הייתי השמש אבל אף פעם לא על קובייה".

לכמה שנים היית גבוה עם עיניים כחולות.

"אבל כחוש, היית רואה עליי את העצמות, התקבלתי לסרט על יאנוש קורצ'אק בתור אחד הילדים, עד כדי כך. כולם היו יותר יפים ממני, אבל תמיד היו לי את החברות הכי יפות. ותמיד הן אלו שהתחילו איתי, אני לא יודע לעשות את זה".

להיות אליל נוער עוזר.

"הופעתי על הבמות האלה כל השנים, הייתי מוכר, לא אליל. לפני שהתגייסתי עיריית חיפה חגגה לי את הגיוס, עשו לי מופע פרידה מהעיר בגן האם. היו 12 אלף איש - 'מופע פרידה ממשה דץ', עם כל ההרכבים שהופעתי בהם. חנן יובל היה אמן אורח, היה לו אז שלאגר".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

אחרי שירות במקהלת צה"ל כסולן ומפקד השתחרר היישר לידיו של מפיק־העל פשנל. יצא לסיבוב הופעות בארה"ב בלהקת ייצוג של הפסטיבל החסידי. "מופיעים בפני הקהילות היהודיות, היום במיאמי, מחר במסצ'וסטס, כל אמריקה". כשחזר שיחק בהבימה במחזה על פי סיפור של בשביס זינגר, "בתור מגמגם שמקלף תפוחי אדמה. הדבר היחידי שאני זוכר זה שיום אחד חטפתי כפכף בראש מהשחקנית הראשית". הפריצה הגדולה התרחשה כשהתקבל, לצד מאיר בנאי, ללהקת 'חופים' שביצעה משיריו של נחום היימן. שירי הלהקה הפכו ללהיטים גדולים. "ושם היו 'אנשי הגשם', 'שירים עד כאן', 'שיר למענך', השירים הכי יפים שקיבלתי. זכיתי בהכרה ציבורית, טלוויזיה, יום שישי בערב, מועמד לשיר השנה, תגלית השנה, כתבות בעיתונים, חברות תקליטים חיזרו אחריי, קיבלתי הצעות מכולם". סיבוב ההופעות דעך ולמרות שהפך כוכב מקומי, דץ היה צריך לשלם שכר דירה. "לא הייתי פה שלמה ארצי, יותר כמו אליעד נחום". הוא יצא לסיבוב נוסף בארה"ב עם הפסטיבל החסידי, ושם פגש זמרת שהשתחררה מהצבא, אורנה כהן, לשעבר מיס חולון. "בהכנות בארץ אורנה התחילה איתי, הזמינה אותי לסרט. שאלתי אותה אם להביא את השותפה שלי לדירה, כי לא הייתי בטוח אם זו הצעה רומנטית. היא אמרה, 'אוקיי, הזמנתי אותך, אבל אם אתה רוצה תבוא גם איתה'. לא באתי איתה".

שלושה חודשים באמריקה והם כבר חזרו יחד, הרבה יותר ביחד ממה שציפו. "שנינו הגשנו שירים בנפרד לקדם אירוויזיון. פניתי לאילן גולדהירש שיכתוב לי שיר, הוא אמר, 'יש לי שיר רק לצמד'. אמרתי יאללה נקליט גם דואט. השארנו את זה אצל חבר ואמרנו שישלח לוועדה כשצריך. יום לפני שחזרנו לארץ חברה שלנו התקשרה ואמרה, 'התקבלתם לקדם, שמעתי בחדשות'. לא זכרנו ששלחנו שיר יחד. זה היה 'קופידון'. יום למחרת כבר ביקשו את שנינו רק כצמד, מיליון הופעות, לא היה קיבוץ בארץ שלא הופענו בו. הפכנו לאורנה ומשה דץ".

תקליט הסולו של דץ הפך לתקליט משותף, אחריו בא מופע 'הלהקות חוזרות', ואז הגיע עוד תקליט שעשתה להם חוה אלברשטיין, אבל כל אלו היו רק הפרומו לרגע השיא: מקום שלישי באירוויזיון 91' עם 'כאן נולדתי'. "ואז הכול בכלל עף. היינו נכנסים לאולמות וזה היה כאילו נכנס נשיא המדינה, מביך ברמות. הייתי צריך להתקשר לקניון איילון שאנשי ביטחון יגיעו לקחת אותנו מהאוטו וניכנס בחושך לאולם ונצא לפני שנגמר הסרט. נורא. עבדנו מאוד קשה, עשינו כסף וגרנו עם הנגנים בוואן. הופענו בכל העולם, בברזיל ובארגנטינה מיליון פעם".

ואז הפכתם למלכי הילדים.

"לא הייתה שום החלטה ללכת לעולם הילדים. להפך, מי רצה להיות אמן ילדים? לא רצינו! זה היה מתוך מקום של לעשות משהו שלא עשו, חומר מקורי. נפגשנו עם סמדר שיר, ראינו שאין שירי יום הולדת. כשעשינו קלטת וידיאו לילדים לא ידעו מה זה בכלל. קראנו לזה 'טיף וטף לטף', כדי שידעו מי הקהל. הקלטת הראשונה נקראה 'בא לי מסיבה לי' וכולם ניבאו שזה יהיה כישלון היסטרי. זה הצליח כל כך ונבהלנו נורא, התחילו לשאול אם אפשר להביא ילדים להופעות שלנו. אמרנו, 'אוקיי, לא עושים יותר', אבל לחצו עליי, ואחרי שנתיים־שלוש ראיתי שאנחנו לא מפסידים, מופיעים גם למבוגרים וגם לילדים".

פתחתם תעשייה שלא הייתה בארץ.

"הקלטת הראשונה עלתה אז כמו בין ארבעה לשמונה אלבומים. כל שיר עלה כמו פרסומת והיו 16 כאלה. המון כסף. פחדתי נורא שלא יקנו אותה אז חיפשתי חסויות שיחזירו חלק מההשקעה. פחדתי שהד ארצי לא ייתנו לנו יותר לעשות תקליטים. למי לא הלכתי? לאולמי 'רסיטל' שיביאו לנו את הקייטרינג בחינם ובתמורה נצלם שיר בכניסה לאולם. הלכתי לרני רהב שהיה בתחילת דרכו, הוא הזמין אותי לאירוע שהוא עשה לאנשים ולא היה לו מקום בבית ברמת־גן, אז הוא עשה אותו בחניה של הבניין, באוהל גדול. רבין הגיע כראש ממשלה והוא היה צריך להשתין, וזה רבין, הוא לא ישתין בחניה אז הוא עלה להשתין בדירה של רני ונתקע במעלית. רני עזר לי עם זוגלובק. אני מחמם שם נקניקיות בקליפ, אמרתי, 'בכל מקרה אוכלים, אז שיראו שהן של זוגלובק'. בדיעבד אני מתחרט על זה. אם הייתי יודע שזה ילך הייתי משמיט את זה במו ידיי. עם חמש הקלטות של טיף וטף עברנו את המיליון עותקים".

עבור חלק מאמני הילדים התחום הזה נהיה ביזנס שהוא קודם כל ביזנס.

"היום זה מקום אחר לגמרי ולא כולם טובים. יש כאלה שאומרים, 'אני החלטתי להיות כוכב ילדים'. מה זה החלטתי? החלום שלי לא היה להיות כוכב ילדים. ואין לי תחפושות, מעולם לא עשיתי לי בגד. כל אחד עשה בובות בדמותו - אני בחיים לא אעשה בובה בדמות שלי. אורנה ואני עולים בג'ינסים. יש מרצ'נדייז, אבל לא 'מכוניות אורנה ומשה', אנשים לא מסתובבים אצלי בצוות עם תגים של טיף וטף. אנשים מסתכלים עלינו עקום, 'תגידו אתם מפגרים? למה אין פוסטרים חתומים?' אין לי בעיה לעשות פוסטר חתום מחר אבל אני לא מתחיל הפקה בלעשות פוסטר. אני רוצה לחיות ולהתפרנס אבל אם תגיד לי קח עשרה מיליון דולר ואל תופיע יותר - לא רוצה. באלוהים, אני לא רוצה".

חרשת את הארץ במופעים לילדים, מה השתנה אצל ההורים לאורך השנים?

"לא ההורים השתנו, החיים השתנו. כל החינוך. כשאני הלכתי עם הילדים שלי לטייל בגינה, הלכתי כדי לטייל איתם בגינה, לשחק איתם בחול ולא לשבת ולדבר בסלולר. היום הם בטלפון והילד משחק לבד או עם המטפלת. או שיש נגיד הצגה שלא הסתיימה והמורה כבר פותחת את הדלת וצועקת 'ו' שלישית!' וזה מחלחל, אתה רואה היום בתיאטרון שיש הצגות של שעה ועשרים בלי הפסקה שהיו פעם מחזה של שעתיים וקוצץ כי מתאימים אותו לוועדי עובדים".

ואיפה אתה רואה את זה במופעים שלכם?

"אנחנו המצאנו את הדבר הזה של להצטלם אחרי ההצגה עם הילדים. היינו מתנגבים, מחליפים בגדים ומתיישבים על שפת הבמה ואלה שהיו נשארים במיוחד עם מצלמות ורוצים להצטלם או לספר לנו משהו היו יושבים ומצטלמים. 20־30 איש. היום אם אתה לא נשאר להצטלם עם כל אחד אז עשית עוול לילד. לכל אחד יש מצלמה בטלפון וההורים דוחפים את הילד, אז אתה אומר, 'לא היה שווה כל ההצגה והנימוס בשביל הקלקול הזה'. אתה לא רוצה לאכזב ילדים, ואמא אחת, ו'נטלי את לא הסתכלת אליי' ו'תחבקי ותנשקי את משה', והיא רוצה גם וידיאו לבת דודה שלה שיש לה יום הולדת ולא משנה שמחכים עוד 200 ילדים שבוכים ורוצים גם. לאמא יש אלף תמונות והיא אומרת לך, 'הצטלמתי עם מיכל ינאי, עם מיכל הקטנה, עם יובל המבולבל', היא עושה בוק".