ערב אחד חזרתי מהופעה", משחזר ג'סטין הייוורד. "הייתי בן 19 ובאותה תקופה חלקתי דירה בלונדון עם המתופף שלנו, גרהם (אדג'), ושתי החברות שלנו. לארבעתנו יחד בקושי היה כסף. התיישבתי על קצה המיטה. הייתי בסוף של סיפור אהבה אחד, ותחילתו של שני. ובגיל 19 אלה אירועים הרי גורל. התחיל לעלות בי שיר עצוב. כתבתי שני בתים. לא חשבתי שהם משהו מיוחד.

אלא שלמחרת בבוקר, בחזרה, החברים האחרים ציפו ממני לשיר חדש ונאלצתי להשמיע אותו. הם לא ממש התרשמו. אבל הקלידן שלנו, מייק (פינדר), ביקש שאבצע אותו שוב. הוא עמד מעל המלוטרון שלו. שרתי, 'Nights in White Satin'. ומייק החזיר לי על המלוטרון, טה-נה-נה נה-נה נה-נה. נוצר עניין.

"ועדיין לא היה לנו שום מושג מה היה לנו ביד, עד שנסענו יחד באוטו כשהשמיעו אותו פתאום ברדיו וישר חתכנו לשוליים. הרגשנו כמו ברגע מכושף ונדמה לי שבאותה פעם צדקנו (צוחק), כי אני בדרך כלל טועה. המציאות בעולם המוזיקה, שאני נמצא בו כבר יותר מ־50 שנה, הוכיחה לי זאת שוב ושוב. לכן נותר לי להיצמד לכלל אחד פשוט: לעשות מוזיקה ואת מה שנשמע לי נכון".

ככה הוא גם התחיל את הדרך, באמצע הסיקסטיז. בחור צנוע מסווינדון. "אחרי התיכון עבדתי שלושה חודשים במשרד של חברת ציוד לבנייה. מה אתה יודע! הוריי היו מורים, הם כנראה הועידו אותי לגדולות. אבל אני פשוט ידעתי שמוזיקה תהיה חיי. שום אפשרות אחרת. כל יום עברתי על ה'מלודי מייקר' או כל עיתון אחר וחיפשתי הצעות. כל ערב ניגנתי איפשהו. לא היה לי כלום אז. רק גיטרה ומגבר. המטרה שלי - אם בכלל הייתה כזו - הייתה פשוט לשרוד".

המודי בלוז בתחילת שנות השבעים

עם הקו המנחה הזה הגיע אל המודי בלוז, הרכב רית'ם אנד בלוז מברמינגהם אחרי אלבום ראשון לא מי יודע מה, והפך לסולן. "למזלי, החבר'ה שנשארו בהרכב פשוט לא היו מאוד טובים ברית'ם אנד בלוז - אבל הם הגיבו מאוד טוב לשירים שלי", הוא צוחק שוב. "וכשהתחלנו להופיע, זה פשוט עבד. מצאנו לנו קהל נאמן".

אלבומם השני, 'Days of Future Passed', הפך מזמן לאייקון, עם המעבר לצליל סימפוני עשיר ומתוחכם. "וגם זה התחיל במקריות. לחברת 'דקה' היה רעיון, הם פשוט רצו להדגים את מערכת הסטריאו החדשה שלהם. אז עשינו את תקליט הרוקנרול הראשון בסטריאו נהדר. ואתה יודע, 'Nights in White Satin' בכלל לא יצא כסינגל באמריקה. רק אחרי שהיה לנו להיט אחר במצעד שם, אמרו שאולי כדאי לנסות אותו כי הוא הצליח במקומות אחרים. אז הוא התבשל שם בתחתית המצעד. ופתאום ב־72', ושוב, אין לי שמץ של מושג למה - הרבה שדרנים נדלקו עליו והוא נעשה להיט עצום גם באמריקה. לקח לו חמש שנים להגיע לפסגה".

וכל היתר היסטוריה. 15 אלבומים של ההרכב, שרשרת יצירות פרוגרסיב רוק מרהיבות מסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז (להיטים כמו 'Question' ו־'Tuesday Afternoon'), שהקנו להם מעמד מיתולוגי. אליהן התווספה פריחה מאוחרת באייטיז, אינספור טורים ומכירות שהסתכמו ביותר מ־70 מיליון עותקים. וגם קריירת סולו של שמונה אלבומים והתארחות זכורה במיוחד ב'מלחמת העולמות' של ג'ף ווין, עם הביצוע ל'Forever Autumn'.

עם הנדוניה הזו מגיע הייוורד, 68, להופעה ראשונה בישראל, ב־24 באוקטובר באמפי וואהל בתל־אביב. "ביקרתי בישראל כתייר לפני מספר שנים ופשוט התאהבתי", הוא מספר. "עשינו את המסלול על פי הברית החדשה - ירושלים, כפר נחום, טבריה - וזה כולל גם את האוכל הנהדר בתל־אביב, כן? ועכשיו אני שמח להופיע. העניין הפוליטי והחרם? ראשית, אני לא חושב שאני יכול לבקר בישראל כתייר אבל לא להגיע כאמן - ואני עוד שר על שלום ואהבה. זה חסר כל היגיון. ושנית, אני לא מגיע כדי לזכות בהערצה או הערכה של מישהו, אלא כי יש אנשים בישראל שאוהבים את המוזיקה שלי. בדיוק כמו שאני רוצה להופיע באיראן, כי גם שם יש אנשים שאוהבים את המוזיקה שלי ומבקשים ממני להגיע".

הרכב האם, הוא מספר, עם המתופף גרהם אדג' והבסיסט ג'ון לודג', עדיין שומר על מסגרת פעילה. "מתי שאפשר אנחנו נפגשים, מנגנים ומופיעים, בעיקר בבריטניה. אבל זו חתיכת הפקה ענקית שקשה להוציא אותה מחוץ לבריטניה או אמריקה. לכן אני מעריך שהסיכוי של המודי בלוז להגיע לישראל הוא מעט קטן מאפס".

בהופעתו בארץ יתלוו אל הייוורד שני מוזיקאים נוספים. בין לבין הוא יספר על השירים - ונראה שהוא בן אדם שכיף להקשיב לו - בהם הלהיטים הידועים, חומרים מאלבומי הסולו וגם קטעים נדירים שלא בוצעו בלייב. "וזו צורת הקיום שאני מכיר: להופיע מול אנשים. האמן שיידע להופיע הוא זה שישרוד. אני מרגיש מזל שמזהים את הקול שלי. הרבה אנשים לא יודעים איך קוראים לי אבל אומרים, 'היי, זה הבחור מהמודי בלוז'. ומה שקורה עם קהל הוא כמו סם שאני לא יכול לוותר עליו. האנשים הם אלה שמביאים את הקסם, את מה שהשיר אומר להם, מזכיר להם.

"זו הסיבה שהפופ והרוק יישארו כאן תמיד. הרי תמיד יש את הוויכוח הזה, 'לאן זה הולך', ו'זה לא מה שהיה פעם'. וזו טעות: גם היום נעשית מוזיקה נהדרת, והנערה והנער שמתאהבים היום ושומעים שיר מסוים - יאהבו אותו עד סוף חייהם. אז אולי לא הייתי רוצה להתחיל הקריירה שלי היום, כי המוזיקה הפכה לביצה, אבל תמיד יהיה מישהו צעיר ששיר חדש יגניב אותו".

הופעת עם המודי בלוז בפסטיבל גלסטונברי האחרון. איך נראה עולם הפסטיבלים של היום?

"כאוס מאוד מסודר. בדיוק מה שהפסטיבלים של פעם לא היו. אתה יודע, השתתפנו בפסטיבלים מיתולוגיים עם ג'פרסון איירפליין, בוב דילן, ג'ימי הנדריקס, מיילס דיוויס וכל היתר. ואף אחד לא קיבל שם גרוש. לא הייתה שום אבטחה. רק תחושה של סכנה אפלה מסביב. יותר מדי סמים, והרבה יותר מדי אל־אס־די. אבל אני מניח שזה היה אז טוב עבורנו".

איך שומרים על באלאנס בחיים?

"אני נשוי מאז 1970. כמה זה, 45 שנה? אלוהים. הסוד הוא כנראה שאני אף פעם לא בבית. באמת, יש לי אישה מתחשבת, שמכירה אותי עוד לפני ההצלחה, אולי זה המפתח. אהבה טבעית למוזיקה, חיים שסובבים אותה, וחיי משפחה נורמליים. החיים הפשוטים הם בעצם הכי טובים".