איזי ג'ט

הראפר איזי זוכר בדיוק מתי התחיל לפחד מילדות קטנות. "עשיתי שיפוץ והפועלים השאירו את הדלת פתוחה. נכנסתי להתקלח ופתאום אני שומע שתי בנות אצלי בסלון, מדברות עם הפועל. הן פשוט נכנסו!"

קצת מלחיץ.

"והן שואלות 'איזי בבית? אנחנו רק רוצות להצטלם איתו'. התחבאתי באמבטיה וחיכיתי שזה יעבור. לא יודע כמה זמן הייתי שם. מבחינתי זה היה חציית קו אדום, שהדבר הזה נכנס אליי הביתה. זה מפחיד".

ועד אז זה לא היה מפחיד?

"לא. תמיד היו שיחות באמצע הלילה לכל מי שקשור אליי. לפני כמה זמן רדפו אחריי בקניון 70 ילדים. מאז אני לא הולך לקניונים בחופש הגדול".

כולנו. למה אתה חושב שהם מתחברים כך דווקא אליך?

"אולי כי בהרבה מובנים הם ראו מישהו כמוהם: אני לא הפריטי בוי. לא הכי חתיך. לא הכי מוצלח. לא מלך הכיתה. אני אחד שאומר מה שיש לו להגיד. וכנראה שזה מה שהם רוצים לשמוע".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

איזי, שנולד בשם ארז שרון, לא משקר. בגיל 28 הוא סופרסטאר למתבגרים. גדל בכפר־סבא. כמתבגר היה בטוח שיהיה כדורגלן, אבל התפכח במהרה, התאהב בד"ר דרה, ראפר וגאון מסחרי, והתחיל להשתתף בתחרויות ובבמות פתוחות. בגיל 17 לירון תאני כבר השמיע אותו ב'עסק שחור'. פרץ עם השיר 'כלבויניקית', שהגיע למעל ארבעה מיליון צפיות ביוטיוב. הרדיו התעלם, אבל הנוער חיבק. הוא בנה את עצמו בלי עזרה של מנהל, חברת תקליטים או תקשורת. הפך לכריש מדיה חברתית ופנה לקהל שלו ישירות. והרבה לפני שההיפ־הופ חזר השנה בענק, הקהל של איזי הגיב. ועוד איך הגיב. האלבום הראשון 'תעשו לי מקום' יצא ב־2012 . שלוש שנים אחרי זה, איזי ("אי אפשר להיות ראפר עם השם ארז שרון. זה יותר שם של פקיד שומה") מתקתק מינימום 20 הופעות בחודש, מעיריות ועד בר־מצוות. מגרד את ה־40 אלף עוקבים באינסטגרם ומעל 40 מיליון צפיות ביוטיוב. לא פסח גם על הפסטיגל, הנ"צ ההכרחי לכל כוכב ילדים מניב. "הפחד שלי היה שישימו אותי בחליפת בננה", הוא צוחק. "אבל גם להם היה חשוב שאני אשמור על הפאסון".

אבל לפני כחודשיים הוא הפתיע את מעריציו כשהוציא אלבום בשם 'לא לילדים'. מלבד כמה שירים שניסו למשש את הדופק הלאומי ("כי אם אתה לא סטרייט אז אתה לא בן אדם / לא פלא שהיטלר גם רצה להרוג את כולם"), רוב המוזיקה של איזי התמקדה עד היום בשירי אהבה חמודים והמנוני מצב רוח טוב מקפיצי ישבן. באלבום החדש אפשר למצוא גם טקסטים קשים יותר לעיכול, דוגמת 'לא רוצה' הפרובוקטיבי ו'תתעורר כפרה' החברתי.

"מה השתנה? אני השתניתי", הוא מנסה להסביר את השינוי. "אני היום בן 28, לפני עשר שנים לא הייתי כותב שיר על מה שמכעיס אותי במדינה. עניינו אותי דברים אחרים. עולמות התוכן שלי כיום לא מקבילים לאלה של ילד בן עשר. זו אחת הסיבות שבגללן קראתי לאלבום 'לא לילדים'".

אתה מרגיש שקהל הילדים עוצר אותך להגיד מה שבא לך להגיד?

"זה מגביל ומסרס. אני זוכר את הפעמים שישבתי לכתוב ומחקתי. כתבתי ואז אמרתי לא, זה קיצוני מדי. לזה ילדים לא יתחברו. זה בוטה מדי. על זה ההורים שלהם יכעסו. זה מאוד קיבע אותי, וגם כיבה אותי. גם באלבום הראשון היו שירים חסרי פשרות אבל קוטלגתי בגלל ההשתתפות בפסטיגל והזיהוי עם צעירים".

וזה משהו שאתה מנסה עכשיו לשנות, הקטלוג הזה?

"לא. אני חי בשלום עם המיתוג של ראפר לילדים. אם לפני כמה שנים אמרתי שאני צריך להופיע לפני חבר'ה בגיל שלי, הדבר הזה השתנה. לא מעניין אותי להופיע בימי סטודנט. היום אני יודע שיותר כיף לי להופיע בעיר הנוער ובבר־מצוות. זה לא משהו שאני מתבייש בו. זה הקהל הכי נאמן שיש".

אני חושבת שאתה מנהל דיאלוג עם המקום הזה. אתה אוהב את הקהל שלך אבל אתה גם רוצה הכרה של קהלים בוגרים יותר וגם מצד הקולגות.

"זה יותר להרחיב ולמקסם את הקהל שלי. להגיד לך שלא התרגשתי כשמאור כהן היה בהופעה שלי עם הדג נחש ואמר לי, 'בואנה בנאדם איך זה שכולם מכירים את השירים שלך ואני כמו חייזר שהגיע לכאן?' התרגשתי. או כשביקשתי תמונה עם עידן רייכל והוא אמר לי, 'השתגעת? אני רוצה תמונה איתך!' ברור שזה מרגש".

בניגוד לתדמית הפרועה של הז'אנר, איזי הוא בחור רציני שגר בנתניה. רהוט. אדיב מאוד. באמריקה הוא בטח היה רפובליקני גאה. מעורב בכל ביט בקריירה שלו. זה המוזיקאי של האלף החדש. אחד שמבין גם בטקסטים, גם במדיה חברתית וגם במרצ'נדייז. גם המשנה הכלכלית שלו סדורה. הכל אצלו ממוקסם וממונף ומהודק. לצד האלבומים יש לו שיר עם אתניקס, וכמה קמפיינים ושת"פים מסחריים, מ־TNT ועד בנק הפועלים. אוהב להגיד "עולמות תוכן". כמי שלמד קופירייטינג, איזי רואה את העולם כמטריקס של קהלי יעד. אם פעם מוזיקאי היה חושב פעמיים לפני שהיה רותם את תדמיתו האמנותית לטובת מותג מסחרי, היום כולם עושים הכל ובכיף. איזי הוא דוגמה לתפיסה המסחרית הזאת. זו מערכת יחסים סימביוטית: את איזי - והקהל שהוא מביא איתו - שמחות לאמץ חברות רבות. הוא, מצידו, שמח להתפרנס. על סכומי כסף, אגב, הוא מסרב לדבר. "אי־אפשר היום להיות אמן שרק מתפרנס ממוזיקה", הוא יורה. "זה לא הדור של ארצי ופוליקר. חברות התקליטים כבר לא מרוויחות כסף. התקופה הזאת נגמרה".

נראה שביזנס זה עיסוק שמדליק אותך.

"וואלה? אני ממש לא רואה את עצמי כאיש עסקים. היה לי פוקס היסטרי כשהוצאתי כובעים כדי לזרוק אותם בהופעות ולהפיץ את הלוגו שלי. ואז התחלתי לקבל המון הודעות בפייסבוק של אנשים שרוצים לדעת איפה קונים. בפסטיגל כבר הייתי מאוד חצוף. בהתחלה לא הסכימו שאמכור שם את הכובעים ולא ויתרתי. בסוף מכרו שם מעל ל־6,000 כובעים".

יש לך גבולות מסחריים?

"ברור. אמרתי לא לתוכניות הריאליטי הכי גדולות בארץ. לא התאים לי לחשוף את עצמי בכאלה רזולוציות. גם אם הכסף טוב, סלבריטאיות לא מעניינת אותי. לא תראי אותי בכל מיני השקות של טמפונים".

כתבת שיר עבור בנק הפועלים. בתור אמן שנוגע בנושאים חברתיים, זה לא הרגיש לך בעייתי?

"כשהם אומרים, 'בוא תכתוב שיר שיעודד בני נוער לעבוד בקיץ', אין לי בעיה עם זה. לא ביקשו ממני לעודד בני נוער לפתוח חשבון בנק".

אבל לשם הם רוצים להגיע, הם רק עושים את זה בצורה מתוחכמת. איך הביקורת החברתית מהאלבום האחרון מסתדרת עם החיבוק התאגידי הזה?

"כל עוד הם לא אומרים לי לשכנע צעירים לפתוח חשבון בנק אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיות עם הבנקים אבל זה לא מתנגש עם מה שביקשו ממני. זה אחד הלקוחות הכי גדולים בארץ. שר האוצר שלנו לשעבר, יאיר לפיד, היה פרזנטור שלהם. זה שם אותי ברשימה עם אנשים רציניים. והסכום שהם שילמו לי איפשר לי לעשות מוזיקה כמו שאני רוצה".

אז מצד אחד שת"פ עם תאגידים ומצד שני שירי מחאה?

"יש באלבום נושאים שלא שמעתי ראפרים אחרים מדברים עליהם, כמו הנושא של כשרות, או פרוטקשן. כתבתי שם 'מדינה של קומבינטורים כתוב על המצרכים, כשר בהשגחת הרבנות של הביצים שלי'. אני בטוח שאני אמצא את הרב שיאשר לי שרימפס אם אני אשלם לו מספיק. זה מסוג הדברים שמרתיחים אותי במדינה הזאת".

מה עוד?

"החינוך והממסד הדתי ומה שקשור ליחסים בן אדם לחברו. גם 'לא הכל מן אללה' הוא שיר מחאה על דעות קדומות".

זה שיר על אהבה וקבלת השונה. אתה הראפר ההיפי הראשון?

(צוחק) "יצאתי היפי. אני מאד מושפע ממוש בן ארי. חשוב לא לשפוט אנשים לפי מאיפה הם באו או איך שהם נראים".

רוצה לומר: 'אני זה לא 'הצל''.

(צוחק) "אני מאוד אוהב אותו. אחלה גבר. יצא לי לדבר איתו על מה שקרה בצוק איתן ואני חושב שלתקשורת יש נטייה לנפח. העמידו מולו מישהו עם דעות מנוגדות לשלו ואז אפשר להוציא מזה סטיגמה".

איפה הסטיגמה? הוא השתתף בהפגנה אלימה מאוד.

"אלימות? לא מכיר. זה אדם שחרת על דגלו לעמוד לצד חיילים אז פחות בא לי לדבר על מה שהוא עשה או לא עשה בהפגנה. גם אותי מרתיח שיש אנשים שאומרים שאנחנו עם כובש".

אנחנו לא?

"לא. אנחנו מגינים על עצמנו ועל הגבולות של המדינה".

יש לך דעה פוליטית?

"הצבעתי לכחלון ואני די מתבאס מזה. הכל אותו שיט. כל פעם אותו מבוי סתום. לא מבין מספיק בפוליטיקה ולא רוצה להבין, זה תחום שכשאתה מתקרב אליו אתה בעצמך נהיה נגוע. זה מלכלך. זה משחית".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

בערב לח של אמצע השבוע הוא מופיע ביהוד, מלווה בדי־ג'יי, הראפר טליסמן כסייד קיק ומנהלת ההצגה, מורן. התקווה 6 על הבמה והסורים על הגדרות. סליחה, הילדים. אזור האמנים, שתחום בברזנט ירוק, צריך לעמוד בלחץ פיזי לא מתון שמפעילה קבוצה גדולה של ילדים שרוצה לראות את איזי. חדר האמנים ממוקם ליד פח האשפה וכולל עוגיות חנק ומים. "עבורי חדר אמנים זה לא בשביל להריץ שורות", הוא יגיד לי אחר כך בזלזול. "בכלל, פחות קוק בשירותים. אנשים שכחו ששירותים זה בשביל להשתין. טסתי למקסיקו והייתי בטוח שהפיתוי לקוק יהיה גדול. ניגשתי לשירותים ובחור עם נחיריים עצומים בא ואמר לי, 'קוקה? קוקה?' אמרתי, 'ככה אני איראה אחרי?' סליחה, אבל אני רק אשתין הפעם".

ניסית?

"לא. יצא לי לראות, זה מגעיל אותי. הופעתי במועדון והבעלים אמר, 'לפני שאני משלם לך, רוצה לעשות שורה?' לא רציתי והתפתחה שיחה לא נעימה. והוא מנסה לשכנע אותי. תבין בנאדם, אני רוצה ללכת הביתה. זה קורה בכל חור".

מה עם לגליזציה של סמים קלים? אתה בעד?

"אני בעד לגליזציה. בעד שאנשים יקבלו טיפול ולא תיק פלילי. גם גראס לא מושך אותי. אני מעדיף אלכוהול. כשאין לי בירות במקרר זה סימן שצריך לעשות קניות".

יש לך מלא גרופיות קטינות. פרשת "משחקי חברה" שממנה אייל גולן יצא נקי, אבל אנשים כמו אבא שלו, דני ביטון, שנענשו בשנתיים מאסר - זה היה יכול לקרות לך?

"חס וחלילה. אני לא יודע מה היה בחדרי חדרים, אבל להיות עם קטינות כשיש לך מלא אופציות של בנות חוקיות זה חולני".

היפ־הופ זה ז'אנר מאוד שוביניסטי לפעמים. אתה משתף פעולה עם עומרי 69 שמוכר בעיקר בזכות שירים כמו 'הטוסיק שלה קופץ' ו'גאנגה פונאני' והלחישה שמתחילה את כל השירים שלו "מה המספר האהוב עליך? עליי זה 69". נוח לך עם האמירות האלה?

"כמו שאת הולכת לסטנד־אפ ואת מוכנה שיסתלבטו על חשבונך, אותו הדבר גם בראפ. צריך לקחת דברים בהומור. כל עוד זה בשביל הפאנץ' זה סבבה בעיניי, כמו שאני שר 'אני נוגע בשמיים לא בקלישאה /הבחורה שלך נוגעת לי בכלי שעה'. (נאנח) קל מאוד להיעלב במדינה הזאת. אנחנו מדינה מאוד פרימיטיבית. המון דברים עוברים כאן צנזורה קשה. כל אחד פה מפחד על התחת שלו".

אתה מאד גאה במילות השירים שלך כשזה נוגע למחאה חברתית למשל. אבל כשזה נוגע לטקסטים סקסיסטים זה פתאום רק הומור? הנה תסריט מלחיץ: אמא מאשימה אותך שעודדת את הבן שלה להשתמש בסמים או להתייחס לנשים באופן מבזה.

"אני אשאל אותה איך היא מרגישה כאימא אם הבן שלה מקבל את החינוך והערכים שלו ממני ולא ממנה. אני בסך הכל כותב שירים מקליט אותם ומופיע. גם הקהל הצעיר ביותר שלי מבין ששיר זה בסך הכל שיר. ועד שהוא לא נכנס לרפרטואר של משרד החינוך הוא עדיין בסך הכל רק שיר".

מה לגבי שיר כמו 'לא רוצה'. ואני אצטט: 'אנ'לא רוצה שתחשבי שנתחתן /אם את רצית להזדיין אחרי פגישה אחת בסרט/ ואני לא רוצה ללכת לסרטים/ כי כבר נמאס לי לאכול סרטים על בחורות כאלה/ יש את אלה שתביא אל ההורים/ ויש את אלה שתראה בסרטונים לכל החבר'ה' אני בחורה עם חוש הומור, אבל המילים האלה מטרידות. שיימינג ברשתות זה עניין רציני.

"זה שיר מאוד מחתרתי שלא ציפיתי שיעשה רעש. הוא הגיע לקבוצה של 'שיח פמיניסטי' בפייסבוק. ישבתי וקראתי את העמוד הזה לילה שלם ורציתי לתת לכל אחת מהן חיבוק 'בהסכמה', כמו שהן אומרות. הן אמרו שצריך להחרים אותי. הן לקחו את זה למקום שאני הפוגע".

וזה לא נכון?

"לא. אני מקבל מבחורות בפייסבוק סרטים בלי שביקשתי".

לא הבנתי. איזה סרטים?

"אני לא ארחיב. הגבתי לזה בעמוד שלי: כשאני מדבר בשיר על סרטונים לכל החבר'ה זו הייתה מטאפורה".

די, נו.

"באמת. רציתי להביא דוגמה הפוכה לבחורה מהסוג שתביא להורים".

אז אני מבינה ממך שבחורות שעושות סקס בדייט הראשון עלולות למצוא את עצמן בסרטון שרואים כל החבר'ה?

"לא אמרתי את זה. בעיניי, זה שבחורות יכולות להיות קלות עם עצמן - בכיף. אבל בחורה שאני אמצא את עצמי איתה במיטה לפני שאנחנו מכירים זו לא בחורה שהייתי רוצה להביא להורים. זו לא בחורה שהייתי שם לה טבעת".

gabibarhaim79@gmail.comww