את הכי יפה כשלא נוח לך

אני אישה. סתם אישה רגילה. מתלוננת די הרבה שאני עייפה. מפהקת בפרצוף שלך פיהוק קולני ורחב שאני יודעת היטב שלא בדיוק מייפה אותי. אני לא טורחת להסתיר את הפה עם היד. למדתי את כל כללי הנימוס בגיל חמש, אבל אתה, ואיזה כיף לך באמת, מקבל את הגרסה הלא מחוברתת שלי, גרסת מוגלי ילד הזאבים. אני סומכת על זה שאתה לא באמת רואה אותי עושה את זה פשוט כי אתה כל הזמן רואה אותי. שמרוב שאני כל הזמן איתך, בדירה שלך, במיטה שלך, בחולצת הטי השחורה שגנבתי לך כי התעצלתי להביא את שלי, הפכתי לכתם מטושטש.

תראה איזה דבר מוזר, אהובי, לקחת לך אישה כי היא נראתה לך מדהימה ושונה מהשאר וחיזרת אחריה והשקעת בה המון, יש לי לפחות אלף מתנות שקנית לי. השקעת בי כל כך הרבה, הייתי אומרת שהבאת לי את הירח, אבל מי רוצה את הירח החיוור כשאת יכולה לקבל גבר שקם בשבילך בשש בבוקר לילדה כי הוא יודע שאת חייבת לישון, לקחת מנוחה מהמוח הרע שלך שמתקיף אותך כל היום. והכל בשביל מה? כדי שהאישה הזו תיפתח אליך ותתאהב בך ותגיע למצב שהיא כל כך מרגישה בנוח לידך שהיא יכולה לעשות דברים דוחים.

לפעמים אני מרחמת עליך בגלל הדיל הזה שקיבלת, שקיבלו כל הגברים. אתם לוקחים את האישה שאתם אוהבים והופכים אותה למלכה שמרגישה בטוחה ובסוף היא סומכת עליכם כל כך, שהיא מפסיקה להראות לכם את הבחורה הסקסית שמחליפה חמישה לוקים לפני כל דייט. לפעמים אני חושבת שהרגע הכי גרוע בחייו של גבר זה כשהאישה שלו אומרת: "אלוהים, איך שנאתי את הרווקה שהייתי, את המאמצים שהייתי עושה כדי לצאת מעניינת במיטה, את הליפסטיק שהיה נמרח לי על השיניים. איזה כיף שבאת, אותך אני לא צריכה להרשים".

ב־12 בלילה אני קמה מהספה ואומרת: "אני עולה למעלה, בא לי לישון". היום אני הסינדרלה ההפוכה שלך, במקום להפוך ליפהפייה בחצות — אני הופכת לבטטה. אוספת את הסמארטפון שלי שאיכשהו הפך לחבר חשוב ונאמן במיטה הזוגית שלנו ומתכוננת ללכת. אני רואה את המבט שלך, צריך להיות איש הגשם כדי לא לראות אותו. אני מעמידה פנים שלא ראיתי. לא בא לי להפיק מעצמי אישה פתיינית הלילה, לא בא לי ללכת למגירה של המיוחדים ולחפש את הסט שיגרום לי להרגיש נשית אחרי לא פחות מ־12 שעות אמהות ועבודה נונסטופ. ולא שאני חייבת סט כדי לעשות אותך שמח. "תלבשי, תלבשי איזה משהו גדול ונוח", אתה מפציר בי. "את יפה בבגדי בית".

וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני צריכה להפיק מעצמי אישה עכשיו, ולא לוותר ולעלות על הסדינים למעלה. אני יודעת שזה אפשרי. פעם אפילו עליתי על עקבים באמצע טיול שטח שעשינו בהודו. הבאתי אותם איתי במזוודה, הם עברו את המכס ואת הבידוק הביטחוני וכל האנשים המגולחים האלו בנמל התעופה ידעו שאני הגרושה המתאמצת מדי שלוקחת איתה נעלי עקב אדומות לאזור הכי הררי ונידח בהודו. ואני בחיים לא אשכח איך העיניים שלך נמלאו באור, וכן, זה היה אור, לא משנה כמה ינסו להשטיח את החרמנות הגברית למשהו בהמי ומטופש. זה היה אור, ואהבה, הכרת תודה טהורה ויפהפייה של ילד שמופתע שעדיין סופרים אותו, עדיין חושבים עליו.

יצאנו מהאוהל וניסינו להתנשק, אני דידיתי על הנעליים האדומות הגבוהות שלי בתוך האדמה ההודית הכבדה כמו פלמינגו שיצא לטיול ג'יפים. בשביל אנשים אחרים, העובדה שאני נועלת בשבילך נעליים כל כך גבוהות אומרת שאני אישה כנועה שמשועבדת לך ול"מוסכמות של החברה". אבל האמת היא שבשבילנו, זוג נעלי עקב אדומות בהודו זו אהבה כמו שאלוהים רצה.

ואם כבר דעות של אנשים אחרים, חטפת השנה חתיכת מהלומה מכמה נשים כועסות, אחרי ששודר איזה פרק ב"רמזור" שבו חפר קרא לנשים גרושות "שרמוטות". זה היה כל כך לא פייר ואני לא הייתי שם כמו שהייתי צריכה להיות. עשיתי את כל התנועות הנכונות, אני אלופה בלעשות את התנועות הנכונות, להמהם: "מה הן רוצות ממך? איזה טירוף", או לבוא ולהניח יד אמריקאית תומכת על הכתף שלך, שזה משהו שגנבתי מצפייה ב"האישה הטובה". ועדיין, עמוק בפנים לא מספיק בערתי, לא יצאתי אליהן ואמרתי להן שהן פשוט מביישות את בנות המין שלנו, נעלבות ממשהו שדמות דמיונית אמרה בסדרת טלוויזיה.

לא הזיז להן שאתה מבשל את קציצות הבקר הכי טובות ומנחמות שטעמתי ומנקה אחרינו בבית ומעודד את הילדות שלך לעוף כמו ציפור ולא לדפוק חשבון. והכי הבנתי את הכאב שלך, להיות שוב זה שתמיד חושדים בו שהוא רע ומכוער ומגעיל, זה שאף אחד לא יידע כמה עדין וחביב הוא באמת מתחת לבגדים השחורים ולקרחת. הבנתי אותו כי גם אני כזו.

אולי בגלל זה לא נכנסתי לפייסבוק, לתת לחבורת המתנפלות האלו בראש. הייתי צריכה להיכנס, להגיד להן: "השתגעתן? מדובר בבן אדם הכי טוב לב ומתקדם בדעות שלו ואוהב אדם שאני מכירה". ונניח שפחדתי לצאת קיטשית מדי, יכולתי סתם לכתוב את המובן מאליו: שאתה בעצמך יוצא עם גרושה שרמוטה כבר חמש שנים, אז לא הגיוני שזה מה שאתה באמת חושב עליה בסתר.

יצאתי פארשית, אתה מבין, יצאתי פחדנית שיותר חשוב לה שלא ישנאו אותה מאשר להיות טייס המשנה שלך, הווינגמן שלך, שהיית כל כך צריך אז. אז איך אתה סולח לי? אני לא יודעת, ומה שיותר מוזר זה, איך אתה לא כועס.

אולי אתה פשוט לא יודע לדרוש. אולי אתה פשוט לא יודע איך אהבה נראית או מתנהגת. אני יודעת, יש לי מין מפת אוצר פנימית כזו עם שרטוטים והכל, ההורים שלי מאוהבים כבר יותר מ־60 שנה בערך, ואני מילדות צופה בהם ומעתיקה. אמא שלי למשל לא נתנה לאף אחד להתעסק עם הבחור שלה, לא בלי לקלל אותו באיזה שְחוּר פולני של מכשפות מורשה, ושחור פולני זה כואב, תאמין לי.

אני בושה לאמא הלביאה שלי ובושה לאהבה שלנו. נתתי לך לעבור את זה בלי לתת להן בראש. בגדתי, אשכרה בגדתי, לא אכפת לי מה אומרים על הגברים העלובים האלו שנרשמו לאשלי מדיסון, הבגידות הכי גדולות במערכת יחסים הן אלו שטסות מתחת לרדאר.

כן, קצת בגדתי בך השנה. בגידות קטנטנות במקום שאין בעולם האקר שיוכל לפרוץ אליו: הראש שלי. ואולי בגלל זה, זה הרבה יותר גרוע. אני הייתי כל כך לא מדויקת איתך השנה, שלא היה לך שום צ'אנס לעשות אותי שמחה. איך יכולת לדעת מי אני, כשדיברתי איתך בחצאי משפטים מרוחים? כשנתתי לך רק חצי קלאץ'? אני כל כך רוצה להיות מדויקת שוב, אתה מבין, כל כך רוצה להיות רק איפה שאני עכשיו, ולא חצי פה איתך וחצי על איזה מסך כמו בת ים דיגיטלית מחוריינת.

יש גם בך דברים מרגיזים, שלא ייצא שאתה מושלם ואני מפלצת. יש לך התקפי קנאה, אתה מתלונן יותר מדי, יש לך נטייה לראות לא רק שהכוס חצי ריקה, אלא גם את העובדה שיש לה כתמים לא היגייניים בשוליים. אבל הנה דבר אחד שמבדיל בינינו, אני יודעת לדרוש, לך אין מושג ירוק מה מגיע לך. כל כך קל לרמות אותך עם מעט מדי, שלפעמים זה עושה אותי עצובה.

אני חושבת שככה זה גברים, ובעיקר השווים שבהם, עד כדי כך חינכו אתכם להיות הג'נטלמן הזה שלא דורש לעצמו ורק מגן על העלמה שלו ומטפל בה ומפנק, שאתם פשוט לא יודעים שזכותכם לבקש, מוכנים להסתפק בכל כך מעט. קצת ליטוף, קצת מגע, קצת שבחים, חיוך כשאתם מגיעים הביתה, שלא תרגישו שאכזבתם אותנו. וזו גם בגידה, לתת לך רק את זה כשאני יודעת על איזו תזונה מצומצמת ודלה אתה בעצם חי בלי לדעת. כי מאחורי הדלת הסגורה הזו של פרצופי הנעים, מחכה לך כל הזמן ממלכת שפע מטורפת, לונה פארק ענקי, ארץ שכולה אמת וחושניות ופינוקים.

אני מדברת על ללכת על הגב שלך יחפה במשך שעתיים כשאתה שוכב, ומוזיקה של אלט ג'יי או אחת מהלהקות המעצבנות שאתה אוהב מתנגנת מהרמקולים. אני מדברת על לבוא אליך לחדר העבודה בהפתעה ולהציע שנשחק במזכירה שאיבדה את המהדק מתחת לשולחן. אני מדברת על להקשיב לך, לא לברוח למסך, ולא רק להקשיב, להיות אשת סודך המעורבת, המושקעת נפשית עד הסוף, כמו אמא שלי, הלביאה האמיצה והערמומית.

אני מבקשת סליחה, אני אישה רגילה, הבטחתי מלא דברים, קיימתי מהם רק ספורים. יש לי עדיין את השיער הארוך שאתה אוהב, אני עדיין ממש נחמדה לילדות שלך, הבטחתי שאתן לך בית אמיתי ואת זה אני נותנת, עם נגיעות של הצעות מטורפות ובזבזניות כמו בואו ניסע לדליית אל־כרמל סתם, כדי לחפש פטריות באוגוסט. אבל תגיד לי אתה, אישה רגילה? בשביל זה באת לפה? בשביל זה כל כך טרחת? בשביל לקבל בסוף את אותה האישה? זו שנותנת רק 60 אחוז מהנסיעה המדהימה שהיא באמת מסוגלת לתת לך? זו שאחרי ארוחת הערב רוצה רק למחוק את עצמה עם "גמר החביתות הגדול של 'מאסטר שף'".

זוכר איך קראתי עד הסוף את הסיפור שכתבת כשהיית צעיר, והבאתי הערות בונות, חכמות כאלו, למרות שלשנינו היה ברור שאין טעם והסיפור הזה לא יתפרסם כבר? זוכר איך הפעמים היחידות שבהן נכנסתי לסמארטפון שלי כשאני איתך היו כדי לגגל "טיסות זולות לרומא"? זוכר איך הייתי שולחת לך נשיקה כזו מוגזמת עם היד, כמו של בטי בופ, בכל פעם שהיית מתניע את האוטו והולך?

אתה זוכר, וגם אני זוכרת, סליחה שלא אמרתי לך, אני זוכרת את זה כל דקה. כל שנייה. כל חיפוף. וזה שאני לא עושה עם זה משהו, על זה אני הכי מצטערת, גבר בלתי ניתן להחלפה שלי. תבטיח לי שהשנה לא תסכים לקבל פחות ממה שאתה שווה, ואז, רק בגלל שלימדת אותי להתנשק בפה פתוח, להיות אמא יותר טובה, לחטוף התקף זעם אמיתי ואיטלקי כזה ולא לפחד שאם אני לא אהיה נחמדה יעזבו אותי — אתה יכול לדרוש עוד קצת.

spectorit@gmail.com