לראות את הפנים

אמצע הלילה. אני רועדת אבל איש אינו יכול לראות. "בעוד 30 שניות, כשאסמן לכן, רוצו לרכב שנמצא בקצה הרחוב", לוחש יוני השוטר לי ולשוטרת נוספת שמסוככת עליי. אנחנו בלב שכונת גאולה וסביבנו המון זועם שמאיים לעשות בנו שפטים. השוטרת הצעירה מציעה לי לכסות באמצעות השאל את פניי. אני מקבלת את ההצעה. היא מדביקה אותי לקיר ונאבקת בצעירים שמנסים לקרוע מעליי את פיסת הבד ולחשוף את פניי.

חצי שעה קודם הייתי כלואה בבית אחת המשפחות בשכונה. גבאי בית הכנסת נעל את הדלת וזרק את המפתח לקבוצה גדולה של נשים שזעקו "אל תיתן לה לברוח". בזמן שהן התייעצו בינן לבין עצמן אם מותר להכות אותי, בהיתי בכרזה הגדולה שנתלתה בסלון בתחילת אותו ערב – "בגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש".

שבועות ארוכים של עבודה על בניית אמון ירדו לטמיון. מחברה ובת־בית הפכתי לאויבת. במהלך התקופה הזאת למדתי להכיר מבפנים את אחת הקבוצות הקיצוניות המסקרנות בחברה הישראלית – "נשות השאלים", או בשם שדבק בהן למורת רוחן, בשל הבד שמכסה כל סנטימטר מגופן – "נשות הטאליבן".

בסך הכל כמה עשרות משפחות במאה שערים ובבית־שמש, אולי מעט יותר (ועוד כמה מאות עד אלפי משפחות בקהילות מתונות יותר), שעושות רעש כמו מיליון. זוהי הקהילה היחידה בציבור החרדי שהנשים הן השולטות ומקבלות את כל ההחלטות, כשהמאפיין העיקרי, ואמצעי הזיהוי המובהק היחיד שלהן, הוא לבושן החיצוני – הן נוהגות לצאת לרחוב רק שאין ברירה ורק כאשר הן מכוסות ברדיד ועוטות רעלה על הפנים. חלקן לא מסתפקות בכך, ומניחות גם חפץ חד כלשהו על הראש, מתחת לבדים, כדי שלא ניתן יהיה להבחין אפילו בצורת הראש.

"זה מקרב את הגאולה". אריאלה, בשכונת גאולה בירושלים

מי שאינו מכיר אותן עלול לשייך את נשות השאלים למגזר החרדי אבל הן, נשות הקבוצה, בזות לחרדים והחרדים בזים להן. "אנחנו לא חלק מהמגזר החרדי, החרדים הם ערב רב ואנחנו יהודים", הסבירה לי לאה כשישבנו בביתה במאה שערים, שכמו אחרות בקבוצה מגדירה את עצמה כחוזרת בתשובה למרות שגדלה בבית חרדי. "הערב רב הצטרפו לבני ישראל כשיצאו ממצרים ממניעים של עושר וכבוד, וכך גם החרדים אוהבים רק עושר וכבוד".

במשך שבועות ליוויתי אותן מקרוב. הן פתחו בפניי את הדלת ואת הלב כאשר הצגתי את עצמי כנערה שרוצה להתחזק, ובכך נתנו לי כרטיס כניסה לאורח חיים אפל ומבולבל, לעוני מחפיר, להנהגות קיצוניות על גבול הטורדניות ולילדים שילדותם נגרסת באגרסיביות.

לקרב את הגאולה

10 בבוקר. אני נכנסת לחנות בגדים בשכונת גאולה, נבלעת לתוך תא מדידה, שולפת מהתיק חצאית שחורה, ארוכה עד הרצפה, אוספת את השיער בגומייה, מוחקת את השפתון ויוצאת מהחנות צנועה וכשרה מאי פעם.

אני חוצה את כיכר השבת ונכנסת אל לב שכונת מאה שערים. ככל שאני מתקדמת פנימה הרחובות נעשים צרים יותר ועטורי פאשקווילים. המדרכות הולכות ומצטמצמות. אני מסתובבת בסמטאות ולפתע רואה אותן מגיחות מקצה הסמטה. היא גבוהה, על פניו, ולצידה מהלכות שתי דמויות קטנות קומה – כנראה ילדות בגיל הגן. יותר מזה לא ניתן לדעת. בד שחור מכסה אותן עד קצה הציפורן ואפשר רק לנחש מה קורה תחתיו.

הן פוסעות במהירות, כמעט בריצה. לימים תסברנה לי שברחוב אסור להתעכב, כדי לא להכשיל חלילה את הגברים. אני מחישה את צעדיי בעקבות שלוש הדמויות, נשאבת בעקבותיהן אל מעמקי השכונה.

בסמוך לאחד המבנים הן עוצרות לפתע. אני מנצלת את ההזדמנות, ניגשת ושואלת בהיסוס: איפה אפשר לרכוש שָל כמו שלך? "את רוצה ללכת עם רדיד?" משיב לי בשאלה קול דק ועדין, בנימה של התרגשות. "איזו זכות יש לי שפנית אליי! אם תחכי לי כאן רק דקה, אשים את הבנות בגן ואעזור לך".

אין לי שמץ של מושג עם מי דיברתי.

אני ממתינה דקות ספורות עד שהיא חוזרת ולוקחת אותי אליה הביתה. לאורך כל הדרך היא מדגישה בפניי שוב ושוב עד כמה אני נשמה מיוחדת, בעוד אני תוהה איזו נשמה מסתתרת מאחורי האוהל הענק שמהלך כך לצידי.

למה, בעצם, גם הבנות הקטנות מכסות את הפנים, אני תוהה בקול. "הן רוצות", משיב לי הקול מתחת לבד. "בהתחלה לא חיברתי כיסוי פנים לרדיד שלהן, אבל הן היו מושכות אותו על הפנים בכל יציאה ולכן הוספתי להן בד. זו לא חובה, הן פשוט רוצות להיות כמו אמא".

גם בבית אתן הולכות עם זה?

"בבית הולכים עם הרדיד אבל לא מכסים את הפנים. נשים נשואות שמות מחרוזות גדולות מעל השאל בבית, כי נשים צריכות להתקשט עבור הבעל".

רגע של עברית: הרדיד הוא בד ענק שעוטף אותן מהראש ועד הנעליים, או הרצפה; שָל לעומת זאת הוא בד קצר יחסית שמכסה מהכתפיים בלבד.

אחרי דקות ספורות של צעידה, ואין ספור שאלות מצידי, אנחנו מגיעות לבית אחת ממשפחות הקהילה. הדמות המסתורית שהכניסה אותי לכאן מרימה את כיסוי הפנים, ולעיניי מתגלה אישה צעירה ונאה, אולי בת 25. "רבקי", היא נזכרת להציג את עצמה. "נעים מאוד, אריאלה".

הרבנית מברכת אותי על ההחלטה להיות צנועה יותר ומכניסה אותי לסלון הבית, לצורך מדידות. סביבי ילדה בת 12 שמכוסה כולה ברדיד, ושלושה תינוקות קטנים, בני או בנות שלוש ומטה. בזמן שאמהּ עסוקה בהכנסת הבד, בת ה־12 ממהרת ליצור איתי קשר. "אנחנו ארבע בנות בכיתה אבל היום אמא מלמדת אותי לתפור ובגלל זה אני בבית", היא מספרת מבלי שהקשיתי.

הרבנית ניגשת אליי ומניחה את הבד על ראשי כדי לברר היכן צריך לתפור את הכפתור, שחייב להיות במדויק מתחת לסנטר. רבקי מנצלת את הזמן כדי להתקשר לכל נשות הקהילה, ואלה מגיבות בהתרגשות למשמע הבשורה על "הבחורה המודרנית" שמבקשת להתקרב לקדוש ברוך הוא ולהסתובב עם רדיד.

דקות ספורות לאחר מכן הרדיד מוכן, ולבקשתי הוא נתפר על פי הכללים המחמירים ביותר, כולל הרעלה לפנים. אני מגישה לרבנית שטר של 100 שקל בתמורה לרדיד, והיא מודה לי ומבקשת: "ברכי אותי. יש לך כוח מיוחד בזכות המצווה הזאת שלקחת על עצמך". אני? לברך? נבוכה, אני מבצעת את בקשתה.

בדרך החוצה, עם רבקי, אני חווה לראשונה בחיי את החיים מתחת לשאל. בניגוד למה שנדמה, הבד אמנם אטום לחלוטין למתבונן מבחוץ, אבל דרכו אפשר לראות הכל. כולה בד, אני אומרת לעצמי, אבל מהר מאוד מתברר לי שהבגדים לגמרי עושים את האדם. בן רגע הפכתי מחרדית מן השורה לאחת מאותן נשים תמהוניות ומפחידות למראה.

אנחנו יוצאות ממאה שערים ומגיעות שוב לגאולה. השמש קופחת בעוז על הבד הכהה ואני נמסה מבפנים תוך ניסיון לעמוד בקצב ולהדביק את צעדיה המהירים. "אללה אכבר", נשמעת לפתע קריאה. "אללה אכבר". אני מסתובבת בבהלה, אבל רבקי לא מתרגשת. מתברר שהקורא אינו מוסלמי כי אם חרדי תושב המקום, שמביע כך את דעתו עלינו.

"כאן תמיד אנחנו מקבלות הערות", מרגיעה אותי רבקי, "אבל על כל עלבון כזה מתכפרים עוונות וזה משתלם". אני שמחה שביקשתי רדיד על פי הכללים המחמירים ביותר, כך שהפנים מכוסות ואיש לא מזהה אותי. אנשים ברחוב צוחקים עליי בפרצוף ואני מחזירה להם בחיוך רחב שהם כלל לא יכולים לראות.

ראשים מסתובבים מאחורינו ואצבעות מופנות לעברנו. עוד קריאת "אללה אכבר", אחריה רכב עוצר וכל היושבים בו מציצים מהחלונות במבט משועשע. "חג פורים, חג פורים, מסכות ורעשנים", שר בגיחוך בחור מבוגר. "תראי מה זה", מעודדת אותי רבקי, "אנחנו גורמות ליהודים להרגיש שמחה כמו בפורים. זו זכות! זה מקרב את הגאולה".

תפילת ההזעה

ביתה של מרים, קרובת משפחתה של רבקי, קטן ומלוכלך. לראשו של תינוקה מחוברת כיפה באמצעות גומיה שנכרכת סביב הסנטר כדי להחזיק אותה. במקור היא הייתה לבנה, היום היא כמעט שחורה מלכלוך. בבית חדר קטן שמשמש כסלון ומטבח שמשמש גם כחדר שינה. על השולחן שאריות מזון רבות ועל הרצפה מתגוללים ירקות שונים. בפינת החדר מונחת מיטה ועליה סדינים מוכתמים, והמראה הכללי זועק הזנחה.

בכלל, אני מתרשמת שיש יחס הפוך בין מידת ההשקעה של הנשים הללו בצניעותן לבין מידת ההשקעה שלהן בהיגיינה ובבריאות הילדים. אחת מהנשים שליוויתי צעדה עם ילדיה במשך שעות בלי לתת להם מים, כדי לא לחשוף אותם ולקלקל את צניעותם. בביתה של אחרת נראה כאילו ממש אוכלים מהרצפה. במפגשים הבאים אני מבינה שגם אסור להשתמש בדיאודורנט או בבושם, וגם רצוי לא להשתמש בשמפו משום שהריח יכול להכשיל גברים. עבור הנשים הללו מדובר בעניין זניח, מחיר משתלם במיוחד למצוות הצניעות.

מרים ואני מתיישבות על כיסאות קטנים. היא שולפת את "ליקוטי תפילות" של רבי נחמן מברסלב, ומסגירה את הנטייה הטבעית של נשות השאלים.

"הספר הזה הולך איתי לכל מקום", קוטעת מרים את מחשבותיי. "בכל פעם שיש לי תהייה או שאלה, אני מבקשת מהשם שאמצא תשובה בספר, ותמיד כשאני פותחת אותו אני מוצאת הכוונה במה כדאי להתחזק או מה כדאי ללמוד. בספר הזה רבי נחמן אסף את כל הבקשות שכדאי לבקש מהשם. למשל, ידוע שיש שכר על זיעה שנגרמת ממאמץ למצווה או מצניעות מרובה, אז רבי נחמן כתב תפילה מיוחדת שבה מבקשים שנזיע. היית מאמינה? זה מיוחד, לבקש מהשם להזיע כדי לקבל שכר".

היא גדלה בכלל במשפחה ליטאית, ולנשות השאלים היא הגיעה בעקבות אמהּ. "חזרו למנהג הזה בערך לפני 20 שנה", היא אומרת. "אני ובנות נוספות ממש רצינו גם אבל זה לא היה מקובל, ולכן רק בשינה או בתפילה הייתי לובשת את השאל. רק בהמשך אישרו לנו להתכסות בשאל גם בשבתות".

איך בעלך קיבל את השינוי?

"זה לא פשוט", היא נאנחת. "לפני החתונה סיכמנו שאלך עם שאל, אבל רדיד הוא ממש לא הסכים".

מרים לא התרגשה מעמדתו של בן הזוג, ולאחר בדיקה הלכתית מדוקדקת היא גילתה שהיא כלל לא חייבת אישור של בעלה כדי לצאת בצניעות למרחב הציבורי. "בבית אני צריכה להתלבש איך שהוא מבקש", היא מסבירה, "אבל בחוץ אסור לבעל למנוע מאשתו ללכת בצניעות. בהתחלה הוא היה חוזר ממש עצוב כי הרבה אנשים בקהילה העירו ואמרו לו שזה לא מקובל ואסור, אבל לאט־לאט הוא התרגל".

שהילדים לא יטילו ספק

הבית שבו מתקיימים השיעורים של נשות הקהילה דווקא מטופח. כ־40 נשים מתאספות שם, כל אחת מקהילה אחרת – ספרדיות, ליטאיות, חסידיות – לא כולן עם שאלים, אבל כולן בלבוש פשוט וסגור מאוד. "כל חתיכת בד נוספת זה עוד נחת לקדוש ברוך הוא", מטיפה הרבנית. "ומי מאיתנו לא רוצה לגרום לו נחת?"

על השולחן מונחים קנקני מים וסודה, מעט במבה וגם ופלים בטעם לימון. רבנית אחרת מעבירה שיעור בהלכה. הנושא: מה עושים עם פורצת שריפה בשבת. "אם יש חשש לפגיעה בנפש זו מצווה לכבות את האש", היא אומרת את המובן מאליו, ואז מגיע טוויסט בעלילה עם משפט די מוזר: "זה עדיף על פני קריאה לעזרה מצוות כיבוי האש, כי בקריאה כזו עוברים על הרבה יותר איסורים. כיבוי אש מזמין גם משטרה ואז כותבים דו"ח וכו'".

מהמדרגות בקצה הסלון יורדות לפתע כ־20 ילדות, בערך בנות 6, רובן עם בדים עד הרצפה. אחת הנשים מסבירה לי שבקומה העליונה של הדירה מתנהל בית הספר של הקהילה. "לבנות יש שני מוסדות לימוד", מסבירה לי מרים. "אחד כאן, שבו מקבלים את כולם – גם את החדשים שרק מתחילים להקפיד – והשני בתוך מאה שערים. זה בית ספר מיוחד לבנות ששם נמצאות רק 'בנות הרדידים', וגם הבנות הקטנות מכסות את הפנים. הוא הכי טוב שיש".

ומה עם הבנים?

"עם הבנים זו ממש בעיה. אין שום מוסד שמתאים להם. אנחנו חוששות שיצחקו עליהם וזה יגרום לזה שיתעוררו בהם ספקות. אני מפחדת שייכנסו לילד מחשבות, 'אולי באמת אמא שלי משוגעת ולא צריך להתלבש כך', לכן אני שולחת רק את הבנים הקטנים לתלמוד תורה ומוציאה אותם משם עוד כשהם קטנים. הגדול שלי, בן 11, בבית כבר שנה, ובשנה הבאה כולם יהיו בבית. מדי פעם אנחנו מוצאים מישהו שמתנדב ללמד אותם".

הבנות חולפות על פנינו ועוברות לחדר צדדי. בעלת הבית, הרבנית מזל, מודיעה שעכשיו נערוך תקשור שנעשה באמצעות ילד אוטיסט, כדי לפתוח את הלב לפני שהרבנית הצדקנית מגיעה לתפילה. הסצנה מוזרה מעט וארוכה. הילד, שנמצא בצד הקיצוני יותר של הספקטרום האוטיסטי, מעביר באמצעות הרבנית את כל האקטואליה היומית מזווית רוחנית, והנשים שגומעות את הדברים כתורה מסיני.

הבעיות הכלכליות ביוון, משבר החובות. הכל הגיוני, הכל כתוב בתורה, והתקשור מתובל בנבואות: "לא יהיה חשמל, אנשים ימותו, יתרחשו מגיפות". בשלב הזה חלק מהנשים גועות בבכי, אחרות זועקות זעקות שבר. רק לקראת סיום הקטע, מגיעה התקווה – בדמות השורה התחתונה הצפויה: "מי שיציל את העולם ויזכה למשיח אלה הנשים הצדקניות שלא הכשילו גברים".

הנרטיב הזה משרת כמובן את האמונה שלהן. באמצעות הילד האוטיסט, מעבירות הרבניות מסר של הפחדה שנועד לחזק את אמונתן של הנשים. זה לא רלוונטי אם מדובר באמת או בדיה. הריטואל הזה משרת את החוקים החברתיים שלהן. במידה מסוימת, כמו כל ריטואל, של כל קבוצה.

בנות בית הספר מצטרפות לחדר התפילה. כל אחת מהן מקבלת חוברת תפילה ותיקון. הרבנית, אישה מבוגרת ומאירת פנים, יורדת מקומת בית הספר. היא סוגרת את הווילון כדי שדמותה לא תשתקף חלילה לרחוב ומתחילה.

האירוע נמשך כבר שלוש שעות, ואף אחת לא מראה סימני עייפות. הן נעמדות כולן ומזמרות תהילים בניגון דרמטי. אחר כך עוברות לתפילה מיוחדת שמדברת על הגלות. הרבנית זועקת את התפילה בקול בוכה וכולן מצטרפות אליה. "שמע ישראל", הן קוראות בזעקות שבר שמרעידות את החדר, "השם הוא האלוהים". לרגע אני שוכחת שעדיין לא יום כיפור, ששום אסון לא התרחש ואנחנו באמצע סתם יום של חול.

תם הטקס. אני מבקשת מהרבנית לברך אותי, שאצליח להתמודד ולהתמיד עם הרדיד. הרבנית מתרגשת מהעובדה שאני חדשה. "את תברכי אותי", היא מבקשת תוך שהיא לוחצת את ידי. "תבקשי משיח". בתוך שניות נעמדות מולי כל הנשים, ובזו אחר זו הן מבקשות שאברך אותן. "מי שעשתה מסירות נפש כזו, הקדוש ברוך הוא נותן לה כוח מיוחד". ביקשו, אז בירכתי: זיווגים, זרע של קיימא ועוד שלל ברכות.

אני ניגשת לדלת ופושטת את הבד הארוך, מסבירה לנשים ההמומות שייקח עוד זמן עד שהסביבה שלי תתרגל לשינוי. עשרות פרצופים של ילדות קטנות ננעצים בי בסקרנות, ובתגובה נסגר במהירות הווילון שמפריד בינן לביני. "ילדות בית הספר הקטנות לא יכולות לראות אותך ככה", נוזפת בי בעלת הבית. "תכסי גם את השיער. את צריכה להבין שהן בנות טהורות שרואות רק דברים של קדושה".

ה"יצאניות"

בין מפגש למפגש, אני מעיינת בחוברות הרבות שהרעיפו עליי הבנות. לומדת את התפילות. למשל, התפילה שאני אמורה לומר לפני כל יציאה מהבית: "ותתן בנו דעת להישמר שלא להיראות ברשות הרבים, ולא יראונו ולא ישמעונו. שלא נצטרך להיראות לרבים ולא להגיע למוכרים גברים. ועשה עימי חסד שלא תיגלה שערה משערותיי, ולא שום חלק מגופי אפילו לא לרגע קט... וכערני בעיני כל הגברים. יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם".

החוברות הן בעצם סוג של מדריך לחיים וגם ספר חוקים. חתומים עליהם רבנים כמו יצחק רצאבי, וגם המחזירה הידועה בתשובה הרבנית לאה קוק. בחוברות עוסקים בסוגיות כמו "הפסדים ונזקים חמורים נוספים הנגרמים מיציאת האישה לעבודה", "כיצד נחנך את בנותינו להיות יושבות בית", ו"עצות פרקטיות כשכבר מוכרחים לצאת". האידיאל הוא לא לצאת מהבית לעולם, אבל לפעמים אין ברירה. מי שיוצאת מהבית מכונה שם "יצאנית", לא פחות.

"כשמדברים על 'מוכרחים לצאת' חובה להדגיש שהיצר הרע יודע בשיטותיו המתוחכמות לתת את התחושה הזו על כל שטות של מה בכך", נכתב באחת החוברות. "נשים רבות מעידות שברגע שהחליטו לחשוב פעמיים לפני כל יציאה מהבית, הם נוכחו לדעת שבהרבה מקרים ואולי אפילו ברוב המקרים הן לא היו מוכרחות לצאת, ובזה הן זכו לעבור מהתואר המשפיל של 'יצאניות' לתואר המכובד 'בת מלך פנימה', יושבות בית".

ליציאה מהבית יש כללים ברורים: לצאת בזמן שהסיכוי לפגוש גברים הכי נמוך; ללכת בדרכים חלופיות שקטות, וגם שם ללכת בצד הדרך; לא להתעכב בדיבור עם חברה או בקריאת מודעות; ללכת בזריזות, אבל לא לרוץ כי זה גם לא צנוע; הדיבור בטלפון סלולרי לאישה ברשות הרבים הוא דבר מגונה; גם דיבור עם חברה באוטובוס צריך להיות בטון כזה שלא יגיע לאוזניו של גבר; לפני היציאה מהבית יש להסיר את התכשיטים והבגדים הצבעוניים וללבוש ארוך ורחב לבל תראה צורת הגוף; נשים המהדרות ולובשות מלבוש עליון (שמכסה גם את הפנים) – שכרן רב לאין קץ.

אין פלא, אם כך, שהיחס לחילונים טוב לאין שיעור מאשר לחרדים. הראשונים הם תינוקות שנשבו שאינם מכירים את החוקים. האחרונים מכירים היטב את החוקים ומתעלמים מהם. זה כמובן הדדי. אם עבור החילונים מדובר בחבורה של תמהוניות, הרי שעבור החרדים הן נחשבות למוקצות מחמס מיאוס. לא מעט פאשקווילים הופצו נגדן, וגדולי הדור החרדים יצאו נגד התופעה וניסו למגר אותה, ללא הועיל.

חוקי הצניעות שלהן גורמים גם לקיצוניים שברבני העדה החרדית להצהיר שמדובר במטורפות. בין השאר, זה מתבסס על גישתן המחמירה שגורמת להן ללדת יותר בבית, ולהתנגד לקבלת טיפול רפואי אלא אם אין ברירה, וגם אז בצניעות ורק מידי אישה.

אין פלא שבערוגה שלהן צמחה "אמא טאליבן" (הרבנית ברוריה קרן), שהתעללה בילדיה. היחס הקיצוני והמדחיק שלהן כמעט מזמין שאלות קשות על מיניות ולמרבה הצער גם גילוי עריות. לכל אורך התקופה נתקלתי שם רק בגבר אחד, וחשתי אימה בנוכחותו.

"כולם חושבים שאנחנו מגזימות אבל הם פשוט מתכחשים להיסטוריה, שכל האמהות שלנו ומאות דורות לפנינו לבשו כך", מסבירה לי בתיה. "תדעי לך שהשואה לא הייתה מתרחשת לולא שינו הנשים את לבושם".

ההסבר שלה לא נולד במוחה. על פי ההיסטוריה שהן משכתבות, תרבות ההשכלה שחדרה לאירופה גרמה לנשים לשנות את לבושם משאלים ורדידים לחליפות, ורק בגלל זה נרצחו שישה מיליון מבני העם היהודי. "ליהודים שהתגוררו במדינות כמו מרוקו וטוניסיה לא התרחשה שואה מכיוון שלשם לא חדרה ההשכלה והנשים המשיכו להתלבש לפי המסורת היהודית", הן מסבירות לי.

בתיה מתבוננת בי ונאנחת. "את בחורה יפה, את יודעת כמה מלאכי חבלה מלווים אותך בגלל כל הגברים שהכשלת בחיים?" היא אומרת. "מצד שני תמיד אפשר לעשות תשובה. אני רואה על הפנים שלך את הנשמה היהודית שלך, את הלב שלך שרוצה רק את האמת".

אני מתבוננת בידיה ומזהה מין בד לא ברור. היא מזהה את תמיהתי ומסבירה שהיא קושרת גרביים על כפות ידיה, כדי שחס וחלילה השרוול לא יתרומם וחלקיק קטן מהיד ייחשף ברבים. "הנשים החרדיות ממש פרוצות", היא ממשיכה, כאילו באופן טבעי. "הן לובשות צמוד וקצר, ממש כמו שאישה צריכה להראות בזמן שהיא לבד עם בעלה בייחוד".

אבל גם עצם ההופעה שלכן מושכת תשומת לב.

"זה לא חטא. החטא זה להכשיל גברים, כי לגברים יש מחשבות איומות ונוראיות. אישה לעולם לא תוכל להבין מה עובר לגבר בראש, ממבט אחד קטן גבר יכול ליפול לחטאים איומים. נשים חרדיות לובשות צמוד וכל צורת הגוף בולטת. גם הבגד התחתון שמתחת לחולצה (חזייה – א"ש) זה בגד של פריצות וזנות. זה נועד למניקות בלבד!"

במפגש הבא, אני מספרת למרים על מה שאמרה בתיה, ועל אין ספור הגברים שהכשלתי. אני מבקשת ממנה טיפים להתחזקות וחזרה בתשובה. "גם אני הרגשתי כך תקופה ממושכת", היא אומרת. "הצטערתי על כל הימים שהלכתי ברחוב לא מכוסה, ולכן התקלחתי תקופה במים קרים, כדי שהגוף יסבול".

מה לגבי מקלחות באמת? מרים שולפת מהארון ציפית של פוך שבצידו הקדמי נתפר רוכסן ויש בו גם פתח קטן לפנים. "אני מתקלחת בתוך הבגד הזה", היא מסבירה כאילו מדובר במובן מאליו. לתמיהתי היא מסבירה: "מכניסים את צינור המים לתוך הסדין ועושים הכל בפנים. גם לילדים יש לי כזה בגד, יותר קטן, וכל דבר חדש מלהיב אותם. הם נהנים מאד מהוספה בקדושה"

מי יתייחס לתינוקות

יומיים לפני תשעה באב אני מוזמנת בבהילות לתפילה מיוחדת, על חורבן הבית. שעת ערב, והרחוב כמעט ריק. אני נכנסת לאחד הבניינים במאה שערים ועוטפת את עצמי ברדיד. ילדה קטנה יוצאת מאחת הדלתות ומתחילה לצרוח בהיסטריה כאשר היא נתקלת בי. אני ממהרת להימלט.

לאורך כל הרחוב שוב נזרקות לעברי הערות שונות, מטרידות ומעליבות. אני נזכרת בפנים העצובות של מרים כשסיפרה לי שלא כולם במשפחה מקבלים את דרך החיים שלהן. הבחירה שלהן בעצם הפכה את כולן למשפחה אלטרנטיבית עבור כל חברי הקהילה.

אני נכנסת לבית התפילה וסביבי כולן מכוסות מכף רגל ועד ראש. על הקירות נתלו כעת כרזות, במיוחד לקראת הצום: "בגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש", "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו", "בגלל שלא שינו את לבושם נגאלו בני ישראל ממצרים".

סביב, בעגלות, יושבים בשקט מופתי לא מעט תינוקות בני פחות משנה, עם גרביונים עבים במיוחד וכיפה שמהודקת לפדחת באמצעות אותו גומי שמלופף סביב הסנטר. בעגלות אין בקבוק וגם לא מוצץ, רק עלונים, חוברות, דפי צניעות וספרי קודש. ולמרות ההזנחה התינוקות שקטים. נראה שהם פשוט התרגלו לשבת כך בלי לקבל יחס כלשהו.

כשאני נכנסת לשירותים מתברר לי שהמראה מכוסה. כשאני יוצאת מסבירה לי אחת הנשים ש"זה כי אנחנו צריכות להביט אל עצמנו לתוך הנשמה כי הגוף טמא, ולכן אנחנו מקפידות שלא תהיה אף מראה". כלומר, ייתכן שיש כאן לא מעט נערות שמעולם לא זכו לראות כיצד הן נראות.

בינתיים מתאספות עוד ועוד נשים. על אחת מהן, מבוגרת יחסית, מספרים שהיא זו שהתחילה עם השאלים לפני כ־20 שנה. "היום הלכתי ברחוב וראיתי שאנשים מסתכלים עליי", היא אומרת, "אז בכוונה הוצאתי מהתיק מול העיניים שלהם עוד בד וזרקתי על הראש. כמה שהם ילגלגו עלינו – אנחנו נוסיף יותר ונביא את הגאולה".

בעלת הבית נכנסת עם שקית גדולה ומוציאה מתוכה שקים. כל אישה לוקחת בתורה שק, ולובשת אותו על הרדיד. סמל לחורבן. החום בלתי נסבל. אני נחנקת רק מהמחשבה שעל הרדיד אצטרך ללבוש גם שק, אבל אין ברירה.

התפילה מתחילה. הרבנית אוחזת במיקרופון וקוראת פרקי תהילים בקול רם במיוחד. אחר כך עוברים לאמירת סליחות בצרחות מחרישות אוזניים. כמה מהנשים משתטחות על הרצפה. הרבנית עוצרת בעצמה מדי פעם כדי לגעות בבכי.

הילדות הקטנות מאבדות סבלנות והתינוקות עדיין בעגלות. כבר ארבע שעות, בלי שתייה ובלי אוכל. את האמהות שלהן זה פחות מעניין. חשוב יותר להוסיף עוד סייג, עוד פרק בהלכות צניעות. וכמובן, להאזין לעוד תקשור. שוב חוזרת הרבנית בשם הילד על אותה מנטרה, והפעם עם סיפור: "השבוע הגיעה לבית הדין של מעלה אישה חרדית שנפטרה מסרטן, ובית הדין פסק לשלוח אותה לגיהינום משום שגרבה גרביים בצבע חום, וזה מזכיר את צבע הרגל". מפה לשם, היא מסבירה שבזכות התורה שבעלה למד החליטו לתת לה כרטיס כניסה לגן עדן. אני נרגעת. לתחושתי, היא ממציאה הכל.

השעה כבר מאוחרת וראשי כואב מהצעקות, מהחום ומהתפילה הארוכה. אני מחליטה לנטוש. בדרך החוצה ניגשת אליי אחת הנשים ומבקשת לשוחח. אנחנו ניגשות לפינת החדר והיא מצווה עליי: "תורידי את המשקפיים". לפני שאני מספיקה לענות היא תולשת אותן מפרצופי וצועקת: "זו מצלמה! מסתננת! היא צילמה את כולנו".

תוך שניות הן מסתערות עליי. צעקות, דחיפות. הרבנית באמוק, מתקשרת למישהו לשאול מה עושים. אני מנסה להיחלץ אבל הן סוגרות עליי. אחרי ההתייעצות ביניהן, חלקן מחליטות להכות אותי. ומבצעות. אני מחייגת מתוך התיק למשטרה וצועקת את הכתובת כדי שיבואו לחלץ אותי. הילדות נכנסות ללחץ. הגבאי, ששומע את הרעשים, נכנס פתאום לחדר. הנשים רואות אותו ומיד מסתתרות מאחורי הווילון, כדי לשמור על צניעות. הוא לא נותן לי לזוז, ובתוך דקות מגיעים עוד גברים. לראשונה אני ממש חוששת לחיי.

כעבור זמן שנראה כמו נצח מגיעים שוטר ושוטרת בלבוש אזרחי. הם מנסים לחלץ אותי, אבל ההמונים סוגרים עלינו. השוטרת נצמדת אליי ומרחיקה אותם בגופה. "אנחנו צריכים למצוא דרך לצאת מכאן בלי מהומה", לוחש לנו יוני השוטר, "עוד 30 שניות תרוצו לרכב". כשניתן האות אנחנו פוצחים בריצה מטורפת ונבלעים ברכב תגבורת של המשטרה. השוטרת נועלת את הדלת ואנחנו נמלטים משם, בנס בלי להיפגע ובלי לדרוס אף אחד בדרך.

אני מנסה להסדיר נשימה. יודעת שלא אחזור לשם שוב, אבל המחשבה על הילדים והילדות שלא בחרו בדרך החיים הזאת ומוחם נשטף לשם תוך שהם סובלים מהזנחה לא עוזבת אותי. בסך הכל ילדים, שלא ייצאו לטייל. לא יודעים איך נראה ים. לא מכירים את עצמם.

הסוגיה הזאת מעוררת לא מעט שאלות על גבולות ההתערבות של המדינה בחייהם של הפרטים שמרכיבים אותה. נכון, יש את עניין הבחירה החופשית, אבל הילדים הם הקורבנות שמקריבות האמהות על מזבח הצניעות. למרבה הצער נראה שהמציאות הזאת כמעט בלתי ניתנת לשינוי. כל עוד זה לא מגיע לגילוי עריות, אונס ואלימות – ואין שום דרך לדעת אם זה מגיע לשם, אלא אם מישהו מהילדים יוצא מהקהילה ומדווח – איש לא יתערב.