רביעי 26 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    'האישה העובדת' של איזבל וונזל, 2010
    7 לילות • 20.09.2015
    יומן הפקיד
    ענת לוין מצטרפת לגל של משוררים שמזרימים דם חדש לפרוזה הישראלית הקונבנציונלית
    יוני ליבנה

    הארכיברית // ענת לוין ( אפיק ) 216 עמודים

     

     

     

    ארכיברית' של ענת לוין הוא חלק מתופעה מבורכת של משוררים צעירים ודי צעירים שמפרסמים יצירות פרוזה בעשור האחרון; מזרימים דם חדש לדגם המקשיש של רומן ישראלי כאילו ריאליסטי. אלמוג בהר, עודד כרמלי וחגית גרוסמן הם כמה דוגמאות לכותבים כאלה, שמוסיפים דחיפה קלה לתהליך רחב יותר של פרוזה החורגת ממסגרת עלילתית קונבנציונלית.

     

    במובן הזה, הפגישה עם הפרוזה של לוין, עם נקודת המבט שלה כפרוזאיקנית, מעניינת ומדליקה מבחינתי יותר מהסיפור המתמשך של 'הארכיברית'. הסיפור הזה פונה אל הקוראים בשני אופנים משולבים. רוב הספר מבוסס על זרם תודעה פיוטי, פנימי, כאילו אנטי־ריאליסטי, שבו מתארת גיבורת הסיפור שתי אפיזודות: הראשונה מוקדשת לחייה כארכיברית, כפקידת מיון ותיוג בשירות ממשלתי. השנייה מתארת מין יומן חטיפה או אימוץ של תינוק זר.

     

    מסגרת כתיבה שנייה, מצומצמת יותר, קוטעת ומקרקעת את ההתרחשויות הללו. מכתבים פרטיים שגיבורת 'הארכיברית' כותבת וגונזת. המטרה שלהם מוגדרת כביכול - הגיבורה מפצירה באמה לחתום על טופס. אישור לשחרר את האב הקשיש וחסר הזיכרון מבית האבות, לפני שיהיה מאוחר מדי. המכתבים מאפשרים לתפוס את הגיבורה כדמות ריאליסטית, ולהבין את זרם התודעה של רוב הספר במונחים של הזיה. כחומר נפשי נוזלי יותר, בתגובה לאירועים ממשיים כמו נישואים שהתפרקו, התפטרות, מחלת נפש של האם, פרידת ההורים.

     

    לוין פירסמה בעבר וריאציה קרובה אבל שונה של רצף המכתבים הללו כסיפור קצר. הגרסה ההיא הובילה לפואנטה חדה: המכתבים מעולם לא נשלחו. הכותבת נכשלת במשימתה. התחבולה הצ'כובית הזאת עובדת גם כאן, אבל בעיניי, היא החלק הפחות מושך וייחודי בספר - גם אם היא מדגימה מיומנות ויכולת. היא מחדירה לסיפור כמה מעגלים של אבל ואובדן שמכבידים עליו; לוקחת את הפוקוס מהמקטעים הרעננים והקוליים יותר, שבהם האלמנט הטראומטי פורץ ממסגרת מוכרת של יומן אבל והופך למשהו תוסס וחיוני. למשל, תיאור חיי המשרד בזמן מלחמה וגיוס מילואים, ללא גברים בשטח. מצד אחד האזנה טקסית, כמו צבאית, לשידורי חדשות. מצד שני, ביטויים של התפרעות, הומור ופריקת עול. הפקידות מוותרות על איפור, על לבישת חזיות, תוקפות אחת את השנייה באופן גלוי. אלה הרגעים שמגלים את הייחוד של הספר ושל הדמות הראשית.

     

    פקידים והזיותיהם הם חומר ספרותי קלאסי. הניגוד המדומה בין עולם פנימי גועש, חריג, חתרני - לחייו של בורג במכונה; האלימות שמופעלת על הבורג, על הפקיד, על המעתיק, על המשכפל; הרגעים שבהם הוא כביכול יוצא משליטה או מפנטז על אובדן שליטה. לוין מרעננת את המסורת הזאת. את המשחק בין גדול לקטן, עלוב ונצחי, שחיי המשרד מגלמים. דווקא אז יש משהו חופשי בעבודת הארכיב הספרותית והקולנועית שפועמת לאורך 'הארכיברית': דמויות פקידים של צ'כוב, גוגול, קפקא. הדימוי הפופי, הקומיקסי, של ספרניות ומזכירות. הזעם הלבן, הפסיכוטי, של פקיד מעונב נוסח מייקל דאגלס בסרט 'בדרך למטה'. החיילים־ביורוקרטים של א"ב יהושע והזיות החורבן שלהם. הדיבור הפיוטי־הוזה שלוין אימצה אולי מסמי ברדוגו, מדמויות מספרים שמבינים הכל ואינם מבינים דבר.

     

    כל אלה נעטפים וממוסגרים בהתבוננות כמו שירית, כמו מהופנטת, של הגיבורה בחיי המשרד והטופסולוגיה. בחיקוי של לשון ארגונית, מעשית, כמין דקלום קצת מסומם, קצת נבואי, אנרכי: "הכי חשוב כאן זה להיות מסודרת. החדר הוא כמו ארץ שצריך להקים מכלום. בהתחלה יש רק אדמה, רחבה ושטוחה עד האופק, והכל יכול לצמוח בה (...) וצריך להעמיד את מדפי הברזל בטורים ישרים ומקבילים, ולהדביק מדבקות שעליהן אותיות על כל מדף". אז המבט הפריקי־ביקורתי־פיוטי של הגיבורה עובד בלי להתאמץ.

     

    אבל המכתבים מעמעמים את התנופה הזאת. הם מדביקים להתרחשות הסבר פסיכולוגי מתקבל על הדעת, שאפשר גם ככה לנחש או לחוש ויוצרים קישור פרשני קל מדי בין שני חלקי הספר - מכבש החיים במשרד והזיית החיים במחתרת עם תינוק גנוב. מעבים לאורך הספר תחושה של בכי עצור והזדהות מוכרת. אבל גם ההסתייגות הזאת מעידה על הכוח של לוין ככותבת, ועל ציפייה לחוות אותו שוב, בסיפור חדש.

     


    פרסום ראשון: 20.09.15 , 15:44