לאכול את החלום

בשנת 1992 קיבל נפתלי (תולי) ביבי טלפון ששינה את חייו. על הקו הייתה לאה רבין ז"ל, רעיית ראש הממשלה דאז, שהזמינה אותו ואת אשתו, מגי, לבוא לבשל ארוחה רשמית במעון ראש הממשלה. "לאה רבין סיפרה לי שהייתה באירוע פרטי אצל חברה, אירוע שבו אנחנו עשינו את הקייטרינג, ולאחר שטעמה את האוכל החליטה להזמין אותנו לירושלים, להכין ארוחה רשמית". תולי, שבדיוק הקים קייטרינג ביחד עם אשתו, לא ידע איך לאכול את ההצעה הגרנדיוזית. "הגעתי לשם, ילד בן 27, והתביישתי ללחוץ לרבין את היד, אבל התפתחה בינינו אהבה מטורפת במשך שלוש שנים, עד שהוא נרצח".

רבין, מגלה ביבי, אהב במיוחד את עוגת הלימון שהייתה מזוהה עם הקייטרינג, "וביום ההולדת האחרון שלו נסעתי אליו, לרמת אביב, בשבת בבוקר, עם העוגה בקופסה", הוא נזכר. "השומר בכניסה זיהה אותי, דפקתי בדלת ולאה שמחה לראות אותי. זו הייתה הפתעה. היא קראה 'יצחק, בוא תראה מה תולי הביא לך', ורבין נכנס לסלון עם החיוך המבויש שלו ושאל איך זכרתי את יום ההולדת שלו. הוא הזמין אותי לשבת, אבל לא הרגשתי בנוח להיות שם במסיבת יום ההולדת. הסתפקתי בחיבוק ובקריצה".

למה קריצה?

"כי היה לנו סוד. באירועים שערכתי בבית ראש הממשלה החבאתי את בקבוקי הוויסקי. כשהאירוע נגמר, רבין היה שואל 'העיתונאים הלכו? הצלמים הלכו? השטח ריק?' ומוציא בקבוק. הוא היה מנהיג גדול. ראש ממשלה שמסמיק. כשנרצח, מגי הייתה בהיריון ולבננו הבכור קראנו רוי־יצחק, על שמו".

מתוך אלבום משפחתי

ה־אף־בי־איי ישב לנו על הווריד

מגי ותולי הכירו בתיכון "בגיל 16 ומאז נדבקנו חזק. אחרי הצבא חיפשנו עבודות מזדמנות כדי לממן את הלימודים. מגי למדה ספרות אנגלית ופילוסופיה, אני למדתי כלכלה ושמאות מקרקעין מפני שהראש שלי תמיד מלא במספרים, והחלטנו לממן את התואר בכוחות עצמנו. מגי לא באה מבית עשיר, אני בפרינציפ לא לקחתי שקל מההורים, אז שטפנו חדרי מדרגות בבניינים בדרום תל־אביב וניקינו שירותים של מלטשות יהלומים. כיוון שמגי הייתה אלופה במטבח, תלינו באוניברסיטה מודעות על עוגות וקישים למכירה. מגי אפתה בדירה השכורה שלנו ובימי שישי נסעתי באוטוביאנקי ופיזרתי את ההזמנות בין הלקוחות. כשראיתי שכולם מתלהבים אמרתי לעצמי 'אני אקים למגי קייטרינג, אעזור לה שנתיים־שלוש, וכשהעסק יעמוד על הרגליים, אתחיל לדאוג לקריירה שלי'. התחלנו בקטן, בשישי בערב סחבתי שולחנות וכלים, בשבת נגמרתי מכאבי גב, וזהו, עד היום אני עוזר לה".

כל זה היה לפני 25 שנה, ובימים אלה פוצחים תולי ("אף אחד לא קורא לי נפתלי") ורעייתו מגי ("אף אחד לא קורא לה מרגלית") בחגיגות לקייטרינג היוקרה שלהם, "מגי ותולי", שהוא מילה נרדפת לחתונות של העשירון העליון ולארוחות של שועי עולם.

"ארוחה נשיאותית היא סיוט אמיתי. עבדנו המון אצל פרס וכשהוא פרש אמרתי שכבר אין לי כוח להמשיך. אירוח בבית הנשיא זה אישורים ואבטחה אישית והקמה היסטרית, אבל הצוות שלי לוחץ עליי, הם אוהבים אתגרים. הטירוף הכי גדול היה כשהגשנו ארוחה ל־6,000 איש במופע אופרה במצדה. הורדנו אינספור משאיות קירור למדבר, עשינו את זה פעמיים, בהפרש של יומיים, ב־60 מעלות חום, במקביל לחתונות שהיו לנו במרכז. אמרתי לצוות 'זה משהו שעושים רק פעם בחיים, זה כמו לסמן וי אחרי שטיפסת על האוורסט' והודעתי שאני יוצא מהמשחק".

מגשים חלום לקדישמן. תולי ביבי

אבל אז הוא נכנע לברק אובמה. "גם זה היה טירוף. אנשי האף־בי־איי ישבו למגי על הווריד. הבאתי ארבעה סוגי צלחות והם התעקשו לבחור את הצלחת שממנה יאכל הנשיא. הם הסתובבו כל הזמן במטבח, בדקו את התבלינים וטעמו את המאכלים. עבדנו לפי לוח זמנים מדויק כדי שהאוכל ייצא חם, אבל פתאום מישהו התחיל לנאום ועד שהוא סיים האוכל התקרר. איך תחמם אוכל ל־300 איש? זה מלחיץ".

לאובמה היו בקשות מיוחדות?

"הוא לא התערב בארוחה בניגוד לאח"מים אחרים, שעליהם אני מנוע מלספר, אבל אחד מעוזריו גילה לנו שאובמה חולה על צ'יפס ולא רק מתפוחי אדמה. הכנו לו גם צ'יפס בטטה. לצערי לא הייתה לי הזדמנות לפתח איתו שיחה כמו עם ביל קלינטון. איזה איש. ברגע שהוא נכנס לחדר, עם כל הגובה שלו, אתה מרגיש בעצמות שזה נשיא ארצות־הברית".

לאחרונה הם הופקדו על האירוח הראשון שהתקיים בבית הנשיא ריבלין, לכבוד נשיא קפריסין. "הנשיא שלנו צמחוני, אז הגשנו דגים, אבל אמרתי לו שזה חד־פעמי. בפעם הבאה נכין רק לו ולרעייתו את הדברים המיוחדים שלהם, וארוחה רגילה לכל השאר. אי־אפשר לאמלל את הסועדים האחרים".

את כל הטרפת הזו הם מנהלים בעזרת השף ליאור עוזרי ("ומגי מוסיפה לכל מנה את הטאץ' שלה"), 60 עובדים קבועים וכמאה מלצרים, ובתקופות לחוצות במיוחד מצרפים גם את ילדיהם הגדולים. "נשארתי צנוע", טוען ביבי. "אני ממושכן לעוד הרבה שנים. בארץ, וגם בעולם, אין אף בעל חברת קייטרינג שהתעשר, אבל אני עשיר בלב, וארבעת ילדינו רואים אותנו עובדים בכל שעות היממה, כולל שבתות וחגים. כשחבר מזמין אותי לטיול ומבטיח לי קפיצת בנג'י ואקסטרים אני עונה 'עזוב, אצלי כל יום זה בנג'י'. והאקסטרים שלי זה להגשים את שני החלומות שסימנתי לגלגול הזה של חיי. מי יודע מה אהיה בגלגול הבא".

חלום על הכבשים של קדישמן

החלום הראשון שהוא מתכוון להגשים עכשיו, הוא פרויקט של כלי הגשה עם ציורים של מנשה קדישמן. "הכרתי אותו בילדותי, כחבר של הוריי. הוא גם נכח בבר־מצווה שלי, ולפני ארבע שנים חידשתי את הקשר ביניהם. באותו מפגש סיפרתי שהחלום שלי הוא לראות את הכבשים על צלחות והעוזרים של קדישמן אמרו לי 'אין סיכוי'. לא התייאשתי. פניתי לקדרית שעיצבה לי קערת חרס, הבאתי לו אותה ולהפתעתי הוא התלהב. על חלק מהכלים הוא צייר עם מכחול ומברשת ועל אחרים עשינו הדפס. בהתחלה חשבתי לשלב את הקערות בקייטרינג שלנו, אבל כשראיתי עד כמה קדישמן רציני אמרתי לו 'רגע, עוד מישהו צריך ליהנות', וסיכמנו שחלק מהן נתרום למכירה פומבית של ארגון 'לתת' שתארגן אסנת פרי, אשתו של חברי הוותיק, יעקב פרי. הם התחתנו אצלי בחצר".

הפרויקט השני הוא הקמת מועדון חברים אקסקלוסיבי לאנשי עסקים. "בניין בן שש קומות", הוא מתאר. "מאפייה ומעדנייה, גלריה לאמנות על שם מנשה קדישמן. הבטחתי לו ואני אקיים. חדרי ישיבות, חדר סיגרים ועוד. חברי המועדון, שישלמו סכום שנתי יוזמנו להרצאות, יוכלו לארח קולגות מחו"ל וגם להתפנק. זה יהיה מקום למינגלינג עסקי המיועד לא רק לגברים. להפך, אני מוקף בנשים. לדעתי הן הרבה יותר מוכשרות מגברים, ואילו יכולתי לעבוד אך ורק עם נשים לא הייתי מהסס".

מקום כזה כרוך בהשקעה אסטרונומית

"כבר יש לי משקיעים ותרשמי את מה שאני אומר לך – מהבניין הזה ייצא השלום".

ומה תזמין במסעדה שלו?

"אני אמשיך לאכול בבית. מגי מכינה לי דברים פשוטים כמו סטייק ופתיתים, תמיד עם צלחת טחינה. בשבילי, הטחינה היא בסיס הארוחה וכל השאר זה תוספות".