פינק פלויד, הדור הבא: גילמור, Rattle That Lock

בזמן שרוג'ר ווטרס ממשיך לקדם את תנועת החרם נגד ישראל, דיוויד גילמור, פעם שותפו להנהגת פינק פלויד ובהמשך צ'ילבה גדולה שסיים בתור המחליף שלו, מעדיף להתמקד במוזיקה. אחרי שבשנה שעברה הוא עמד מאחורי אקורד הסיום (ולדבריו מדובר בסוף מוחלט) של להקת האם עם האלבום האינסטרומנטלי The Endless River (שהתבסס על חומרים שהוקלטו לפני 20 שנה), הוא מחייה כעת גם את קריירת הסולו, פחות מחצי שנה לפני שיחגוג 70.

ולמרות זאת, לפחות בכל מה שנוגע לשחרור חומרים חדשים, קשה להגדיר את גילמור של השנים האחרונות כטיפוס חרוץ במיוחד. אלבומו החדש והמוצלח למדי, Rattle That Lock, הוא הרביעי שלו בסך הכל. וגם הוא יוצא לא פחות מתשע שנים לאחר קודמו הנפלא, On An Island. אבל נראה שההפסקה הזו לא היתה לשווא. כבר מהצלילים הפותחים של השיר הראשון, 5AM, לא תוכלו לטעות. אלו אותם מהלכי גיטרה חלליים ומרטיטים שפיארו כמה מהרגעים הכי יפים ברוק של שנות השבעים, ובכלל.

בשיר הנושא המגיע מיד אחר כך, זהו כבר גילמור מעט פופי וישיר יותר. שותפיו ליצירת האלבום: המפיק המוזיקלי פיל מנזנרה, פעם הגיטריסט של רוקסי מיוזיק, ופולי סמסון, רעייתו וזו שאחראית על מרבית הטקסטים שהוא שר, ממשיכים לסייע לו להציג את אותו הרוק הנקי, המלוטש, עתיר האפקטים והמאוד בורגני (למשל ב־A Boat Lies Waiting או ב־Dancing Right in Front of Me המעט ג'זי) שאפיין גם את האלבום הקודם, ולמעשה גם את מרבית היצירה הפינק פלוידית בעידן שלאחר רוג'ר ווטרס.

הקול של גילמור — למרות שמעולם לא נחשב לסולן מרשים במיוחד — נשתמר בצורה נפלאה, ועבודת הגיטרה שמפארת את עשרת השירים שמרכיבים את Rattle That Lock מהווים תשובה מעניינת לשאלה כיצד פינק פלויד היו נשמעים לו המשיכו לפעול גם היום. אלו שבעבורם המחשבה הזו גובלת בחילול הקודש, צפויים לוותר ולשוב ולשקוע באלבומים הישנים של הלהקה. טיפוסים מקובעים פחות יגלו כאן לא מעט רגעים מרגשים של מוזיקאי מבריק, שכבר לא מחפש (או צריך) להוכיח כלום לאף אחד.