שובר מסך

הוליווד, סוף שנות ה־60. יחד עם ההצעה לשחק ב'קיד וקסידי', מקבל פול ניומן גם את האפשרות לבחור מי מהם הוא רוצה להיות. בכל זאת, ארי בן כנען, מפקד אקסודוס. ניומן בחר בסאנדנס קיד והציע את ג’ק למון לתפקיד בוץ' קסידי, אבל מה לג'ק למון ולסוסים? באולפנים פינטזו על מרלון ברנדו או וורן בייטי, אבל הבמאי, ג’ורג' רוי היל, הודיע יום אחד 'אני רוצה את רוברט רדפורד'. "מי?" שאלו המפיקים. "רוברט רדפורד", אמר היל, "הוא עשה המון דברים בטלוויזיה וממש עכשיו שיחק בסרט עם ג’יין פונדה. נכון שהוא כבר בן 33, אבל עוד תשמעו עליו."

באולפן גימגמו, אז היל הלך לשכנע את ניומן להיפגש עם רדפורד. ניומן, מהאנשים הנדיבים ביותר בתעשייה, כמובן הסכים. כשחזר מהפגישה לא רק ששיכנע את האולפן לקחת את רדפורד, הוא גם ויתר על תפקיד סאנדנס בשבילו וגילם את בוץ’. מערבון הברומאנס הכניס 100 מיליון דולר ב־1969. הקלאסיקה האמריקאית הזאת גם חיברה את רדפורד וניומן לכל החיים.

תחילת המילניום, אי שם באמריקה. רדפורד יוצא לחופשה וקורא בה את אחד מאלפי ספרי המסע שנשלחים אליו ללא הפסק. 'A Walk in the Woods' שמו, סיפור על שני חברים שהתרחקו עם השנים ויוצאים למסע משותף בשביל האפלצ’ים. אחרי שהתנפל על זכויות העיבוד הקולנועי, רדפורד הרים טלפון לניומן. "בוא נעשה סרט אחרון ביחד", אמר לו. ניומן כבר היה כמעט בן 80, והתפקיד היה פיזי מדי עבורו. הוא הזכיר לרדפורד שיש ביניהם הבדל של 11 שנה, גם אם זה לא נראה ככה. ניומן הלך לעולמו כמה שנים לאחר מכן, והסרט האחרון ביחד לא קרה.

"הפרש הגילים בינינו באמת היה קצת בעייתי לפרויקט הזה", אומר רדפורד. "ופול כבר לא היה בריא, אבל אני לא חושב על מה היה אילו. אני פשוט מתגעגע לפול ומבין יותר טוב שהזמן שלנו כאן באמת קצוב. לפעמים שואלים אותי למה אני עושה כל כך הרבה סרטים בשנים האחרונות, ואני תמיד עונה: 'מה אני אמור לעשות, לדחות למחר? מי מבטיח לי את המחר?'"

אף אחד לא מבטיח לרוברט רדפורד כלום, אבל אם יש שחקן הוליוודי שלא ימות אף פעם, זה הוא. אחד הדברים הנהדרים בלהיות חובב קולנוע ותיק הוא האפשרות ללוות אייקונים כאילו היו בני משפחה, להציץ בפנים שלהם ולראות את השנים שחלפו. לא לכולם התמזל להיות יין ישן מוצלח. על כל אל פצ’ינו, שעדיין נראה כמו מייקל קורליאונה רק עם קמטים, יש עשרות מרלון ברנדו. על כל דסטין הופמן, שעדיין היה מחמם את גברת רובינסון, יש עשרות ג’ון טרבולטה. יש גם את אלה שהגנים טובים אליהם, אבל הקולנוע קצת פחות. רוברט דה נירו למשל. ומעל כל אלה, בליגה משלו, נמצא רדפורד, שאף אחד לא מזדקן כמוהו, על המסך ומחוץ לו.

כשהוא נכנס לחדר, אנשים נעמדים כאילו מדובר בנשיא ארה”ב. הוא מגיב באותה הבעת הפתעה ממזרית שאפשר לראות חמש פעמים בכל סרט שלו - רואה משהו, מוריד את העיניים, מבין שבעצם שווה להביט שוב, ומרים אותן. "למה אתם עומדים?", הוא שואל, "שבו שבו, אחרת גם אני אצטרך לעמוד".

הפנים שלו חרושות קמטים, שגם הם, כמה גס רוח מצידו, מסודרים היטב. השיער לא בלונדיני, אבל השביל לצד במקומו עומד. יש לו את אותו גוף של דניס מ’זיכרונות מאפריקה’ ואותה אתלטיות של ג’וזף טרנר מ’שלושת ימי הקונדור’. העיניים הכחולות? שלומן טוב מאוד, תודה, וגם החיוך עדיין מרטיט שחלות. המקום שבו מורגש הגיל הוא השמיעה. לפעמים צריך לחזור על השאלה פעמיים. הוא גם נזקק למשקפיים, פה ושם לוקח לו קצת זמן להגיב, אבל חוץ מזה, בגיל 79, רוברט רדפורד בכושר טוב יותר מכם. הוא כאן בשביל לקדם את 'דרך ארוכה', כך נקרא בעברית העיבוד הקולנועי ל'A Walk in the Woods', שעלה השבוע בישראל.

איך אתה מחזיק מעמד בכל מסעות היח"צ האלה?

"אני לא, אני מעמיד פנים".

אתה אוהב את זה?

"אני מבין שזה חלק מהעניין. עשינו את הסרט בשמונה מיליון דולר שהבאנו מהבית. אם אני לא אפרסם אותו, אף אחד לא יידע עליו".

אפילו לרוברט רדפורד קשה להרים סרט היום?

"תמיד היה קשה, הדרך היחידה שבה אני יכול לעשות סרטים כאלה זה בתקציב אפס. הסרטים הגדולים, מה שטום קרוז עושה, מחזירים הרבה כסף והוליווד משקיעה בהם. הסרטים שאני מעדיף לא מחזירים כלום והוליווד לא נוגעת בהם. אני יכול להרשות לעצמי לעשות סרטים כאלה, אבל לא כולם יכולים. זה עצוב".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

ב־1980, ימי ערוץ 1 בטלוויזיה, סרטים שמגיעים לארץ באיחור של שנה וקלטות VHS, היה רוברט רדפורד רפרנס מוכר לכולם הודות למערכון 'קרקר נגד קרקר' של הגשש החיוור. עד כדי כך אייקון נשגב, אלוהי, כזה שהופך את חפיפת ראשה של מריל סטריפ ב'זיכרונות מאפריקה' לחצי אירוטית. 35 שנה אחר כך, כשאפשר לראות כל סרט עוד לפני שהוא יוצא למסכים, הילת כוכב הקולנוע כבר לא קיימת ומיתוסים מתפוררים במהירות. אבל לרדפורד זה לא משנה. הוא ממילא אף פעם לא אהב את כל זה.

"הוליווד היא לא מקום שחלמתי להגיע אליו", הוא אומר. "אני לא מבין את האובססיה להיות מפורסם, ואני לא זוכר תקופה שבה היה לי איזה עניין בכל הדבר הזה שנקרא 'הוליווד'. אנשים שואלים מה אני חושב על המצב שם היום, ואין לי תשובה כי אני לא יודע מה זה 'המצב'. אני לא עושה השוואות לסיקסטיז ולסבנטיז, והדרך שבה אני בוחר סרטים לא השתנתה".

הוא נולד בסנטה־מוניקה שבלוס־אנג’לס, על שפת האוקיינוס השקט. חלק גדול ממיתוס המראה של נערים מקליפורניה נוצר בגללו. בנו של חלבן, ילד חסר מנוחה, תמיד בתנועה, אתלט, שחקן בייסבול טוב. תלמיד חלש ואינטלקטואל בכוחות עצמו. היה מעורה באקטואליה ובפוליטיקה. אהב שירה וג’אז - אבל גם אלכוהול. ברח מבית הספר, קרע את העיר במכוניות פתוחות. "אמא שלי חשבה שאני יכול לעשות הכל, אבל אף פעם לא האמנתי לה", הוא מחייך. "אבא שלי היה מגונן מאוד ולא נתן לי לקחת סיכונים. זו אמא שלימדה אותי לנהוג במכונית בגיל 10".

מלגת בייסבול הביאה אותו לאוניברסיטת קולורדו, שממנה נזרק כשנתפס שיכור פעם אחת יותר מדי. הוא נסע לפריז, צייר את הסיין, וכשחזר הביתה התחיל לקחת שיעורי משחק והשתלב בברודוויי. ההצעות זרמו מהר, ורדפורד התחיל להבין שאולי הוא יפה מדי. "כל חיי רציתי להיות שחקן", הוא אומר. "אני כל כך אוהב את זה, גם עכשיו, אבל ההתעסקות הקבועה במראה שלי הוציאה אותי מדעתי. לקח לי זמן גם להשלים עם זה וגם להתעלם מזה".

כשהגיע לסט של 'קיד וקסידי' הוא כבר ידע שהוא לא רוצה להיות כוכב, ושכנראה לא תהיה לו בררה. שנה קודם שיחק עם ג’יין פונדה ב'יחפים בפארק' ונדהם לקרוא בעיתונים שאנשים חושבים שהוא יותר יפה ממנה. הוא דחה הצעות לשחק בסדרות טלוויזיה תמורת הסכום העצום של 10,000 דולר לפרק, קנה שטח של שני דונם בהרי יוטה תמורת 500 דולר ובכל פעם שקיבל משכורת, רכש עוד אדמה. בשעות הפנאי טייל בשמורות של אינדיאנים. הוא כבר היה נשוי אז ללולה ואן וואגנן. הם התחתנו כשהיה בן 22, והיא בת 19. הילד הראשון שלהם מת בעריסה, אחר כך נולדו עוד שלושה. הזוג התגרש ב־1985, אחרי 27 שנה ביחד. רק לפני שש שנים רדפורד נישא בשנית.

אחרי ‘קיד וקסידי’ נפתחו שערי שמים והוליווד, והכוכב הטרי התחיל לעשות סרטים עצומים. 'כך היינו' ו'העוקץ', 'כל אנשי הנשיא' ו'ברובייקר', 'שלושת ימי הקונדור' ו'הטוב מכולם', 'זיכרונות מאפריקה' ו'סניקרס', 'הצעה מגונה' ו'הלוחש לסוסים'. ועל הדרך גם הפך לבמאי נהדר שהיה מועמד ליותר פרסי אוסקר כבמאי (2) מאשר כשחקן (1), וזכה בפסלון על בימוי 'אנשים פשוטים'.

את תהליך גסיסתם של סרטי אינדי קטנים זיהה רדפורד הרבה לפני כולם, אז הוא הקים ליד הבית ביוטה את פסטיבל סאנדנס, עיר מקלט של סרטים שהוליווד לא רוצה לשמוע עליהם ולימים מאירועי הקולנוע החשובים בעולם. "סאנדנס גדל הרבה מעבר למה שדמיינתי וגזל ממני הרבה יותר זמן ממה שתיכננתי", הוא אומר. "יום אחד הבנתי שהפסדתי המון זמן והמון סרטים. היום הפסטיבל כבר מתפקד היטב גם בלעדיי, ואני רק רוצה לעשות עוד ועוד סרטים. אני קם בבוקר ושואל את עצמי איזה סרט אוכל לעשות היום".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

את 'דרך ארוכה' לקח לו לעשות הרבה יותר מיום. 12 שנה עברו מרגע שנדלק על הספר ועד שהסרט יצא. רדפורד הפקיד את מלאכת הבימוי בידיו של קן קוואפיס, שנסיונו הרב הוא בעיקר טלוויזיוני, ליהק את עצמו לתפקיד מחבר הספר, כותב ספרי המסע הפופולרי ביל ברייסון, ואת התפקיד שייעד לניומן נתן לניק נולטי. זה סרט אנטי אייג’ינג חמוד, עם נופים נהדרים ושני שחקנים גדולים שנהנים מכל רגע. "ניק ואני בערך באותו גיל ויש לנו רקע דומה, מסביר רדפורד. "שנינו היינו דפוקים לגמרי כשהיינו צעירים. אני התיישרתי לגמרי מאז, הוא התיישר טיפה, והכימיה הייתה טבעית".

רק ששניהם כבר לא צעירים, וסרט מסע מצריך מאמץ פיזי. "כל המסלול של האפלצ’ים הוא כ־3,000 קילומטר", מסביר רדפורד. "היינו עולים למעלה, הולכים מאה מטר, עושים קאט, יורדים למטה, ושוב ושוב, שבע־שמונה פעמים. מאוד קשה".

לפני שנתיים עשית את 'הכל אבוד', גם הוא סרט מאוד קשה פיזית. אתה מנסה להוכיח משהו לגיל?

"אני באמת לא חושב על הגיל. עשיתי הרבה ספורט בחיי ואני אוהב את הצד הפיזי של המשחק. אתה מגיע לגיל שבו אתה לא יכול לעשות את זה יותר, אבל בראש שלך זה טבעי ואתה מנסה בכל זאת, ויש רגעים שבהם הגוף אומר לראש שלך להפסיק עם השטויות".

העובדה שהטבע הוא שחקן ראשי היא שמשכה את רדפורד לעשות את הסרט. הוא לוחם מלא תשוקה למען איכות סביבה, מה שהופך אותו גם למעורב פוליטית.

למה אתה לא הולך לפוליטיקה?

"חס וחלילה, אני אהיה אסון. אני עצמאי מדי. ברגע שאתה הולך לפוליטיקה אתה חייב לבחור צד ואני לא אוהב להגיד דברים שאני לא מאמין בהם".

שחקנים צריכים להתבטא פוליטית?

"אני מניח שלא, למרות שאני עושה את ההפך. אני חושב שהציבור רוצה ששחקן יבדר אותו וישמור על הפנטזיה של הקולנוע. אני יכול לשמוע אנשים חושבים 'מי אתה, מיליונר מפורסם, שתעמוד על ארגז ותאמר לי, צווארון כחול, איך אני אמור להצביע?'".

די ברור למי אתה תצביע בבחירות בשנה הבאה.

"הילארי קלינטון אשה חכמה וחזקה, היא תהיה נשיאה טובה מאוד".

איזה תפקיד שלך אתה הכי אוהב?

"סאנדנס קיד, בלי ספק. כל מה שחלמתי עליו כילד היה בתפקיד הזה. אף פעם לא היתה לי תוכנית בחיים, כי אני לא יודע לתכנן כמו שצריך. זה תמיד מתחרבן. אבל התוכנית להיות שחקן עבדה לא רע".