יעקב: בבית המשפט אמרתי לרוצח: "הפנים היפות והטהורות של הבת שלי ירדפו אותך". אילנה: "ואני אמרתי לו. אתה חיית אדם. אפילו מפלצת יותר אנושית ממך"

בשעות האור מטיל הכפר הערבי אכסאל צל נעים על חדרה של שלי דדון ז"ל. מהחלון הקטן, מרחק נגיעה מקופסת המזכרות הצבעונית שלה, נשקף נוף קדומים של הכפר הערבי סוּלֶם. מנצרת ומנין, מימין ומשמאל, יצאו השכנים המוסלמים לעבוד עם הוריה אילנה ויעקב דדון בבית החולים העמק בעפולה. פעם, בעולם רחוק, הם היו חבריהם הקרובים. "אהבתי את הנשים הערביות שעבדו איתי", אומרת אילנה היום. "כמו אחיות היינו, שמונה שעות בעבודה, יותר מאשר בבית. אכלנו מאותה צלחת, הזמנו את המשפחות לאירועים שלנו והשתתפנו בחתונות שלהן. גם לנחם הלכתי כשנפטר להן מישהו. לא הרגשתי מאוימת". אילנה דדון מתדלקת סיגריה בסיגריה. "לא אחת אמרתי, וואלה, אפשר לחיות איתם באחווה ובשלום".

בשבעה, אומר יעקב דדון, הם באו לנחם. בשעות הבוקר המוקדמות הגיעו, בשקט ובזהירות. "קצת פחדו לבוא, כי המשפחה הייתה מאוד טעונה", הוא מחדד. "הם השפילו את הראש וחיבקו אותי. אמרו לי, 'לרוצח של הבת שלך מגיע עונש מוות. אם היה בסעודיה, כבר היו הורגים את כל המשפחה שלו'. העיניים של יעקב בוערות, אין לדעת אם מעשן או מדמעות. "הם היו נבוכים וגם אני הייתי נבוך. הרי אי־אפשר להתעלם מאוכלוסייה שלמה".

והיום?

"אני מגיע לעבודה ובקושי מסוגל להגיד להם בוקר טוב".

אילנה עם שלי ז"ל. "היא לימדה אותי להתלבש,

גם אילנה איבדה אמון. פחות משבוע לפני שנהג מונית ערבי רצח בדקירות סכין את בתה היחידה, חל יום השואה. "לפני הרצח של שלי ישבתי עם חברה מהעבודה ואמרתי לה: אם היו עושים במדינה שלנו שואה לעם הערבי, הייתי מחביאה ערבי אצלי בבית. ככה אמרתי לה, ממש במילים האלה".

והיום?

"פעם לא שינה לי מי יהודי ומי ערבי. היום כן".

מביט לרוע בעיניים

אילנה על קברה של שלי ז"ל. "איך ילדה כל כך צעירה גומרת ככה את החיים שלה?"

שלי דדון מתה מוות אכזר. הנערה הנאה, בקושי בת 19, יצאה במאי 2014 לראיון עבודה ברמת־גבריאל שבמגדל־העמק. חוסיין ח'ליפה, נהג מונית מאעבלין, אסף אותה והסיע אותה למגרש חניה נטוש בפאתי אזור התעשייה. דדון עוד הספיקה להתקשר לבת דודתה ולספר לה שהיא נמצאת "במונית, אחת המפחידות" ושהיא "לא נושמת". בהגיעם למגרש שלף ח'ליפה סכין בעלת להב חד ודקר את הצעירה במשך דקות ארוכות, כשהיא נגררת על ידו ממקום למקום. לאחר מכן השאיר אותה על הקרקע מתבוססת בדמה ונמלט. רק לעיתים רחוקות, בלילות טרופים, מסוגלת אילנה דדון לדמיין את בתה היחידה ברגעיה האחרונים. מבועתת. נאבקת. קוראת לה לעזרה. מתה בייסורים. "כל כדורי השינה וההרגעה לא עוזרים להשקיט את המחשבה, איך היא קראה לי ולא יכולתי לבוא", מתייפחת אילנה. "ובאיזה רגע היא הרגישה שזהו, נגמר, שהיא לא תצא מזה".

חודשיים לאחר המעשה נתפס ח'ליפה. משפטו ארך שנה תמימה. לפני שבועיים נגזר דינו. שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת קבעו פה אחד, כי הנאשם רצח בדם קר וללא סיבה נראית לעין את דדון, הרשיעו אותו ברצח בכוונה תחילה, החזקת סכין שלא למטרה כשרה ושיבוש מהלכי משפט וגזרו עליו מאסר עולם ופיצוי כספי להוריה.

לאורך כל הדיונים נמנעה אילנה דדון מלהגיע אל בית המשפט. יעקב, לעומתה, הקפיד על נוכחות מלאה. "היה לי מאוד קשה לשמוע את העדים ואת התיאורים המפורטים", הוא אומר. "אבל פחדתי שירשיעו את הרוצח רק בהריגה או שהוא עצמו ינסה להימלט מעונש. רציתי להשגיח. הייתי יושב שם וחושב שאם הייתה לי אפשרות לחנוק אותו, דקה אחת הוא לא היה נשאר בחיים".

למרבה המבוכה, עוד לפני שבבית המשפט המחוזי בנצרת נשמעה הכרעת הדין, היא התפרסמה בכלי התקשורת. "זה היה כשל לא מכוון ולכן לא נפגענו", אומרת אילנה. "הייתי מרוכזת במשימה להשמיע את הקול שלי בפעם הראשונה בבית המשפט. רציתי לספר על שלי ועל החורבן שהרצח המיט על המשפחה. כתבתי מכתב קצר במשך חצי שנה, בכל פעם שיניתי ומחקתי, ובבוקר הכרעת הדין הודעתי לפרקליטה שאני רוצה לשאת דברים. הפרקליטה אמרה: יהיה לך קשה, אולי אדבר במקומך? אבל אני אזרתי את כל כוחותיי, רעדתי בכל הגוף וסיפרתי על שלי, איזו ילדה שמחה ותמימה היא הייתה, ואמרתי שהיא נרצחה בגלל שנאת חינם ובגלל שהייתה יהודייה".

הרוצח, חוסיין ח'ליפה מאעבלין. "איך הוא היה מסוגל? הרי יש לו משפחה"

למה חיכית עד לאחר הכרעת הדין?

"כי לאורך כל התקופה כתבו על שלי דברים מכוערים ברשתות החברתיות. רשמו שהיא הלכה עם ערבים, שהיא קיבלה חינוך גרוע. היה לי חשוב שכולם יידעו מי היא הייתה באמת ואיזו משפחה עומדת מאחוריה".

רק לאחר מכן הביט יעקב היטב, לראשונה, בפניו של הרוצח. "הייתי חייב להסתכל על הרוע ששלי ראתה בשניות האחרונות לחייה", הוא דומע. "וחשבתי שחבל שאין גזר דין מוות במדינה. אמרתי לו, הפנים היפות והטהורות של הבת שלי ירדפו אותך כל החיים ולא ייתנו לך מנוח". "ואני אמרתי לו", מתייפחת אילנה, "אתה חיית אדם. אפילו מפלצת יותר אנושית ממך".

גזר הדין הביא להקלה מסוימת?

"יש הקלה", אומר יעקב, "סוג של סגירת מעגל. המתח בין הדיונים הקשה על כולם ואנחנו רוצים סוף־סוף שקט. גם הידיעה שהרוצח יהיה מאחורי סורג ובריח כל חייו קצת מרגיעה".

אילנה מפחדת שבעתיד ישחררו אותו. "אני מבקשת ששום נשיא, לא הנוכחי ולא אלה שיבואו אחריו, לא ייתן לו חנינה", היא אומרת. "אני מתכוונת להילחם על זה בכל כוחי. לכל נשיא חדש אשלח מכתב עם דרישה ובקשה שלא יחון את הרוצח בשום מחיר ובשום תנאי. החיים שלנו נהרסו, אנחנו עוברים סבל גדול מאוד, ומן הראוי שגם האיש הזה יסבול כל ימי חייו. שיתענה במאסר. שלא יאפשרו לו לקבל ביקורים, שלא יביאו לו ממתקים, שלא יאפשרו לו ללמוד או להשתקם ושהמשפחה שלו לא תקבל עזרה מהמדינה".

ואם שמו יעלה בעתיד ברשימת שחרור אסירים?

"הרוצח לא שייך לארגון טרור, לכן אף ארגון לא יבקש את שחרורו. אני גם מקווה שהעובדה שהוא ערבי ישראלי תמנע את שחרורו".

ואם יציעו לשחרר תמורתו חטוף ישראלי?

"כרגע זה לא בא בחשבון. יש מספיק אסירים אחרים. בזמן אמת אהיה יותר חכמה, אבל כרגע התשובה שלילית. אני לא חושבת שמגיע לאדם כזה, שבבית המשפט לא הניד עפעף ולא השפיל את הראש או התחרט על מעשיו, לחזור הביתה. מי שלקח חיים צריך לאבד את החיים עד סוף ימיו".

יעקב: "אנחנו עם רחמן. אנחנו לא יכולים לראות חייל שבוי ולשבת בבית בשקט. אם אפשר יהיה להציל יהודי חי תמורת הרוצח, לא תהיה לי ברירה אלא להסכים".

חיים בלי שלווה

הכל הפך מקדש מעט לזכרה של שלי דדון: השכונה המנומנמת מנוקדת בשלטים ובהם תמונתה והכיתוב: "הדם של שלי הוא הדם שלי", המדבקות על המכוניות ברחוב הריק, הדיוקן שלה שניבט מכל פינה בבית, חרוט בשרשרת זהב על צוואר האב, האם ושלושת האחים, מכסה קיר שלם בחדרה הקטן, לצד כלי האיפור, התכשיטים והכריות – מזכרות מכמירות לנעורים עליזים שנעצרו פתאום.

החורבן שהמיט הרוצח על המשפחה בלתי נתפס; ההורים אינם ישנים בלילות, עובדים למחצה וחודשים ארוכים אינם מסוגלים לצאת מהבית. למרות הזמן שחלף, הם נוטלים בקביעות כדורי הרגעה ושינה שלא תמיד מביאים לשלווה המיוחלת. אילנה (47), מחסנאית בבית המרקחת של בית החולים, ויעקב (53), עובד במרכז הרפואי, מנסים לשדר שגרה לשלושת הילדים שנותרו, שלומי (27) ועומרי רון (25) הסטודנטים ודניאל (23) הסובל מאוטיזם. "שלי טיפלה בדניאל מגיל צעיר", מספרת האם. "בכל בוקר לקחה אותו להסעה, טיפחה אותו, דאגה שיהיה לבוש יפה. תמיד ליוותה אותו לאירועים בבית הספר. הוא היה הגאווה שלה. ביום המאה בצבא היא סיפרה עליו למפקדים. כשבאו אליה חברים, היא הזמינה את דניאל להצטרף. הייתה מלמדת אותו לשיר קריוקי".

וכשנעלמה לו?

"העובדת הסוציאלית והמדריכות מבית הספר באו לכאן והסבירו לו ששלי עכשיו כוכב בשמיים. ראינו שהוא חסר מנוחה, אז ביקשנו משלי רשות והעברנו את דניאל לחדר שלה. עכשיו יש לו שם מזגן, טלוויזיה וזיכרונות".

בגיל חמש התגלה בליבה של שלי מום קשה שאילץ אותה לעבור ניתוח מסובך. "היא סבלה מאוד וקיבלה הרבה סטרואידים", מספר האב. "נלחמנו על החיים שלה עד שהבריאה. היה לה אופי נוח. היא לא התרגזה, אהבה לבלות ורצתה להספיק. בגלל המצב הרפואי הצבא לא רצה לגייס אותה, אבל שלי התעקשה, הלכה לרופאים מומחים וקיבלה אישורים, עד שהצליחה להתגייס לחיל התקשוב. בסוף שנת השירות הראשונה גילו אצלה אנמיה קשה ושיחררו אותה. אז היא עבדה קצת בסופרמרקט ובחנות בגדים. כולם הכירו אותה כחייכנית וסבלנית. בשבעה אמרו לנו שהרבה ילדים קטנים שבאו לחנות והיה חסר להם שקל לגלידה, חצי שקל למסטיק, היא הייתה מוציאה מהארנק שלה ונותנת. בשבעה באה מישהי ונתנה חמישה שקלים. אמרה, שלי הלוותה לי ולא הספקתי להחזיר".

"שלי שיתפה אותי בכל מה שעבר עליה", אומרת אילנה. "היא לימדה אותי להתלבש, לימדה אותי להתאפר, לטפח את עצמי, לצאת לשופינג. הייתה אומרת: אמא, בואי נצא למסעדה, ואני אמרתי, אין לי כוח היום. אז היא הייתה מנקה את הבית, מבשלת ומסדרת, שאוכל לנוח כדי לצאת איתה בערב. משהו בתוכה הרגיש שהיא לא תהיה כאן מספיק זמן ושצריך לבלות כמה שיותר ביחד. האחים שלה פינקו אותה. היא הייתה האחות הקטנה והיחידה שלהם".

"היא הייתה העיניים שלי", בוכה יעקב. "כשיצאה עם החבר הראשון, האחים שלה כעסו. אמרו, זה מוקדם מדי. אז היא באה אליי. אמרתי לה: נסיכה שלי, אין בעיה, תצאי איתו. ופתאום כולנו ראינו איך היא פרחה. איך התרגשה. הייתה מאוהבת. היום אנחנו אומרים, לפחות היו לה את הפרפרים בבטן. לפחות לפני שמתה הספיקה להרגיש אהבה".

אמא, אל תדאגי

דווקא בגלל שהייתה הבת היחידה במשפחה, ליוו אותה לכל מקום, הסיעו אותה למחוזות חפצה וגוננו עליה בלי הרף. ורק ביום מותה החליטה שלי לגלות עצמאות וביקשה לנסוע לבד אל מגדל־העמק. "אמרתי לה, עם כל הכבוד לבגרות שאת מגלה, איך תמצאי את הדרך? ושלי אמרה לי: 'אמא, את לא סומכת עליי? אל תדאגי'. אז לא דאגתי".

בכל יום מאז, אומר יעקב, מייסרים אותו רגשי אשמה. על שלא התעקש להסיע אותה ברכבו. מאז הרצח הוא אינו מסוגל להגיע לנקודה שבה נפרד ממנה, ומבצע עיקוף ארוך מהמקום שבו ירדה מרכבו שמחה ועצמאית ושערה מתבדר ברוח. בתשע וחצי בבוקר שלחו לה הודעה ושאלו איך היה ראיון העבודה. משלא השיבה, התחילה אילנה לחייג אליה. שלוש שעות חיפשו אותה עד שהתקשרו למשטרה. "לקחתי את הבן הגדול ונסענו למגדל־העמק לחפש אותה בדרך", משחזרת אילנה. "חיפשתי בין השיחים, בתחנות הריקות, ברחובות ובחנויות. וכל הזמן אמרתי, אלוהים, רק שלא חטפו אותה".

בערך באותו הזמן ביקשו השוטרים מיעקב את תמונת בתו. "באו לקחת אותי בניידת ואני רואה את בת אחותי בוכה. כבר פירסמו באינטרנט שמצאו גופה של נערה בחניון. ואני לא ידעתי. חקרו אותי ואת אילנה במשך שעות ארוכות. לשלול שאנחנו אשמים. לא הבנתי למה מבזבזים את הזמן במקום לחפש אותה".

אילנה: "חוקר שאל אותי, איפה הייתם, מה עשיתם, מה היה לה בתיק, אם היו לה אויבים, מה מספר הטלפון של חבר שלה. ואני בוערת בכיסא. צועקת, בואו נלך לחפש אותה. הוציאו אותנו למרפסת. ופתאום אני רואה מסוקים ותנועה וניידות, ואנשים מסתכלים בנו. הבנתי שמשהו רע קרה. התקשרתי לאחותי. אמרתי לה, תקשיבי מישהי פה צורחת. ורק אחר כך הבנתי שזו הייתי אני".

אמרו לה, תתפללי ששלי לא הגיעה למגדל־העמק, כי שם מצאו מישהי, ולקחו את האב לזהות את הגופה. הוא ראה מה שראה, זעק מה שזעק, ולפני ההלוויה סיכם עם האם והבנים שאף אחד לא יביט בשלי מלבדו, כדי שיזכרו אותה יפה ונקייה כמו שהייתה.

"כשיעקב אמר לי: 'שחטו אותה', חשבתי בלב, הנחמה היחידה שהיא לא נאנסה, שלא עינו אותה או החזיקו אותה בשבי", מתייפחת אילנה. "זה מה שחשבתי בזמן השבעה, כי ההלוויה נמחקה לי. הגיעו לפה אלפים מכל רחבי הארץ. בשלב מסוים פחדנו שהדק במרפסת יקרוס. ואני לא תפסתי ולא ראיתי כלום. איך ילדה כל כך צעירה, שלא חטאה, גומרת ככה את החיים שלה? יעקב אמר לי, כל בן אדם בא לעשות תיקון בעולם הזה. לכל אחד יש את התאריך שלו, במוקדם או במאוחר. זה מכתוב. אין מה לעשות. יכול להיות שהרוצח הנתעב היה השליח. אבל אני לא קיבלתי. איך הרוצח היה מסוגל? הרי יש לו משפחה. אנחנו רואים חתול ברחוב ומרחמים עליו. חייתי בתוך סיוט. עד היום לא התעוררתי ממנו".

זו הייתה שנה שחורה. אילנה: "שלושה חודשים לא קמתי מהמיטה, לא יצאתי מהבית. ניסיתי לחזור לעבודה ולא תמיד הצלחתי. הייתי קמה ומתלבשת, למען הילדים, וחוזרת למיטה. לא מסוגלת לזוז. ירדנו לחצי משרה, שנינו. יום כן, יום לא".

ואתה, יעקב?

"התחברתי לרוחניות. וגם שיחות נפש עם שלי בחדר שלה עוזרות קצת. אני מדבר איתה הרבה. מבקש שתעזור לאנשים שצריכים ברכה. אם היא כבר יושבת ליד בורא עולם, במקום גבוה, כמו שאמרו לנו, שתשמור משם על האחים שלה ועלינו".

אילנה עדיין לא מסוגלת לעלות לחדרה של שלי אלא לעיתים נדירות. "ביום ההולדת שלי, בשנה שעברה, כולם התקשרו ולא ידעו מה לאחל לי. מזל טוב? איזה מזל ואיפה הטוב?" היא אומרת. "ישבתי עם עצמי ואמרתי, שלי, תני לי סימן שאת בסדר. שטוב לך. ובתוך עשר דקות הודיעו שהמשטרה תפסה את הרוצח והבית התמלא במצלמות ועיתונאים. ידעתי שזו הייתה המתנה שלה ליום ההולדת שלי".

וביום ההולדת שלה סגרו את הדלת. "תמיד היו בלונים ושמחה ואור וחברים. והנה הגיע יום הולדת ראשון בלעדיה, ולא ידענו לאיפה לקחת את עצמנו. בהתחלה לא הלכנו לבית העלמין, כי אומרים שבשנה הראשונה הביקורים בקבר מפריעים לנפש הנפטר. אבל אז חלמתי שאני הולכת לבקר את שלי והיא שוכבת בבית חולים, חיוורת וחולנית, ואומרת לי, אמא, למה את לא באה לבקר אותי? ובשבע וחצי בבוקר כבר היינו בבית העלמין. ומאז אני הולכת. שלי רוצה שאני אבוא אליה. לקחתי גם את דניאל. אמרתי לו, פה שוכב הכוכב ששומר עליך".

פשע של שנאה

לכל אורך המשפט, ובמיוחד בכתב האישום, בהכרעת הדין ובגזר הדין לא נכתב שמעשה הרצח התבצע על רקע לאומני. אבל המשפחה ביקשה הכרה כנפגעת פעולת איבה - וקיבלה.

"שלי נרצחה בגלל שהייתה יהודייה", אומרים ההורים נחרצות. "בתחילה היו כל מיני כיוונים. המשטרה אמרה שהם חושבים שהרקע לאומני, אבל לא בטוחים, והפרקליטות אמרה שרק משרד הביטחון יכול להחליט על זה. בשבעה התארגנה עצרת מחאה על המצב. הנוער של עפולה והמשפחה המורחבת קמו לזעוק את הזעקה, גם בגלל שהרוצח עדיין לא נתפס וגם בגלל שהם הרגישו שיהודים לא בטוחים במקום הזה".

כשהתברר שהרוצח נחקר במתקן השב"כ, הגישה המשפחה באמצעות עו"ד אמיר בר־דיין בקשה לביטוח הלאומי ולמשרד הביטחון להכיר ברצח כפשע שנאה. "שלחתי מכתבים לשר לביטחון פנים, למפכ"ל המשטרה ולמפקד המחוז הצפוני", אומר בר־דיין. "דרשתי מהם להכיר ברצח כאירוע טרור על סמך העובדה ששלי לא נאנסה או נשדדה, ושהרוצח הובא אל בית המשפט באופן קבוע במדים חומים של אסירים ביטחוניים במקום במדים כתומים של אסירים פליליים". ביולי אשתקד הודיע משרד הביטחון כי החליט להכיר במשפחה כנפגעת פעולות איבה, "לאחר שהוצגו בפניו ממצאי החקירה, שמהם עולה יסוד סביר כי דדון ז"ל נרצחה על רקע לאומני".

הפריע לכם שהשופטים לא ציינו בהכרעת הדין שהרצח בוצע על רקע לאומני?

"לא. הרוצח קיבל את העונש המרבי, זה מה שחשוב".

גם עכשיו המתיחות בין ערבים ליהודים בירושלים ועל הר הבית רק מחריפה.

"ההסתה במסגדים מרעילה את ערביי ישראל. בסוף דווקא הם יהיו פצצת האטום המסוכנת ביותר", אומרת אילנה. "יומיים לפני הרצח ראיתי בטלוויזיה מקרה של תג מחיר. אמרתי בלב שלי, עכשיו יקרה משהו. ומי היה מאמין שזה קרה לנו. אני אומרת, כתובת על הקיר אפשר למחוק, אבל רצח אי־אפשר להחזיר לאחור".

שנאה פועלת לשני הכיוונים. מה חשבתם על המקרה בכפר דומא, שבו משפחה שלמה נשרפה למוות?

יעקב: "לכל בן אדם שרוצח נפש על רקע לאומני מגיע עונש מוות. זה ירתיע את כולם משני הכיוונים. לתפוס ולהכניס לכלא זה בית הבראה. זה אוכל, לימודים, ביקורים ובסוף, עם קצת מזל, גם עסקה לשחרור חייל חטוף".

ארוחה על קוצים

בבית משפחת דדון השגרה עדיין רחוקה. "אני הולכת לישון וחושבת על הבנים שלי, איך כל אחד שוכב במיטה שלו, בוכה וחושב על שלי, ואין לי אפילו כוח נפשי לחבק ולנחם אותם", אומרת אילנה. "אני לא בפוקוס. באמצע הלילה אני קמה ובוכה. לא ישנה בלילות, כל הזמן עם כדורי הרגעה, כל הזמן בחרדות. אני לא יוצאת מהבית אפילו למשפחה שלי. אחותי אומרת, בואי נצא קצת, ואני מתלבשת, פותחת את הדלת וסוגרת מחדש. עכשיו חגים, הרבה יותר קשה וריק. כל ארוחת חג מזכירה לנו את שלי. את הבגדים הלבנים והיפים שלה. את השמחה והצחוק. בראש השנה היינו אצל אחותי, בכל זאת חג, הזמינו ולא נעים, אבל כל זמן הארוחה הייתי על קוצים, רק חיכיתי שייגמר. אני יוצאת לקניות, בכל זאת צריך לעשות משהו בסיסי בבית, ואנשים תופסים אותנו. מדברים איתנו. מחבקים. נוגעים. אני מבינה שזה מגיע ממקום טוב, אבל לפעמים אני ממש לא מסוגלת. זה מעיק. אז התחלתי לעשות קניות בטלפון".

מה עוד השתנה?

"עד הרצח היינו משפחה שקטה. אנונימית. אף אחד לא הכיר אותנו. בנינו בית לתפארת בשקט, בשמחה. היום כולם מכירים אותנו. לא רק בעפולה. נהיינו, איך לומר, מפורסמים. וזה לא טוב לי. אני חרדה. לא רוצה לפגוש אנשים. לא רוצה שיפגשו אותי. קשה לי. תראי את הארון שלי, איזו כמות של כדורים אני לוקחת. תראי את המדף של יעקב – רק סיגריות ותרופות. איך אפשר לחיות ככה? אנחנו פה רק בשביל הבנים. בשבילם אנחנו נסחבים ככל יכולתנו. שירגישו שיש מישהו מאחוריהם. אחרת כבר מזמן היינו מצטרפים לשלי".

הזמנים טעונים, פסק הדין והחגים קשים לעיכול. "הזמן עובר לאט", אומרת אילנה. "אנחנו רוצים להתאושש ומקווים שפסק הדין יעזור להתרומם קצת. גם האחים של שלי מצאו בנות זוג והקשר הולך לכיוון רציני. זו נקודת אור בתוך החושך. אני מתפללת שיהיו שמחות בבית הזה, אבל יודעת שאף פעם זה לא יהיה אותו דבר. תמיד תהיה חתיכה חסרה בפאזל".

יעקב: "הגעגועים הורסים, הורגים. אני יושב כל יום בכניסה לבית, מחכה לשלי שתבוא הביתה, עם התיק שלה והפלאפון ביד. אני עדיין שומע את כל החברות שלה עולות ויורדות במדרגות. מכניסות שמחה וצחוק אל הבית. עד היום אני מדמיין את הצעדים שלה בלילה, חוזרת מבילוי, שקטה כדי שלא תפריע לנו. אני מנסה לראות אותה שוב בבהירות. מנסה לתפוס את הריח המיוחד שלה".

"כן, כן, היה לה ריח מיוחד", אילנה מתיישבת פתאום באפיסת כוחות. "אתמול העזתי להיכנס לחדר שלה לכמה דקות. אחרי הרצח ארזנו את כל הבגדים שלה ורק כמה מהם השארתי עדיין תלויים אצלה בארון. אז נכנסתי, פתחתי את הארון, הכנסתי את הראש והסנפתי את הריח שלה. משהו בכל זאת נשאר. משהו בכל זאת הרגיש לי אותה. וזה ניחם אותי. קצת". •

sari.makover@gmail.com