המלצות של ג'ונתן פראנזן

כולם אוהבים את ג'ונתן פראנזן. הבעיה היא שג'ונתן פראנזן אוהב את כולם בחזרה. כמות הכותרים החדשים שעל כריכתם מתנוסס ציטוט מחמיא מאת הסופר האמריקאי המוערך, היא כמעט מגוחכת. מכריכות הספרים הנדפסים בישראל למדנו, בין היתר, שפראנזן גמע בשקיקה את 'איפה את, ברנדט', שלדניס ג'ונסון יש חוש הומור אלוהי, שרייצ'ל קושנר היא סופרת מרתקת ומופלאה, ושאליס מונרו - טוב, אליס מונרו - היא הגאונה האמיתית בינינו. במכורתו של פראנזן המצב חמור אף יותר, והוא מצוטט על כל כריכה שלישית. מרוב שהתנשא על מועדון הקריאה של אופרה ווינפרי, הפך פראנזן לאופרה ווינפרי בעצמו.

למה הוא עושה את זה? האם הוא חייב לראות את שמו על גבי ספרים גם כשלא הוא כותב אותם? האם מדובר בחובות יחצניות? האם ברגע שהוא פורש את חסותו, פראנזן מבטיח שהחדש לא יעקוף אותו בסיבוב? ואולי פשוט יותר קל לשמר את מעמדך ככוכב ספרותי בכתיבת משפטים בני שתי שורות מאשר בכתיבת רומן בן 800 עמודים?

זה נחמד להיות הפטרון, או המארח, של ז'אנר - פראנזן ממליץ בעיקר על ספרים שנושקים לפראנזיזם, כלומר, אמריקאיים מאוד, ריאליסטיים בעיקרם - אבל בקצב פיזור הסופרלטיבים הזה, פראנזן מזכיר יותר את הדוד שכתב פעם בעלון הקיבוץ ועכשיו כולם מבקשים ממנו לכתוב ברכות לימי הולדת.