חסמב"ה בלונדון

אתם אולי לא מכירים את השם סי־ג'יי דוהרטי, אבל אם תשאלו את הילדים שלכם תראו איך הם מתלהבים, והכל בזכות סדרת ספרי "תיכון לילה" המצליחה, שסוחפת אחריה מאות אלפי קוראים צעירים בעולם. אלה מחכים בכליון עיניים לדעת מה יקרה בספר החמישי לגיבורים שלהם - אלי שרידן, קרטר, סילבן, ג'ו, רייצ'ל וחבריהם בפנימיית קימרייה באנגליה. את הסוד הכמוס הזה לא הצלחנו להוציא מהסופרת (וניסיתי, בחיי שניסיתי, תוך דרבון מסיבי של אחת מבנותיי, חובבת מושבעת של הסדרה).

"את ההשראה קיבלתי כשהבטתי בתמונה ישנה בעיתון שבה נראו גברים צעירים בחליפות טוקסידו וכותרתה הייתה 'מועדון בולינגדון, החברה הסודית של אוניברסיטת אוקספורד'. בתמונה הופיעו בין השאר ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון וראש עיריית לונדון בוריס ג'ונסון, שהיו בזמנו סטודנטים", נזכרת דוהרטי. "תמונות שפורסמו מאוחר יותר הציגו בכירים אחרים בממשלים באירופה ובתקשורת, שהיו גם הם חלק מאותה חברה סודית. ברגע שראיתי את התמונה הרגשתי שאני רוצה להבין את רעיון החברות הסודיות האלה, בייחוד כאלה שבהן חברים בניהם של מי שמרכיבים את האליטה הפוליטית והכלכלית". כדי להבין איך זה עובד ערכה דוהרטי תחקיר מקיף. היא התוודעה לכללים הנהוגים בבתי הספר היוקרתיים, למדה על החברות הסודיות המתקיימות בהם, חקרה את קורותיהם של מי שהופיעו בתמונה הישנה ההיא ("וגיליתי כצפוי שרובם ככולם מצויים בעמדות מפתח ומאוד עשירים"), ואת השאר – פשוט המציאה.

לא דמיינתי שזה יתפוס

דוהרטי (39) מתגוררת עם בעלה, איש הקולנוע ג'ק ג'וארס, בהמפשייר, אנגליה, והוא האחראי לסדרות הרשת ולטריילרים המצולמים לספריה. "תיכון לילה" היה הספר הראשון שכתבה, אחרי קריירה כעיתונאית, וכשהחלה לכתוב אותו לא שיערה שהוא יהפוך לסדרה, ובוודאי לא ניחשה שספריה יהפכו לרבי מכר. "התכוונתי לכתוב ספר אחד, אבל ככל שהסיפור התקדם הוא נעשה מורכב יותר ומצאתי את עצמי מתאהבת בדמויות שבראתי. רציתי לבלות עוד ועוד זמן בעולמן, וכשסיימתי לכתוב 300 עמודים הבנתי שלא אוכל להגיע מיד לסוף הסיפור, ושאני בעצם מתעתדת לכתוב סדרה. לרגע לא דמיינתי את הפופולריות שהספרים יצברו, ההצלחה הזאת היא מסתורין עבורי".

הסופרת סי־ג'יי דוהרטי

דוהרטי מקדישה לכתיבה כשבע שעות ביום, שישה־שבעה ימים בשבוע, וכותבת בממוצע כ־2,000 מילה בכל יום כזה. "אבל אני חושבת על הדמויות כל הזמן", היא מספרת, "ואפילו חולמת עליהן בלילות לפעמים. וכשאני מנסה לפצח איזו נקודה מסובכת בעלילה, אני יוצאת להליכה ארוכה ולרוב בזמן הזה הדיאלוג כבר נכתב לי בראש".

וזה, לדבריה, אחד היתרונות בכתיבה הספרותית לעומת הכתיבה העיתונאית. "כעיתונאית את מודעת לחשיבות העובדות והדיוק ובודקת את המידע שוב ושוב. כתיבת ספרות היא ההפך מזה, היעדר העובדות הוא מהמם ועוצר נשימה. כשהתחלתי לכתוב הרגשתי כאילו מישהו פתח לי את הדלת לדמיון שלי. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני ממציאה דברים כדי להתפרנס".