האבנים המתגלגלות

שלשום היה יום שקט בהר הבית - שקט יחסית. באחת וחצי אחר הצהריים הצטבר תור של כ־70 מבקרים בקצה הדרומי של רחבת הכותל, מול פשפש קטן, מסורג. החום היה כבד, מעיק, נטול חמצן, כמו שקורה הרבה בירושלים בסוף הקיץ. שני שלטי מתכת גדולים, מאירי עיניים, בעברית ובאנגלית, הזהירו את הבאים מפני עלייה להר. "אסור לפי דין תורה להיכנס לשטח הר הבית מפאת קדושתו", נאמר בהם. על האזהרה חתמה הרבנות הראשית.

אבל בישראל כמו בישראל: כל הוראה באה לעולם כשקריצה בצידה. לצד השלט שאוסר להיכנס קבעו מזוזה גדולה ומפוארת, כדי שלמי שבכל זאת נכנס יהיה את מה לנשק. התייר שחבש כיפה שחורה, רקומת זהב, כראוי לביקור במקום המקודש ביותר לעם היהודי, נאלץ להסיר אותה, לתדהמתו, בהוראת הסלקטורים. הכיפות אסורות בהר הבית. הן מרגיזות את המוסלמים.

שניים בתור היו יוצאי דופן. אחד, צעיר בחולצת ג'ינס, זקן ג'ינג'י דליל מעטר את פניו, החזיק חפצים אסורים בתרמיל הגב שלו. כשדרשו ממנו להשאיר את התרמיל מאחור חולל מהומה; השני, חייל במדי ב' של הנחל החרדי, פאותיו מסתלסלות, כובע צמר מונח ברישול על ראשו, התייצב בראש התור, כבעל בית. השוטרים התארגנו לכבודם. 12 יס"מניקים, לא פחות, הקיפו אותם מסביב, כשבמאסף, מעט מאחור, מאבטח אותם שלומי טובול, מפקד נקודת המשטרה על הר הבית. עיניו של טובול היו אדומות. עבר עליו ראש שנה עמוס על הר הבית.

זה נראה כמו טיול של שני עברייני־על בחצר בית כלא, או, להבדיל, כמו סיור של ראש ממשלה באתר פיגוע. כל אחד מהמשתתפים ידע שהוא לוקח חלק בהצגה, ששום דבר לא אמיתי. שני הצעירים הלכו לאיטם, בצעדי צב, משחקים את המשחק שלהם מול השוטרים ומול המוסלמים ברחבה. הם דיברו בקול רם, איש בתורו, כאילו הם מתווכחים ביניהם. דיברו על יהודים, מוסלמים, הרוגים, מסגדים. המילים נועדו להכניס את השוטרים ללחץ, לגרות אותם לפעולה. שוטר אחד צילם את התהלוכה בווידיאו, פסיעה אחר פסיעה.

קודם תחזירו, אחר-כך סולחה: השייח' אבו-הליל על הר הבית

התחנה הראשונה הייתה חזית מסגד אל־אקצה. מחוץ לדלת המערבית של המסגד, בצל שסיפק המבוא הקשתי של הבניין, ישבה חבורה של נשים מבוגרות, לבושות שחורים, על כיסאות פלסטיק. כשהתהלוכה עברה על פניהן פרצו כולן בצרחות "אללהו אכבר". הצרחות היו חלק מריטואל. כמו במשחק הילדים חם־קר, כשהילד מתקרב למטרה צועקים לו חם, חם, רותח, כשהוא מתרחק מתקרר, מתקרר, קר. לאחר שתי דקות בדיוק הנשים השתתקו, וחזרו לדבר בנחת. אבל ילדה בשמלה לבנה, בת 12־13, התעקשה ללוות את התהלוכה בדרך מזרחה. היא צעקה בקול צלול וחזק "אללהו אכבר". אחד משומרי הוואקף, בחור גדול ושמן, ענה לה כהד: "אללהו אכבר", והדואט התנהל משני צידי כרם הזיתים, בצד המזרחי של ההר. ילדי בית ספר, בתלבושת אחידה, צפו בשתיקה במחזה. אנשי הוואקף ליוו אותו ממרחק בטוח.

הלכתי אחריהם, נמשך אל ההצגה ונבוך מעליבותה. בצד הזה, הצד הפחות מתויר של הר הבית, הצטברה ערימה ענקית של פסולת בניין, גרוטאות, טרקטורון שגמר את חייו, גגות פח שקרסו, אשפה שמחכה לשווא לפינוי. מי שרוצה ליידות אבנים ימצא כאן אוצר של ממש. למה אתם לא מפנים את זה, שאלתי את אחד מאנשי הוואקף. "לא נותנים לנו", אמר.

"תראה", אמר לי חברו. "שניים עושים בלגן לכל המדינה. לא אכפת להם מכלום. תראה כמה שוטרים, תראה כמה כסף זה עולה".

"כל אחד מקבל", אמר. "גם השוטרים. גם המתנחלים. גם הנשים שצועקות. הכל פרנסה".

אבנים לא נרתעות מאש: אלכס לבלוביץ' ז"ל בחתונת בתו

שעת הביקור עמדה להסתיים. שני הצעירים ניסו לעלות במדרגות אל כיפת הסלע. השוטרים חסמו את דרכם: גם זה חלק מהריטואל. עכשיו הפנו השניים גב לשער השלשלת, השער שממנו הם אמורים לצאת, והלכו לאחור, עקב בצד אגודל. הם היו קטנים ודלי מראה; שקופים. השוטרים הדפו אותם בלי לגעת בהם כמעט, השוטרים פוסעים קדימה, השניים אחורה, רוקדים פסדובלה בסגנון הר הבית. "אתם כופרים אתם", צעק לעברם בקול גדול, בעברית, אחד מאנשי הוואקף. הוא לבש חולצת־טי שחורה שנכתב עליה, באותיות גדולות, "קסטרו מן". השניים ניתקו מגע ברחוב השלשלת.

ואז הגיע השייח' זיהאד אבו־הָלָיֶל ונשא נאום באוזני השוטרים. "אתם רוצים שיישפך כאן דם", אמר. "דם של יהודים; דם של ערבים". טובול הקשיב באורך רוח לנאום. את תגובתו שמר לעצמו.

השייח' ניגש אליי. הוא לבש גלימה חומה וחבש כפייה צחורה ועקאל. ידו השמאלית החזיקה במקל הליכה ובגלימה צהובה, מקופלת היטב. ידו הימנית החזיקה בספל קפה מנייר. המראה היה מכובד מאוד, לבד מספל הנייר. בנייר, הקפה הוא לא אותו קפה.

"אתה תשמע אותי ותכתוב", אמר בעברית טובה ובטון מצווה. "אני הייתי מוכר אלטע זאכן, אלטע שיך, בשכונת מאה שערים בירושלים. פעם אחת ראיתי ילדים קטנים, ובית נשרף עליהם. נכנסתי בפנים והצלתי את הילדים. גם אני נשרפתי קצת. ברוך השם בא מגן דוד אדום ולקח אותם ואותי לבית חולים".

קודם הביטחון: שחם

מתי זה קרה, שאלתי.

הוא התקשה לנקוב בשנה. "כשאולמרט היה ראש העיר", אמר.

הוא מהכפר דורא, בדרום הר חברון. בזקנתו זכה להכרה, מארגן סולחות, בורר, מפשר ומטיף בשער. "המתנחלים עם השוטרים ביחד רוצים לעשות בלגן באל־אקצה", אמר. "הם רוצים לצעוק, להרביץ, הם רוצים שהחיים שלנו ימותו. אם הם רוצים שקט שיעצרו את המתנחלים בחוץ. שלא ייתנו להם להיכנס".

למה לא תעשה סולחה בין היהודים לערבים, אמרתי. אתה מומחה לסולחות.

הוא התחמם. "סולחה? בטח סולחה", צעק. "אבל איזה סולחה. יש לנו עשרת אלפים אסירים. יש לנו אדמה שאתם גנבתם. יש לנו ילדים קטנים ששרפתם. תנו לנו קודם מה ששלנו, מה שמגיע לנו, אחר כך נעשה סולחה".

הוא נסחף בלהט עצמו. "נתניהו הכלב..." אמר.

קטעתי אותו. למה אתה מקלל ככה, אמרתי. אתה איש זקן, מכובד.

הוא ראה שהפסקתי לרשום. "אתה תכתוב את מה שאמרתי", ציווה.

נדיבות עם נבוט

ניסו שחם, ניצב בדימוס, מכיר את הר הבית יותר מכל שוטר אחר בישראל. הוא היה מופקד על הביטחון בהר בשלושה סבבים - פעם ראשונה כקצין שאחראי על המקומות הקדושים בירושלים, פעם שנייה כמפקד מרחב ופעם שלישית כמפקד מחוז. הוא יצר יחסי אמון יוצאי דופן עם השחקנים השונים במאבק על השליטה בהר, החל בוואקף, בממשלת ירדן וברשות הפלסטינית, וגמור בנאמני הר הבית היהודים. חשדו בו וכיבדו אותו. חשוב יותר, קיבלו לעיתים קרובות את מרותו, ודרכו את מרות המדינה.

שחם עסוק בימים אלה בניהול משפטו, שאין לו דבר וחצי דבר עם הנושא שלפנינו. אני ביקשתי לשמוע מה הוא חושב על המצב בהר. הוא אמר לי שהוא מודאג. "בחג מצאו שלושה מטעני צינור בהר הבית", אמר. "ב־20 השנים האחרונות לא היה דבר כזה".

מדוע זה קורה, שאלתי.

הוא לימד אותי שיעור בתורת הסטטוס קוו.

"נתחיל מהירדנים", אמר. "בשבילם הר הבית הוא גם הזדמנות וגם עצם בגרון. הזדמנות, כי הוא נותן להם מעמד והשפעה. עצם בגרון, כי באים אליהם בטענות. כל שינוי של הסטטוס קוו מאיים עליהם".

אבל הסטטוס קוו משתנה כל הזמן, אמרתי. פעם יהודי דתי לא היה מעז לעלות להר הבית, בגלל האיסור ההלכתי. היום אלפים מהם עולים. אורי אריאל, שר בממשלת ישראל, רוצה להקים שם בית כנסת. איך מדינה שמטיפה לחופש פולחן יכולה לאסור עליו.

"יש כל הזמן כוחות, מצד היהודים ומצד הערבים - שרוצים לשנות את הסטטוס קוו", אמר. "את היהודים קשה יותר לרסן, מסיבות מובנות. אבל זה התפקיד של המשטרה. צריך שוטר חכם, שיודע גם להיות נדיב וגם להחזיק נבוט ביד. אסור להרפות לרגע".

אם אני מבין את שחם נכון, הבעיה איננה במעשה אלא במחדל: ממשלה שמשתמטת מעיסוק בהר הבית בתקופות שקטות יחסית, פוגשת את הר הבית בתקופות קשות, בדם ובאש.

שחם האמין בשילוב של נדיבות ותקיפות. הוא נהג לומר לעדנאן חוסייני, מושל ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, שלפגישות איתו הוא לובש כתונת משוגעים - אם חוסייני ירגיז אותו הוא עשוי להגיב בטירוף. "מה לבשת היום", היה חוסייני שואל אותו בפתח כל פגישה, ספק בצחוק, ספק ברצינות.

"התנועה האיסלאמית הצפונית", אמר שחם, "זו של שייח' ראאד סלאח, רוצה להשתלט על ההר. הוואקף הפלסטיני שונא את זה - ההשתלטות פוגעת במעמדו. הירדנים כועסים. המשכורות של עובדי הוואקף, כולל 164 השומרים שמוצבים על ההר, מגיעות מירדן. השייח' סלאח היה אוסף תרומות, ומוסיף לכל אחד מהשומרים 200 דולר בכל חודש. זה היה הורג את הנהגת הוואקף. אתה יודע מה זה עושה לבחור שגר בסילואן, וחי ממשכורת דלה בדינרים ירדניים?"

השייח' סלאח הוא בן העיר אום־אל־פאחם. אביו היה שוטר במשטרת ישראל; אחיו היה קצין במשטרה. המאבק ארוך השנים שלו נגד מה שהוא תיאר כניסיון של ישראל לגרש את המוסלמים מאל־אקצה גרם נזק עצום. אנשים משני העמים נהרגו בפיגועים ובמהומות. היחסים עם ירדן, ועם העולם המוסלמי כולו, נפגעו. בית המלוכה הירדני ניזוק. חברי כנסת ערבים נגררו לתוך הביצה שיצר השייח', וגררו איתם, כתגובת נגד, חברי כנסת מהימין היהודי. הקמפיין של השייח' התחיל כהסתה שקרית, כוזבת, והפך לנבואה שמגשימה את עצמה. אם השליטה בהר הבית חשובה כל כך לפונדמנטליזם האיסלאמי, היא חשובה לא פחות לפונדמנטליזם היהודי. ככה זה במלחמות בין דתות, ככה זה במלחמות לאומיות.

המסורת המוסלמית קידשה את ירושלים משום שהייתה מקודשת ליהודים ולנוצרים. האגדה אמרה שהנביא מוחמד עלה השמימה מירושלים. הוא קשר את סוסו האגדי, אל־בוראק, אל חומת הר הבית. מכיוון שהיהודים קידשו את הכותל המערבי, האגדה האיסלאמית העבירה בדורות האחרונים את אל־בוראק מהכותל המזרחי אל הכותל המערבי. סימני הקשירה מוצגים עד היום, בפינה הדרומית של הכותל.

הייתם צריכים להושיב את השייח' סלאח באותו תא עם אורי אריאל, עמוק בכלא נפחא, אמרתי לניסו שחם. הם היו מגלים מהר מאוד כמה הם דומים, בשאיפות, בשיטות העבודה, בנחישות, והיו הופכים לחברים טובים.

"ראאד סלאח גאון", אמר שחם. "הוא אמר לי פעם, אתם יכולים להרוג אותי, אבל לא תהרגו את האיסלאם. הוא הקים את המוראביטון - חבורות הגברים אזרחי ישראל שהיו משתוללים בהר הבית, ואת המוראביטאת, חבורות הנשים. הוא היה מסיע אותם ומשלם להם. רציתי לעצור אותם. המפקדים שלי אמרו לי, שכח מזה.

"הם היו באים באוטובוסים, מתיישבים מתחת לעץ הזית מול אל־אקצה ושומעים דרשות מהאימאם. כשהיו רואים מבקר ישראלי היו צועקים. לא פחות משהפחידו את הישראלים הפחידו את הוואקף.

"כשרציתי לעצור אותם היו שואלים אותי, לפי איזה סעיף. עניתי, לפי סעיף גימ"ל לפקודת הר הבית, סעיף שלא קיים בספרים. קודם הביטחון - אחר כך הסעיף".

איך אתה מסביר את העלייה של המגזר הציוני־דתי להר, שאלתי.

"כשמתנחלים התחילו לעלות, הלכתי לרבנים", אמר. "שאלתי, מה זה. התשובות היו מגומגמות. הם לא ידעו להתמודד. התופעה הייתה חלק מההתפרקות של ההיררכיה הדתית. האידיאולוגיה הלאומנית השתלטה על האידיאולוגיה הדתית.

"כאן צריך לבוא השוטר. אני לא נתתי לפוליטיקאים ימנים להיכנס. אמרתי לאחד מהם, את הר הבית אתה תראה בסרט. אתה לא כל אחד: אתה סמל. אני לא מעלה מי שרוצה לשנות את הסטטוס קוו".

אבל יש להם זכות, אמרתי.

"יש נקודות זמן שבהן אי־אפשר לממש זכויות", אמר שחם. "לכן התנגדתי לעלייה של שרון ב־2000. המועצה המוסלמית העליונה הסכימה לשמוע אותי. אמרתי להם, הוא ראש האופוזיציה. יש לו זכות.

"המופתי של ירושלים מכהן כראש המועצה. מה שהכי מעציב אותי, מה שאני לא מבין, אמר, הוא איך אנחנו לא מצליחים לנצח אתכם. אתם עם שלא לומד לקח, שעושה שטויות כל הזמן, ובכל זאת אנחנו מפסידים נגדכם.

"אם שרון יבקר בהר הבית יישפכו פה נהרות של דם, אמר המופתי. מי מביא את אריק שרון, האסון של העולם הערבי, להר הבית יום לאחר יום השנה לטבח בסברה ושתילה?

"אמרתי, הוא לא ייכנס למסגדים. אני אדאג. אמר, בעינינו כל מה שבתוך חומות ההר הוא מסגד.

"באתי עם זה לדיון אצל ברק, ראש הממשלה. תהיה אינתיפאדה, אמרתי. אתה אומר, אמר ברק, אבל אין על זה מידע מודיעיני. אמרתי, כשיהיה ביקור יהיה מידע. דני יתום, ראש המטה המדיני־ביטחוני שלו, ניפנף אותי החוצה".

מדוע, שאלתי, הסטטוס קוו כל כך מקודש בעיניך.

"אספר לך סיפור", אמר. "יום אחד, כשהייתי מפקד מרחב דוד, קרא לי הפטריארך הפרנציסקני. בפגישות קודמות הוא דיבר איתי אנגלית. הפעם התעקש לדבר איטלקית, בשביל הרקורד. העוזר שלו תירגם. אתם חסמתם את הכניסה לשער החדש, אמר הפטריארך. בניין הפטריארכיה קרוב לשער החדש.

"עושים שם עבודות לתוואי של הרכבת הקלה, אמרתי. אין ברירה.

"מאה שנה יש לנו זכות להיכנס בשער, אמר. אתם פגעתם בסטטוס קוו.

"לפני מאה שנה, אמרתי, היו עגלות וסוסים. עכשיו יש רכבת.

"סטטוס קוו מנצח רכבות, אמר".

איך זה נגמר, שאלתי.

"הייתה בודקה של המשטרה ליד גת שמנים, בשטח של הפרנציסקנים. לאחר כמה ימים הוא הביא מנוף, הרים את הבודקה וזרק אותנו משם".

מה נתניהו צריך לעשות, שאלתי.

"הוא צריך לקום ולהכריז: הסטטוס קוו מ־67' לא ישונה. כזה היה וכזה יישאר. מי שינסה לפגוע בו ייפגע".

כך וכך, חטפנו

בעקבות רצח אלכס לבלוביץ', שמכוניתו נרגמה באבנים בדרכו לביתו בירושלים, הודיע נתניהו שידאג לשנות את הוראות הפתיחה באש. לוחמי צה"ל ומג"ב יירו על זורקי בקבוקי תבערה ומיידי אבנים. ההודעה נולדה לא מחוות דעת של מערכת הביטחון אלא מקמפיין של גורמים פוליטיים במחנה שעליו נשענת הממשלה. המותקף הראשי בקמפיין הזה הוא אלוף פיקוד המרכז החדש, רוני נומה. לטעמם של המבקרים, אפשר לעצור אבנים ובקבוקים באש. הם רוצים לראות ערבים הרוגים - גם ילדים ערבים הרוגים.

ב־48 שנות כיבוש הכל נוסה. כשהנחנו למיידי אבנים חטפנו, וכשהרגנו אותם חטפנו. הלוויות של ערבים הוליכו להלוויות של יהודים. אש אולי מרתיעה לזמן קצר, אבל אש לא מייבשת ביצות.

פטנט סרק אחר הוא לאיים על שופטים, שאם לא יחמירו בדינם של זורקי אבנים ומיידי בקת"בים לא יקודמו בתפקידיהם. האיום הזה יצא מפיו של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן. נשיאת העליון מרים נאור נזפה בארדן, אבל עמיתיו לממשלה תמכו או שתקו. במקרה הטוב זאת הייתה התפרצות ילדותית. במקרה הרע חלק ממגמה כללית, מכוונת.

אחת מאגדות המשפט העברי מספרת על דב יוסף, שר הקיצוב בשנות המדינה הראשונות, שכינס יום אחד שופטים ומחה באוזניהם על העונשים הקלים שהם מטילים על עברייני קיצוב. אישה מגדלת, למשל, תרנגולת בביתה ומוכרת את ביציה בשוק השחור. כשהיא מובאת לדין השופטים פוטרים אותה בלא כלום.

אחד השופטים (יש אומרים שזה היה השופט המחוזי בנימין כהן) קם ללמד את השר פרק בעצמאות הרשות השופטת: "אדוני השר", אמר, "שופט הוא כמו ציפור. הוא עומד על העץ - ומצפצף".

הרוסים באים

לרשימת האיומים הצבאיים שמוטלים לפתחנו, מאיראן עד דאעש, נוסף בשבועות האחרונים איום שלא הובא בחשבון: האיום הרוסי. הכוחות שלהם אמורים לשבת בשפלת החוף הסורית, בין גבול לבנון לגבול טורקיה, אזור עלאווי מובהק. ספינות של הצי הרוסי יפעלו מנמל לטקיה, יועצים רוסים יכשירו יחידות בצבאו של אסד, וייתכן שמטוסי קרב רוסיים ימריאו משדה תעופה מקומי. התוכנית היא לסייע לאסד במלחמה שלו מול ארגוני הטרור האיסלאמיים ומול כוחות האופוזיציה.

המעורבות הצבאית הרוסית נרקמה מתחת לאפם של האמריקאים או בהסכמה שקטה שלהם. את הצרה הזאת אפשר היה אולי למנוע אילו היו היחסים בין וושינגטון לירושלים חמים יותר, אבל למרבה הצער הם פושרים עד קרים. מבחינת ישראל הנוכחות הרוסית יוצרת בעיה לא מבוטלת. לא בגלל הנשק שעלול לזלוג לחיזבאללה - זאת הסיבה שמוזכרת בהודעה של לשכת ראש הממשלה שלשום - אלא בגלל ההשלכות של המעורבות הרוסית על הפעילות של חיל האוויר בסוריה ובלבנון. צה"ל נהנה כרגע מחופש פעולה באוויר. כשכוחות רוסיים יתבססו בלטקיה, כללי המשחק ישתנו.

נתניהו יטוס בתחילת השבוע לביקור קצר ברוסיה, בתקווה להרחיק את האיום. עד לא מזמן תלו שרים בממשלה תקוות גדולות ברוסיה: אם העימות עם הממשל האמריקאי יגיע לפיצוץ, נוכל להישען על הרוסים ועל הסינים. מי שחלם על פוטין בירושלים קיבל אותו בלטקיה.

ראש בראש

ראשת עיריית נתניה מרים פיירברג לא ידעה את נפשה מרוב דאגה. פיירברג חברה בקבוצת ווטסאפ ששותפים לה ראשי ערים אחרים. "צריך לעצור את מחול השדים וההכפשות ההדדיות ולהידבר", כתבה לעמיתיה. "הממשלה משסה אותנו אחד בשני. צריך לקיים בדחיפות פגישה עם ביבס, חולדאי וברקת ועם נציגות נוספת. הייתה לי שיחה ארוכה עם ניר ברקת. הוא התנדב לארח את כולם לארוחת צהריים".

המאבק שמאיים לפרק את השלטון המקומי בישראל מעורר מעט מאוד עניין ציבורי. בתמצית, הרשויות העניות רוצות לשנות את השיטה שבה מתקצבת הממשלה שירותים עירוניים. העניות יקבלו יותר, על חשבון העשירות. העשירות פתחו בקמפיין נגדי. המפתח נמצא בידי חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין, ראש מרכז השלטון המקומי ומקורבו של נתניהו. ביבס חבר לרשויות העשירות. חולדאי מתל־אביב תקף אישית את ברקת מירושלים. ברקת, אמר חולדאי, מבקש כסף כעני, אבל מוציא כסף על מפגני ראווה של מכוניות פורמולה 1. ברקת לא נשאר חייב. לשניהם יש בעיית אגו; לשניהם יש שאיפות פוליטיות ארציות.

ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון אירגן את מחאת העניות. מה כואב לכם, שאלתי אותו.

"כל תיקון חברתי בישראל משמעותו לתת קודם כל לערבים ולחרדים", אמר. "עיירות הפיתוח באות רק במקום השלישי. לכן אין תיקונים חברתיים. הימין אומר, אני לא אתן כסף לערבים; השמאל אומר, אני לא אתן לחרדים. ואנחנו, ערי הפיתוח, נדפקים.

"השמאל יותר גרוע מהימין, משום שהוא מייצג את הרשויות העשירות. תל־אביב מתחברת למועצות האזוריות העשירות, שלא מוכנות לחלוק את הארנונה ממפעלי תעשייה וממחנות צה"ל עם ערי הפיתוח השכנות. אף שעל מתחבר עם אף שקל.

"הממשלה נותנת, נגיד, 25 אחוז ממשכורת של עובד סוציאלי לרשות המקומית. תל־אביב מקבלת אותו שיעור שמקבלת ירוחם. אני אומר, שייתנו בירוחם 40 אחוז ובתל־אביב 25 אחוז. המשרד הממשלתי היחיד שנוהג כך הוא משרד הדתות. למה לא עושים את זה בחינוך וברווחה".

אתה רוצה, אמרתי, הלכה למעשה להלאים את העיריות.

"עזוב את העירייה", אמר. "בוא נתבונן בילד. הילד ברעננה מקבל יותר מלכתחילה, משום שהמורים שלו משכילים יותר, ההורים שלו משכילים יותר. הממשלה צריכה לאזן את זה".

אתם מקבלים פיצוי בדרכים אחרות, אמרתי.

"רק בשוליים", אמר. "לא בתקציב הבסיסי. כששי פירון היה שר חינוך הוא התחיל בתיקון. ביבס הוציא את התיקון מחוק ההסדרים. נתניהו היה בהתחלה בעדנו. הוא רצה לדפוק את הערים העשירות, כי הבוחרים שלו לא שם – הם אצלנו. אבל כשביבס איים עליו בשביתה הוא נרתע. הילדים שלנו הם לא משהו שנתניהו יתאבד עליו".

משרד האוצר תומך בדרישת הרשויות העניות. סגן שר האוצר מש"ס, יצחק כהן, נאבק למענן. איפה כחלון, שאלתי.

"הוא שותק", אמר ביטון. "כל עוד הוא לא משלם מחיר ציבורי זה לא מזיז לו".

אדמה חרוכה

ארבעה אנשי ציבור ישראלים הגיעו לוושינגטון בהזמנת ג'יי סטריט, השדולה היהודית הליברלית: פרופסור שלמה בן־עמי, שהיה שר החוץ בממשלת ברק, חבר הכנסת עמר בר־לב, האלוף (מיל') עמירם לוין ואלון פנקס, שהיה קונסול ישראל בניו־יורק. הם נפגשו עם רוב מאלי, מבכירי המועצה לביטחון לאומי, ועם 14 חברי קונגרס. הם חזרו משם תחת הרושם, שהקמפיין של ישראל נגד ההסכם עם איראן השאיר בוושינגטון אדמה חרוכה.

"יש בקע שאני לא בטוח שייסגר אי פעם", אמר לי בר־לב. "המשבר הוא גם אצל הדמוקרטים בקונגרס וגם בקהילה היהודית. הדמוקרטים כועסים משום שביטחון מדינת ישראל הפך לכלי משחק בהתמודדות הפוליטית באמריקה. יוצא כאילו אנחנו מפגרים אחר הרפובליקנים בשמירה על ביטחון ישראל, אמר לנו אחד מחברי הקונגרס. זה מאוד מתסכל אותנו. ההחלטה של איפא"ק, השדולה היהודית, להשקיע עשרות מיליוני דולרים בקמפיין פרסומי נגד הממשלה מרתיחה את הדמוקרטים. הם חושבים שאיפא"ק הפכה לזרוע של המפלגה הרפובליקנית".

אכן, אמרתי. כמה דמוקרטים מכנים אותה ריפא"ק – במקום שדולה אמריקאית־ישראלית, שדולה רפובליקנית־ישראלית. האם בבית הלבן אמרו לכם מה יעשה הממשל אם הרפובליקנים בקונגרס ידחפו לסנקציות מחודשות נגד איראן?

"כן", אמר בר־לב. "הם אמרו שאם הסנקציות יוטלו עכשיו, האיראנים יפרשו אותן בצדק כהפרת ההסכם. אבל אם הן יוטלו בהמשך, על רקע הסיוע שנותנת איראן לטרור, הכל אפשרי".

אני, מירי רגב

יוסף אלמוגי המנוח, שהיה מזכיר מועצת פועלי חיפה בימיה הגדולים, מזכ"ל מפא"י ושר בממשלה, חיווה פעם את דעתו על משקלם של אנשי רוח בקלפי. "מה מתרגשים ממה שאומרים פרופסורים", אמר. "הם בקושי חצי מעברה". בכך חתם את גורלו להישטף בזרם אדיר של בדיחות שציירו אותו כבור וטיפש. הבדיחות לא היו הוגנות. אלמוגי היה רחוק מאוד ממה שייחסו לו - אבל המסר היה ברור: השכלה היא ערך, למדנות היא ערך, תרבות היא ערך. בעם היהודי, עם הספר, מי שבז להשכלה ראוי לכל הבוז שבעולם.

עד שמירי רגב מונתה לשרת התרבות והספורט. רגב איננה הפוליטיקאי הבור הראשון שמגיע לשולחן ממשלת ישראל, אבל היא הפוליטיקאי הראשון שגא בבורותו ובונה עליה את הקריירה שלו. היא דונלד טראמפ הישראלית.

בראיון שהעניקה ערב החג היא ראתה צורך לדקלם את המונולוג הבא: "אני, מירי סיבוני רגב מקריית־גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי צ'כוב. האזנתי לג'ו עמאר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית. אתם לא תכתיבו לי מה נכון ומה לא נכון.

"ובכלל, מי שצורך תרבות הוא בהכרח אדם תרבותי? אדם תרבותי יכול להיות גם מישהו שמעולם לא ביקר בתיאטרון ובקולנוע, וגם מישהו שלא קרא את חיים נחמן ביאליק".

האמת, טעיתי ברגב. הנחתי שאחרי השערורייה הראשונה שחוללה, שערורייה לצורך כותרת, היא תוריד טונים ותשקיע את כל מרצה - מרץ יש לה בשפע - בלימוד שני התחומים שקיבלה עליהם אחריות מיניסטריאלית. שהרי עד למינויה לא היה לה מושג לא על תעשיית הספורט ולא על תעשיית התרבות, לא על הקהל שצורך באהבה גדולה את תוצרתן, לא על תלותן בכספי המדינה ולא על המגבלות שחלות על השר הממונה. אבל רגב בחרה לדלג על הקורס. בשלב הזה של הקריירה שלה היא יודעת הכל. היא הפכה את הבורות שלה למקפצת רייטינג, למשאת נפש, לאידיאולוגיה. היא עפה על בורותה.

המגיבים ברשתות החברתיות קלטו מיד את האופי הפארודי של הטקסט של רגב, ישר מתוך דקלומי טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. כותבים רבים הגיבו בחיבור מונולוגים משלהם, ששמו את המצג של רגב ללעג ולקלס.

קטע אחד שנפוץ ברשת מוחק את כל החיוכים. הגרסה שקראתי בפייסבוק חתומה על ידי מרק מינדל, ואומצה על ידי רבים. הרי הקטע, בהשמטות קלות.

"אני, עלי דוואבשה מכפר דומא, הבן של ריהם וסעד דוואבשה, מעולם לא קראתי צ'כוב ולעולם לא אקרא, לא צ'כוב ולא מישהו אחר. גם אמי ואבי לא יקראו. רוצחיי, ששרפוני בעודי בחיים ושרפו את אמי ואבי בעודם בחיים, לא יעמדו לדין, למרות שהממשלה התרבותית של רגב יודעת מי הרוצחים". ¿