בבואי לתמצת את מערכת היחסים הסבוכה בין אדם עם מגבלה לנותני שירותים במשרדים השונים, הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא מסננת. מחד, ישנה אישה שנולדה עם ניוון שרירים וזקוקה לעזרה מתמדת בפעולות היום־יום תוך טיפוח תשוקה למימוש קיומה ולביטוי הייחוד שבה. מאידך, קיים מלאי של אפשרויות מעצבות ומנגישות עולם למימוש הרצונות. ובתווך מתוחה וצפופה המסננת.
לעיתים היעד הנחשק נראה בבהירות, כמו קבלת כיסא ממונע חדש לאחר שהנוכחי התבלה ומקשה על הישיבה בו. אך עוד מסמך ועוד בדיקה ועוד אישור רפואי, וטרם הזכרנו את התיאום בין כל הגורמים. לעיתים הרצונות הכי בסיסיים של כל אדם, כמו הכמיהה למנגנון שמשנה את מנח הרגל, סורגי המסננת רואים בכך מותרות. יש שהמערכת מכוונת אותך לכיסא שאינו מתאים וממתינה, התבחיני? תתעקשי על שלך? או שהפעם "שיטת מצליח" תעבוד? כל עיכוב שכזה כמוהו כקפיצת טרמפולינה על המסננת, שמניעה אותך חזרה לנקודת ההתחלה, אל המסמך הראשון שכבר אינו עדכני ויש להמציאו מחדש. רבבות הימים שחולפים בין לבין מזקקים את המונח סבלנות.
לעיתים נותני השירות אינם מכירים את החוק ותקנותיו על בוריים. השיא עוסק באבסורד שעל אף שלעיתים את נתפסת כחסרה או מורכבת בשל מגבלתך בכל הקשור לתעסוקה, לימודים גבוהים או זוגיות, עדיין יצפו ממך לנהל קרב בטחנות רוח.
לא פעם חשבתי לעצמי שביום העצמאות צריכה להיות קטגוריית פרס מפעל חיים לאנשים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם שמצליחים ללהט באינסופיות את כדורי הג'גלינג בין משרדי הממשלה השונים. לא פעם עמותות משנות חיים כמו "בית הגלגלים", שאני גאה להיות חלק מהוועד המנהל בה, הן שיוצרות אי של שקט בים הסוער.
שם משתכללות מיומנויותיהם של ילדים, נוער ובוגרים עם מוגבלויות, ובייחוד משכילים לטמון בליבם את האמונה שזאת זכות של החברה שהם יהיו חלק ממנה, שתתעשר מהם.
