עניין של גישה

להסתפר, ללכת לים, למדוד בגד חדש, לצפות בהופעה במחיר סביר, לראות סרט במקום נורמלי, לשבת בבית קפה, לאכול במסעדה, להתפלל, אפילו סתם לצעוד בנינוחות על המדרכה. עבורנו מדובר במובן מאליו, פעולות יומיומיות שלא מצריכות תשומת לב מיוחדת. ואם משהו לא מסתדר, אנחנו כבר נסתדר. גם אוהד בן ישי ודורון גנון הסתדרו. הם היו הכי עצמאיים בעולם. ואז, ברגע אחד, הפכו לתלותיים. לנכים. ובמדינת ישראל, מתברר, כל הפעולות הפשוטות הללו הופכות לעיתים לבלתי אפשריות עבורם, כמו עבור עשרות אלפי בעלי מוגבלויות אחרים.

קוראים לזה נגישות – פעולות פשוטות במיוחד, שבאמצעותן אפשר לתת לכל אדם באשר הוא אדם את ההזדמנות ליהנות מאותם תנאים. חניית נכים, למשל, או רמפות שמאפשרות לדלג מעל מדרגות, ושבילים נוחים שמובילים עד לשפת הים. אמצעי שמע לחירשים, אמצעי עזר לעיוורים, מדרכות מספיק רחבות שאפשר יהיה לנוע עליהן בחופשיות, כניסות רחבות מספיק לכיסאות גלגלים.

דורון (21) נפצעה לפני כמעט חצי שנה, כשגבר שרקד על הבמה במועדון הפורום בבאר־שבע נפל על ראשה מגבוה. היא ספגה פגיעה קשה ומאז היא משותקת. אוהד בן ישי (20) נפצע קשה באמצע יולי לפני שנה, במהלך הלחימה בעזה במבצע "צוק איתן". הוא סובל משיתוק חלקי ועדיין מתאמץ מאוד כדי לומר מילים בודדות. בחודשים האחרונים הם שוהים בבית החולים השיקומי בתל־השומר. היא בקומה הראשונה בשיקום הנוירולוגי, הוא בקומה השנייה בשיקום נפגעי ראש.

באמצעותם ביקשנו לבדוק עד כמה מדינת ישראל נגישה לנכים. שניהם שמחו לשתף פעולה, פחות עבור עצמם ויותר בשם כל אותם אלפי בעלי מוגבלויות שקולם לא נשמע בדרך כלל. ישראלים שלוב, כשהם נתקלים בקשיי נגישות, פשוט מוותרים. במהלך העבודה המשותפת עקבנו גם אחר ההתקדמות שלהם, כל אחד באופן אישי, ואחר הקשר המיוחד שנוצר ביניהם. שני צעירים שחייהם התהפכו ברגע אחד, אבל לרגע לא מאבדים את התקווה.

דנה קופל

לא רק לנכים

שעת אחר הצהריים ודורון מחליטה לקפוץ למספרה כדי לסדר את השיער. באמצעות רכב ייעודי של עזר מציון אנחנו נוסעים לרחוב בן־יהודה בתל־אביב, בעל אלף המספרות. התקלה הראשונה מתגלה כבר כשמגיעים ליעד: אין מקום להעמיד את הרכב, ואין מהיכן לעלות בבטחה למדרכה. אין מנוס, צריך פשוט להרים את דורון. דקות לאחר מכן התברר לה שצבע על הראש לא יהיה. "הרבה מאוד מספרות פשוט לא נגישות", היא אומרת בצער. "לפעמים יש מדרגות בכניסה, לפעמים אפילו בתוך המספרה, וגם אם כבר הצלחתי להיכנס – אי־אפשר לחפוף את השיער כי הכיור לא מתאים למישהי כמוני, שלא ממש יכולה להזיז את הצוואר או להטות אותו לאחור".

כדי להתנחם במשהו מתוק, חיפשנו חנות נוחות לממכר מזון, אבל שוב – נתקלנו במדרגות. אפילו במקרה שבו הייתה רמפה לכיסא הגלגלים, המעברים בין המדפים היו מאוד צרים ולא מתאימים לתמרון. "מדרגות וצפיפות אלה דברים שנכים לא יכולים להתמודד איתם", אומרת דורון. "כל הזמן צריך לחשוב: להיכנס, לא להיכנס. הייתי מודעת לדברים האלו גם לפני הפציעה, אבל אף פעם לא הבנתי עד כמה הבעיה חמורה. עכשיו הנגישות היא קיומית בשבילי, ופתאום אני רואה שאני לא יכולה לעשות המון דברים. זה מטריד אותי ומעצבן. כל הזמן צריך לחשוב לאן הולכים".

בנובמבר האחרון, במועדון טרנדי, חגגו יום הולדת 20 ללוחם אוהד בן ישי. דני סנדרסון זימר בהתנדבות והחברים מהפלוגה הגיעו במיוחד. אוהד ישב על כיסא הגלגלים שלו ולחץ לכולם את הידיים במאמץ עילאי. כבר כמעט שנה חלפה מאז. גורם הזמן וגם המסירות של שמעון, אביו של אוהד, ושאר בני המשפחה, שלא משים ממנו, שיפרו מאוד את מצבו. אוהד גידל שיער ונראה מצוין, עיניו בורקות. עם הסביבה הוא מתקשר בהמון חיוכים ותנועות עיניים, מצליח לענות על שאלות של כן ולא ולפעמים קצת יותר. הוא גם מסמס לא מעט.

דנה קופל

"היו לי חברים שנפצעו", הוא מתבטא בעזרת אביו, "אבל לא נתקלתי ממש בבעיות של נגישות. אולי ליוויתי חבר אחד על כיסא גלגלים. היום, כשאני בעצמי על כיסא גלגלים, אני חווה חוסר אונים. אני לא כועס, אבל יש טיפה תסכול. בעיקר כשזה נוגע לים. אני אוהב לגלוש, אבל לא יכול עכשיו".

לאוהד הצטרפנו בסיור ברחוב הכי המוני בתל־אביב – אלנבי. גם שם התוצאות היו מאכזבות. בפיצרייה הראשונה גילינו שאין גישה ואין רמפה. המוכר בחנות מיד נחלץ לעזרה, אבל האפשרות היחידה הייתה להרים את הכיסא בידיים. בפיצרייה בעייתית אחרת המוכרים אפילו לא ניגשו. כך גם במאפייה סמוכה. בחנות הבגדים הציעו להרים את אוהד על הידיים, אבל תאי המדידה היו קטנים מכדי להיכנס אליהם. כאילו נכים על כיסא גלגלים לא צריכים להתלבש.

"הרגשנו שאנחנו מעוררים אמפתיה", אומר אביו שמעון. "אנשים נחלצו לעזרתנו, הציעו לעזור. הייתי רוצה להאמין שהרוב המוחלט של הציבור פשוט לא מודע לצורך ולבעיה שקיימת בתחום הזה, ולכן הפתרון צריך להגיע באמצעות פיקוח. הנגישות צריכה להיות תנאי בסיסי ברישיונות העסק, בדיוק כמו היתרי בנייה. ברגע שזה יטופל בידי גופי התכנון ורשויות האכיפה, זה ייכנס למודעות. גם אני עצמי לא הייתי מודע מספיק לקושי", הוא מודה. "עד שמצאנו את עצמנו במצבנו החדש. מספיק יום אחד בחייו של אדם, שיישב בכיסא גלגלים וינסה להתנהל, אפילו לא במשימות מאתגרות אלא ממש בשגרת חייו הפשוטה, כדי להבין את הבעיה".

אפילו במקומות שבהם נמצאו פתרונות נגישות, כמו בית הקפה האופנתי ברחוב יהודה הלוי, סידור השולחנות לא איפשר מעבר לאדם בכיסא גלגלים. "תמיד צריכים להטריח את כולם ולעורר מהומה, שלא לדבר על להגיע לשירותים, שבהרבה מקרים נמצאים בכלל בקומה אחרת וללא מעלית", אומר שמעון. "אז אמנם אנשים שרואים אדם עם מוגבלות מושיטים לו מיד עזרה, אבל ברירת המחדל צריכה להיות אפשרות של אותו אדם מוגבל לנוע בחופשיות ולהרגיש נורמלי עד כמה שאפשר. אגב, נגישות חשובה לכולנו. לא רק לפגועים ולנכים מכל הסוגים, אלא גם לאמהות עם תינוקות, לקשישים ולאחרים. כל אחד מאיתנו יכול להגיע פתאום למצב שהוא מושבת ולמצוא את עצמו מול אותה רמפה על אותו כיסא גלגלים, או עם מקל של עיוורים. גם רואה החשבון, איש ההיי־טק, הפועל והמורה. זה יכול להיות תוצאה של שבץ, תאונת דרכים, נפילה".

דנה קופל

החיוך של אוהד

כמה ימים אחר כך, בקפטריה של בית החולים השיקומי בתל־השומר, מקום שהפך לביתם, מדברים גנון ובן ישי בפתיחות על מצבם החדש. יש ביניהם הרבה מן המשותף: הם כמעט באותו גיל ומלבד נכותם הנראית לעין, הם בריאים למדי. הפגיעה של גנון אורתופדית: הבליין שנפל עליה במועדון הפורום שבר את חוליות צווארה. הפגיעה של בן ישי היא בראש, במרכז המפקח גם על התנועה. למרות שהם מטופלים בנפרד, הם הפכו לחברים טובים בזכות ההווי של מחלקות השיקום – מסיבות ואירועים חברתיים שמאורגנים באופן קבוע על ידי מתנדבים. על הפציעה הם מפצים במה שהם כן יכולים לעשות: דורון מדברת ללא הפסקה, ואילו ידיו של אוהד לא נפגעו ובאמצעותן הוא עצמאי: אוכל, מסמס, לפעמים גם הולך בעזרת סד מיוחד. שניהם חולמים לחזור בדיוק ליום שלפני הפציעה.

כשאני משתמשת במילה "נכים", זה מפריע לכם?

"לי קצת", מודה גנון, "אבל זו המציאות".

"גם לי", אומר בן ישי. "טיפה מפריע".

"אבל אצל שנינו זה זמני", מחייכת אליו גנון באופטימיות אמיתית. "אנחנו עוד נרוץ יחד".

ההשוואה בינם לבין נכים מלידה כמעט בלתי נמנעת. "ההתמודדות שלהם קשה משלי", סוברת גנון, "כי הם ככה כל החיים, ואני ואוהד עוד הספקנו ללכת למסיבות, טיילנו, היינו בים. לנכים מלידה אין את העבר האופטימי, ולכן הקושי שלהם גדול. הם כל היום חולמים מה יעשו אם יבריאו. אני מניחה שילדים נכים סובלים מגיל קטן. אולי הם לא מקובלים בחברה, בבית הספר, או שלא מזמינים אותם לכל מקום. אצלנו, הבריאות שלפני הפציעה בנתה את הביטחון העצמי שלנו. גם העובדה שאוהד נפצע בצבא ושגם אני הייתי חיילת בזמן הפציעה כנראה גורמת לאנשים לכבד אותנו יותר. כל הזמן דואגים לנו ורוצים רק לעזור לנו, אבל אולי זה בגלל המקרה המסוים שלנו. זה כמובן לא מצדיק שלאחרים, מוגבלים מלידה, מתייחסים אחרת. מהמקום שבו אוהד ואני נמצאים, אני מאמינה שאנחנו יכולים להראות לאנשים שאפשר להתמודד, גם אם אתה בעל מוגבלות. למרות הקושי היומיומי, שנינו לא מתוסכלים או עצובים. אנחנו מנסים לחיות את החיים כרגיל וצריך לדאוג שגם לאחרים יהיה טוב".

את הנתונים העצובים באמת אפשר למצוא במדד הסובלנות שערכנו ומתפרסם במוסף זה: 6.6 אחוזים לא רוצים שבכיתה של הילד שלהם ילמד בעל מוגבלות; שמונה אחוזים לא רוצים שכן נכה; 38 אחוז לא רוצים שרופא בעל מוגבלות ינתח אותם; וכמעט 40 אחוז לא רוצים שאחד מילדיהם יתחתן עם בעל מוגבלות. "באופן אישי עשיתי לבן זוגי שיחה שבה אמרתי שהוא יכול ללכת", מודה גנון, "והוא בחר להישאר".

ואתה, אוהד?

"שיחררתי אותה. חסרה לי מישהי שתחזיק לי את היד, ולא אמא, אבל אני בטוח שאמצא אהבה חדשה".

דורון: "תגידי לי, מי לא תיקח אותו? אם לא היה לי עכשיו מישהו, אני הייתי רוצה".

למה אתם מתגעגעים בחיים הקודמים?

דורון: "ללכת, להיות עצמאיים. פעם הייתי מתאמנת במכון כושר, המון. פתאום החיים משתנים ואני צריכה שמישהו יאכיל אותי. אין לי עצמאות בכלום. זה מתסכל, אבל מתמודדים".

נתת לאוהד טיפ מיוחד?

"אני לא חושבת שאני צריכה לתת לו. אני רואה באוהד מודל לחיקוי, וכשאני מסתכלת עליו גם אני מתחזקת, כי אם הוא שמח, אז אני לא יכולה להיות במצב רוח רע. אני לא דיברתי חודשיים וזו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. אף אחד לא הבין מה אני רוצה והייתי מתעצבנת. והנה, תראי אותו. הוא כמעט לא מדבר כבר יותר שנה ועדיין מחייך. אני רק רואה את החיוך שלו וזה מספיק כדי לעודד ולחזק אותי".

אתם בוודאי פוגשים משוקמים שבאים לעודד אתכם. מה הם אומרים לכם?

"להמשיך לחייך, סבלנות. שזה לא רע לבכות לפעמים. יש לי את הבכי השבועי שלי. אנחנו עוברים משהו כזה ואנשים עוברים דברים אחרים. כל אחד והבעיות שלו".

אוהד אומר שהוא שואב כוחות רבים מהחברים הבריאים. "לא לקח לי זמן להתרגל לזה שאני נכה", הוא אומר. "איך שהתעוררתי הבנתי שאני לא יכול לעשות את הדברים הבסיסיים. החברים מהצבא ממשיכים לבקר וזה משמח אותי. אני קצת מקנא בהם כשאני רואה אותם. מי שמעודד אותי זה אבא. אני יודע להגיד הכל, אבל מתקשה לבטא את המילים. אני גם יוצא החוצה, לא לפאבים אבל למסעדות ולמסיבות".

חברים רואים אותך ומתביישים לקטר לידך?

"לא. אני נותן להם תחושה טובה לקטר. לתחושתי אנשים מרגישים נוח לידי. זה לקח להם זמן, כמה חודשים, אבל הם עושים את זה".

ומה קורה אצלך, דורון?

"יש חברים שעזבו ואחרים התקרבו. הרגע הכי מרגש שהיה לי מאז שנפצעתי היה כשעשו לי מסיבה וכל החברות מהצבא ושאר החברים הגיעו ועשו לי סטנד־אפ. באותו רגע הבנתי שיש המון אנשים שאכפת להם, שעושים דברים ללא אינטרס. מעבר לזה, כל יום אני מסתכלת על תמונות מהעבר שלי וזה עושה לי טוב וגם רע. טוב, כשאני נזכרת בתקופות שהיו לי בצבא. זה נותן מוטיבציה להתקדם ואפילו להיות יותר טובה, כי אחרי דברים כאלו זה יכול רק להשתפר. אני מנסה להסתכל קדימה כי להסתכל אחורה לא יעזור".

עדיין לא מצאו את מי שנפל עלייך. את רוצה שימצאו אותו?

"כן ולא. לפעמים אני אומרת: מה שהיה היה, ואין מה לעשות. אנשים לא מבינים שאני לא כועסת עליו, כי אני לא יודעת מה היה שם. אולי דחפו אותו, והוא נפל עליי? אני רוצה לדבר איתו, לא כי הוא אשם, אלא כדי שיספר לי מה היה".

את מנהלת איתו בראש מונולוגים בלילה כשאת לא נרדמת?

"ראשית, אני נרדמת מצוין בלילה. ולא, אני לא מנהלת בראש מונולוגים. אין מה לעשות, החיים נמשכים. כל מה שאני רוצה זה ללכת, פיזית, ולא להיתקע במה היה. אולי אף פעם אני לא אדע מי הוא, אבל אחרי מה שעברנו, מה כבר יכול לקרות? אחרי מה שאוהד עבר במלחמה ואני עברתי בפציעה. תחשבי, כולה הלכתי למסיבה עם חברות ובתוך שניה חיי השתנו. אחרי דבר כזה הכל מתגמד".

המצב של דורון השתפר בשבועות האחרונים. היא התחילה להזיז את הידיים וגם את רגל ימין ויוצאת הביתה בכל יום חמישי לסוף השבוע, בניגוד לאוהד – למרות שהוריו כבר עשו התאמות בבית. "לאט־לאט", היא אומרת. "כל המשפחה סביבי. גם אם אשחרר אותם, הם לא ישחררו אותי. הפציעה שלי שינתה את המשפחה שלנו".

לראות את הים מרחוק

דרישתם של שמעון ואוהד בן ישי, או של דורון ואמהּ גליה גנון, אינה קטנונית, מופרזת או מופרכת. היא אפילו מעוגנת בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. החוק, בפרק הנגישות, מחייב הסדרי נגישות על מנת שציבור האנשים עם מוגבלות יוכל להגיע לכל מקום בכבוד, בשוויון ובעצמאות. אבל למרות פעילות אינטנסיבית של גופים ועמותות בנושא, המצב עדיין רע. כך, לדוגמה, בבדיקה מקיפה שערכה עמותת נגישות ישראל בחודש אפריל האחרון במאה אטרקציות ואתרי בילוי תיירותיים, התגלו ממצאים עגומים ביותר על אודות מצב הנגישות לנכים: רק 24 מקומות היו נגישים. ביותר ממחצית האתרים לא היו שירותי נכים, ויותר מ־80 אחוז מהם לא היו נגישים לכבדי שמיעה.

"לצערנו, עבור יותר מ־1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, לצאת לטייל ולבלות בארץ זו משימה כמעט בלתי אפשרית", אומר יו"ר עמותת נגישות ישראל, יובל וגנר. "זו משימה שהקשיים בה מתחילים עוד טרם היציאה מהבית לבילוי. כדי לדעת אם נוכל להגיע למקום, אנו חייבים לבדוק באתרי האינטרנט את הסדרי הנגישות של מקום הבילוי שאליו נרצה להגיע, אך כיצד נדע אם אפשר להגיע אם הסדרי הנגישות לא מפורסמים באתר? ואם כבר הגענו למקום 'נגיש' – איך נוכל ליהנות במקום שאין בו שירותי נכים? או אם יש מכשולים באתר?"

גליה גנון מספרת שבקניון איילון התעצבן עליה השומר ונזף בה שהיא חוסמת את המעבר עם כיסא הגלגלים של בתה. במקרה אחר, דורון קפצה לקניון אחר וביקשה לסדר את הלק, אבל לא הצליחה להיכנס לחנות בגלל רוחב הכיסא. בכמה וכמה פאבים ומסעדות שבדקנו בכל הארץ, השירותים היו בקומה העליונה וכדי להגיע אליהם היה צריך לטפס בגרם מדרגות. באחד מסיורי הנגישות עם דורון ואוהד, כשהם ביקשו להתפנק עם קינוח ומשקה מתוק, הביאו לשניים רמפה רעועה שכמעט התרסקה. איכשהו המעבר עליה עבר בשלום, אבל אז לקחו אותה ולא החזירו.

זמן קצר קודם לכן הגענו לחוף הצוק הדרומי בתל־אביב, שנראה על פניו נגיש – יש שביל שמוביל מהחניון עד לחוף – אבל בפועל דורון ואוהד היו יכולים רק להביט בערגה במים. כדי להיכנס יש צורך בכיסא מיוחד, שאיננו בנמצא. ככה זה. ברוב החופים אין אפילו שביל שמוביל אל המים וגם לא כיסא. באחדים יש כיסאות, אבל צריך להזמין אותם מראש. בכמה מהחופים שבדקנו לא היו שירותי נכים.

הבעיה בישראל, מדגישים דורון ואוהד, אינה רוע, אלא חוסר מודעות ובורות קיצונית. פה ושם גם חוסר התחשבות. עבור לא מעטים מאיתנו, הנכים אינם חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה ואין צורך לתת להם תנאים. זה בא לידי ביטוי, למשל, בחניות נכים: באינספור מקרים שתיעדנו נתפסו החניות על ידי נהגים ש"עוצרים לרגע". לעיתים החניות סתם נבנו באופן עקום, כך שאפשר לחנות אבל אי־אפשר לעלות מהחניה למדרכה. ועוד לא דיברנו על רוכב המדרכות.

איציק, הנהג הוותיק של עזר מציון, מודע היטב לבעיה ומראה לנו שרכב הסיוע מכיל אורות סימון אדומים מהבהבים בחלקו האחורי, שממנו הוא מעלה ומוריד את הנוסעים. הסיבה: כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום שניתן להוריד בו את הנוסעים בלי לסכן אותם. "בכל הארץ אין כמעט אזורים בטוחים לעצירה של רכב סיוע כזה", הוא אומר. "ברוב המקרים הרכב עוצר באמצע הכביש ומוריד את הנוסע, בזמן שמתנדב של עזר מציון מתפקד גם כפקח תנועה ומסמן לנהגים שיבחינו בהם. לכן הותקנו אורות האזהרה".

בזמן שהוא מסביר, אנחנו מקבלים המחשה לצרה: באמצע רחוב אלנבי, ליד מדרכה גדולה, המתין רכב הסיוע לאוהד ולשמעון. כדי להיכנס לרכב היה עליהם ללכת עד לרמזור הקרוב, שם יוכלו לרדת מהמדרכה, ואז הם נדרשו לחזור את המרחק עד לרכב הסיוע – כשאת כל הדרך עשו ממש על הכביש, בזמן שאיציק המתנדב צועד לצידם בחליפה זוהרת. סיטואציה אבסורדית ומתסכלת.

"לא מגיע לנו שנצטרך לחשוב פעמיים לפני שניכנס לחנות", אומרת דורון כשאנחנו מסיימים עוד סבב. "בעל עסק צריך לשרת את כל האוכלוסיות. אגב, לנכים יש גם חברים בריאים, והחברים שלנו לא ייצאו בלעדינו, אז אם המקום לא נגיש, הוא מפסיד פעמיים".