שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: אוהד גבעתי
    7 ימים • 17.09.2015
    פארק הג'ורה
    הגיע הזמן להכריז: קללות הן לא סוג של אלימות. להפך: קללות הן מנגנון חברתי לשחרור לחץ, שתפקידו הוא דווקא למנוע אלימות. ומי שלא מסכים, יכול ללכת לה@*)#$*יין!
    מאור זגורי

    אדם אחד כתב לי מייל: "אדון זגורי. אתה ודומיך הרסתם לנו את התרבות בארץ. ראיתי רק מעט מהסדרת פח הזבל שלך, ואני אומר לך שהתחלחלתי מכמות הקללות וניבולי הפה. על זה מתחנכים הילדים שלנו? זאת התרבות היום? איפה הימים של 'קרובים קרובים', של אפרים קישון?? תתבייש לך! אני בז לך ולכל מה שאתה מייצג אדון זגורי. על החתום – צח לשון".

     

    אדון צח לשון, נעים מאוד. מאור. תן לי לעשות לך קורס במציאות.

     

    הנה סיטואציה אמריקאית: אבא לוקח את הבן הקטן שלו לסרט אקשן. כל הסרט יריות, פיצוצים ודקירות, שוביניזם, גזענות ורובוטים רצחניים, שמתיזים ראשים ודם בשלושה ממדים — והכל בסדר אצל האבא והבן. או אז מגיע הרגע הנורא שבו הדמות הראשית פולטת את ה־מילה: FUCK.

     

    מיד האב נזעק מדלי הפופקורן ואוטם את אוזניו של הילד.

     

    xxx

     

     

    המשך הציטוט של אדון צח לשון: "ב לך תראה באירופה לא תשמע קללה אחת. לך תראה בצרפת, באוסטריה, בגרמניה. כלום. רק הישראלים פותחים פה ג'ורה כמו אני לא יודע מה! שם כולם אנשי תרבות מנומסים שפונים אחד לשני בתוארי כבוד, כל הזמן מחייכים, מסבירים פנים... רק הנה הביאו את הזבל של הזבל".

     

    או־קיי, אדון צח לשון ומשפחתו החייכנית, השיעור הראשון שלי ייקרא: "פאסיב־אגרסיב ומלחמתו בסריסים".

     

    ראה: אני הכעסתי אותך בזה שהרסתי את התרבות בארץ, ואילו אתה לא יכולת לשתוק. טרחתָ לחפש את השם שלי בפייס, למצוא איזה מבין כל המשתמשים עם שם זהה לשלי הוא הנכון, ניסחת תגובה ואז מחקת אותה, ושוב כתבת ואז שלחת ורק אז — נחה נפשך. אני גאה בך. כל כך הרבה טרחת כדי לעלוב בי בחזרה, שכן אחרת לא יכולת להמשיך בחייך.

     

    אתה מה שנקרא אצלנו "עַצְבָּן סמוי", יענו "פאסיב־אגרסיב". במקרה שלך, אדם שללא ספק ראוי לכינוי "לך קיבינימט, אינעל אבוק יא־מזדיין" — לא יזכה לו. כנראה אצלך זה פשוט יתבטא בכך שתתייחס לא יפה לאשתך או לילדים שלך, שלא מבינים מה הם עשו לך היום שאתה ככה; זה יתבטא בקוצר רוח כללי; במרמור ובזעף שאפילו אתה עצמך לא זוכר מה מקורם.

     

    אז אני אגלה לך משהו: אנחנו, בני האדם, צריכים לקלל. זהו כלי לגיטימי לביטוי רגשי, ודיבור רגשי הוא לגיטימי לא פחות מדיבור אינטלקטואלי, חברי צח הלשון. הנפש היא כמו פח זבל שיש לשטוף אותו מדי פעם. זה בריא מאוד. עלינו להזיע את הכעס החוצה, שכן אין אנשים שאין בם כעס, גם אם סמוי (ע"ע הגרמנים המאופקים שלך, שלימדו את אבותינו שיעור מצוין בנימוס לפני איזה 70 שנה). הרי מה קורה בסוף עם כל ה"עצבנים הסמויים"? הם שולפים קצוץ קנה ויורים בשכנים שלהם, כי הם שוב שמעו מוזיקה בקול רם, ואחר כך האישה שלהם אומרת בטלוויזיה שהיא לא מבינה, "הרי מדובר באדם כל כך שלֵו".

     

     

    xxx

     

     

    יש לי חבר, לא משנה מאיזו עדה, שאשתו "אינטלגנטואלית" (הקרדיט לאהוד מנור ב"שיער" על הביטוי).

     

    כשהיא ממש עצבנית, היא פולטת: "בן זו־רחת השמש", או "לך יא חתיכת... חלווה!" חחחח. ככה היא מספרת לעצמה שהיא לא בן אדם עצבני. עלק.

     

    אבל אני? אני למשל"עצבן גלוי".

     

    נכון, גם אני מסתיר את התכונה הזאת בחיוכים מאולפים שרכשתי עם השנים, אבל בתוכי אני כולי ענק ירוק, שכל מה שצריך זה להכעיס אותו קצת. ומה שעושה ברוס באנר ("האלק", לכל מי שמאותגר תרבות קומיקס) – זה לשחרר לחצים, כל פעם קצת־קצת כדי שהענק לא יתפרץ.

     

    מזלו שהוא לא גר בתל־אביב.

     

    השבוע באתי להחנות את הרכב ברחוב שלי. עברתי את החניה כדי להיכנס ברוורס, ובדיוק אז רכב ירוק ומושתן השתחל מאחור וגנב לי את הכחול־לבן. מיותר לציין שתל־אביב לא משופעת בחניות, אז ביקשתי יפה מהמזדיין שייצא, כי הוא בטח לא שם לב, אבל עמדתי להיכנס ברוורס... הלה ענה (וכמעט לא משנה מאיזו עדה הוא היה): "אם עברת את החניה היא כבר לא שלך, זה חוק בלתי כתוב בעיר – תלמד", ופנה ללכת בסנטר זקור.

     

    עכשיו – ואני אומר פה את זה בגאווה מוחלטת – אם לא היה ברשותי הכלי המילולי שיכול תיאורטית לשלוח לגיהינום את כל הדורות שהביאו אותו לעולם הזה ועוד תיאורים הקשורים לאנטומיה של אמא שלו – כנראה הייתי עכשיו בבית סוהר על זה שהקדמתי בכמה עשרות שנים את גלגול נשמתו הבזויה.

     

    גמאתי רצף עסיסי של קללות בפניו ההמומות וירקתי בפרצופו ש"אני אמצא חניה אבל אתה מזדיין תישאר כל החיים שלך", ונסעתי משם.

     

     

    xxx

     

     

    עכשיו, צח לשון, הגיע תורך בשיעור.

     

    קדימה, תגיד: "אלימות מילולית היא עדיין אלימות. ואלימות זו אלימות ויש להוקיעה".

     

    סבבה ,"יש להוקיעה" והכל, אבל יש פה גם מציאות. זה יהיה כמו להגיד לפוטין שממש לא בסדר איך שהוא מתנהג לעם שלו. יעזור?

     

    עכשיו, צח לשון, צקצק. לא לפחד. אמור לאישה שלידך: "למה נותנים לבן אדם כזה במה בעיתון??"

     

    אסביר לך למה: אחת, כי יש בי עוד תכונות חוץ מתוקפנות; שתיים, כי אנחנו לא באנו ממנטליות של לשתוק ולהבליג; ושלוש, כי בשורה התחתונה לא הגעתי איתו למכות. כמו שני אנשים בוגרים הוא גנב לי את החניה ואני קיללתי אותו ואת אמא שלו, כי לשניהם הגיע. לו על הגניבה, ולאמא שלו שלא לימדה אותו לא לגנוב.

     

    עכשיו מגיע השלב בשיעור שבו עליך לומר: "יש פעמים שקללות יכולות להוביל למכות, או חלילה לגרוע יותר". נכון. אבל גם יש מטוסים שמתרסקים מכיוון שהטייס היה מדוכא, כי חברה שלו עזבה אותו. הרוב המוחלט של המטוסים ממריא ונוחת בשלום.

     

    יעני, בכל יום במדינת ישראל טעונת הזעם מתקיימים מיליוני אירועי גידוף — בכביש, בשוק, בבית, בכנסת, בבית כנסת — ורובם המכריע לא מוביל לא למכות וגם לא לגרוע מזה. אז לא לקלל יהיה כמו לא לטוס. אל תפחד.

     

     

    xxx

     

     

    שלשום אחותי שלחה לי תמונת מסך שבה כתוב: "הידעת? בני אדם שנוטים לקלל הרבה הם אנשים יותר כנים". האמת? ידעתי.

     

    "אמא, הדג השבת יצא לך בן־זונה!" משפט שנאמר אצלנו בבית אלפי פעמים ונחשו מה: לא קרה כלום. להפך. "לא סובל אותך, יא־קופה מכוערת" זה אולי המשפט הכי יפה שאני יכול לכתוב לאחותי. "קללות חיבה" קוראים לזה אצלנו. ואחותי תדע שהתכוונתי מאהבה. אהבה אמיתית, עם רגשות והכל. לא כמו זו המנומסת.

     

    ועכשיו מגיע עניין הטף ואוזניהם הרכות. "למה ילדים צריכים ללמוד את כל הקללות האלה?"

     

    רבותיי וגבירותיי, כל מי שיש לו ילד מעל גיל חמש וחושב שהוא לא מכיר קללות, דעו חגיגית – אתם חיים בסרט.

     

    כל ילד שהולך לבית ספר בגיל שש, כל ילד שנוסע בתחבורה הציבורית, כל ילד שרואה טלוויזיה, כל ילד שיש לו אינטרנט וכל ילד שיש לו סמארטפון – יעני, כל הילדים — לא רק מכיר את הקללות — אלא גם יכול ללמד את הוריו איזה שיעור או שניים. ולא, זה לא בגלל שהם צפו ב"זגורי אימפריה".

     

    יש שיחלקו עליי, אבל דעתי היא: ילד שמקלל לא מרביץ. כמובן שיהיו ילדים שגם יקללו וגם ירביצו — כל מורָה בטוח מכירה כמה כאלו בכל שכבה — אבל צריך לזכור שבכל שכבה יש משהו כמו 140 ילד. אז חמישה מתוכם זה יחס טוב.

     

    אני לא אומר שעל ילדים לקלל, אני אומר שהם כבר עושים את זה. גם הילדים שלכם. גם הילדים הטובים. בעיקר הילדים הטובים. גם אם אתם חושבים שלא. הם מקללים כל הזמן, וכן – גם בגיל שש. גם אתם פעם הייתם מקללים, רק שכחתם את זה כי היום אתם כבר אינטליגנטים מדי.

     

    נו, אדון צח ומשפחתו החייכנית? עד עכשיו בטוח הצלחתי לעצבן אתכם! נו קומו! תירקו! הטיחו בי איזו קללה עסיסית. אני אומר לכם: זה ישחרר אתכם. אל תסתפקו ב"טיפש" או "פרימיטיבי" (שאגב, גם אלה קללות הן), לכו על כל הקופה: תצעקו: "בן זונה הזגורי הזה!" אני מרשה לכם! אני לא נעלב. אני יודע שזה יושב על כעסים אחרים שכלואים לכם בגוף. שחררו אותם. צאו לחופשי!

     

     

    xxx

     

     

    לסיכום:

     

    אני יכול להיות צח לשון כמוכם, ואף לתקן אתכם כשתשגו. העברית שלי כמעט מושלמת וזכיתי בארבעה פרסי תיאטרון על מחזאות ובימוי. לא בטלוויזיה הרדודה – בתיאטרון. תיאטרון זה טוב, לא? תרבות גבוהה.

     

    לאחרונה עיבדתי וביימתי מחדש את "המלט" של שייקספיר. שייקספיר. אחחח... אותו אתם בטוח אוהבים. סתם שתדעו: גם הוא היה מקלל המון. גם מולייר. בטונות. ברכט מכירים? גם הוא. והרבה לפניהם גם אריסטופאנס כל הזמן קילל. ובעיקר — איך שכחתי — חנוך לוין. מה־זה קילל? עד שנפלו האוזניים. נראה אתכם קוראים להם "מרדדי תרבות". "כי החיים שלנו כאן, בארץ הזאת, הם לא קאקא ופיפי כפי שניסו להראות לי על הבמה", הוא היטיב לנסח.

     

    קיצר, צח־צח ומשפחתו — תתחילו לפחד. הכוח החדש והצעיר בארץ נמאס לו לספק את האנינות שלכם. לכוח הזה לא אכפת אם תעבירו ערוץ, או אם תחדשו את המנוי. אוטוטו יתחילו לרעוד סביבכם העמודים ואתם תשבו בחשכת האולם עם סוכריית דבש בפה ודמעות בעיניים ותתחילו להבין שזמנכם עבר. אתם תתחילו להבין — קללה על שני בתיכם בצהלה – שהאמנות נולדה כדי לנתץ מוסכמות. והמוסכמות זה אתם.

     

    ברוכים הבאים למציאות. עכשיו תזדיינו.

     


    פרסום ראשון: 17.09.15 , 15:25