נוג'וד עלי הייתה רק בת 8, תלמידת כיתה ג' בבית הספר היסודי לבנות באחד מפרברי העיר צנעא שבתימן, כשהלבישו אותה בשמלה ארוכה, מצויצת, משחו את שפתיה באדום בוהק, מרחו על עיניה כחל כהה ושלחו אותה לאגף הנשים בביתה. בחצר התגודדו עשרות גברים כדי לרקוד, לאכול ולקרוץ בקנאה לגבר שעוד רגע יהפוך לבעלה וימרר את ימיה ולילותיה עד שתצליח להימלט ממנו ומהגורל האכזר שנכפה עליה.

את סיפור חייה של נוג'וד הפכה הבמאית חאדיג'ה סלאמי לסרט הקולנוע המדובר ביותר בעולם הערבי והמוסלמי. שמו אומר הכל: "אני נוג'ום, בת 10 וגרושה". את שמה של נוג'וד, שפירושו קריאה לעזרה הפכה סלאמי לנוג'ום, כוכבי השמיים, "כדי שיהיה משהו אופטימי בסיפור העצוב הזה". לפני ארבעה חודשים, בהקרנת הבכורה שנערכה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של דובאי, היא קטפה את הפרס הראשון. מאז היא מתרוצצת בין פסטיבלים באירופה, במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. "כל חודש אני מקבלת לפחות שלוש־ארבע הזמנות להקרין את הסרט שלי, ולא תמיד אני מצליחה לתמרן בין האירועים", מספרת סלאמי בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות".

העבודה על הסרט הייתה מאבק מתמשך, שהחל בקרב על הזכויות לתסריט והסתיים בצילומים בתנאים קשים ותחת מעטה חשאיות. עבור סלאמי זה הרבה יותר מאשר עוד פרק מוצלח בקריירה. "הסיפור של נוג'וד הוא גם הסיפור שלי, ולמזלנו שתינו נחלצנו מהסיוט", היא אומרת. "הסרט הזה הוא הצעקה הפרטית שלי".

הבטחה של חתן

חאדיג'ה סלאמי

אין בתימן חוק שקובע גיל מינימלי לנישואים. פעמיים, בלחץ בינלאומי, ניסו חברי הפרלמנט המקומי לקבוע כרף התחתון את גיל 17, שאחר כך הפך ל־15, אבל מאמציהם נכשלו בלחץ אנשי הדת. המסורת המקומית ארוכת השנים – על פיה אפשר להתחתן בכל גיל, אבל לדחות את יחסי המין עד שהכלה תקבל את המחזור החודשי – ניצחה את הניסיון לחולל שינוי.

במסמכי האו"ם מופיעים נתונים עגומים: 61 אחוז מנשות תימן התחתנו כשהיו בנות פחות מ־18. 16 אחוז – בגיל 15 ומטה. עשרות כלות־ילדות מתות מדי שנה בעקבות שטפי דם והיריונות מוקדמים מדי לגופן הרך. "אבל אין מספרים מדויקים והמציאות חמורה עוד יותר", טוענת ד"ר נוואל אל־עבד, רופאת נשים מצנעא. "המשפחות שומרות בסוד את נישואי הילדות ומסרבות לשתף פעולה עם סוקרים וחוקרים זרים. לעשרות אלפי ילדות בתימן אין אפשרות לומר 'לא' כשמחתנים אותן בכוח. מי בכלל יקשיב להן?"

גם לנוג'וד עלי אף אחד לא הקשיב כשאביה מכר אותה בקיץ 2008 תמורת 200 דולר לנישואים עם גבר שמעולם לא ראתה. "לא הייתה לי ברירה", טען אביה אחר כך. "אנחנו עניים מרודים, שקועים בחובות. כשהחלטתי למכור את שתי הבנות שלי, נוג'וד בת ה־8 ונג'לא בת ה־10, החתנים שלהן הבטיחו שיהיה להן מה לאכול ומה ללבוש".

אבל החתן של נוג'וד, פי ארבעה מגילה, לא קיים את הבטחתו לגברים של המשפחה להתאפק "עד שתהיה בשלה ליחסי מין" ואנס את נוג'וד כבר בליל הכלולות. בלילות נגזר עליה להיות שפחת מין צייתנית, ובימים – משרתת של המשפחה המורחבת. כשניסתה להתמרד, חטפה מכות רצח מהבעל, מאמו, מאחיו ומגיסותיה.

כרזת הסרט

נוג'וד בעלת עיני השקד הבוערות הצליחה להימלט, עלתה על מונית והגיעה ללשכת השופט בבית הדין לענייני משפחה בצנעא. היא תפסה את השופט בכנף גלימתו והתחננה, "תציל אותי". כששאל את הילדה מה היא מבקשת, הישירה אליו מבט והודיעה "אני רוצה גט". השופט כל כך הזדעזע מעדותה על האונס וההתעללות שספגה בחדר השינה, עד שלקח אותה לביתו והודיע "את נשארת אצלי עד שהפרשה תסתיים". בסופו של דבר פסק כי האונס שעברה מבטל את הנישואים.

החתן דרש שישיבו לו את 200 הדולר ששילם כמוהר. כיוון שהאב כבר ביזבז אותם, היה זה בסופו של דבר ארגון לזכויות אדם שהחזיר את הכסף ושיחרר את נוג'וד מהנישואים. היא נשלחה לגור בבית הדוד, כדי שהאב לא ינסה למכור אותה פעם נוספת. אותו אב מכר בת אחרת שלו לגבר שאנס אותה. הוא בחר באפשרות האיומה הזו על פני הדרך השנייה שהייתה לו למחוק את "כתם האונס" מהמשפחה: לרצוח את הבת "הפגומה".

סיפורה יוצא הדופן של נוג'וד עלי, מהבודדות שהצליחו לברוח מגורלן ולהילחם על זכותן לעצמאות, הפך אותה לכוכבת בינלאומית. היא הוזמנה לבית הלבן, הצטלמה עם הילרי קלינטון, רואיינה בתחנות טלוויזיה מובילות ולכדה את תשומת ליבו של מו"ל צרפתי, שחיבר אליה את העיתונאית דלפין מינו שכתבה את סיפור חייה. מהר מאוד הפך הספר לרב מכר ותורגם ל־23 שפות. התמלוגים איפשרו לנוג'וד לרכוש בית חדש, שתי קומות מרווחות בטבורה של צנעא, וחנות מכולת צמודה, ולשנות את חייה.

"כשקראתי את סיפורה של נוג'וד ידעתי שאני חייבת לעזור לכל הילדות שמתמודדות עם הסיוט שהיא עברה", מספרת הבמאית חאדיג'ה סלאמי, גם היא ילידת צנעא. "החלטתי לעשות סרט קולנוע ולנדוד איתו בין הכפרים של תימן. כיוון שרוב האוכלוסייה הכפרית לא יודעת קרוא וכתוב, חשבתי שסרט שיטפל בנושא דרך סיפורה של נוג'וד יטלטל את משפחותיהן של האומללות ואולי יביא סוף־סוף להיעלמה של התופעה המבישה והמסוכנת".

הסוד השמור מכולם

נפגשתי עם סלאמי (51) שלוש פעמים בבית קפה קטן באחת מבירות אירופה. היא חיה בפאריז עם בעלה הווטרינר צ'רלס הוט, שכתב ביחד איתה את ספרה האוטוביוגרפי "הדמעות של שבא".

האישה השקטה והביישנית אחראית ל־25 סרטי תעודה על הנשים של תימן, השחיתות השלטונית ותופעות חברתיות מטרידות אחרות והספיקה לכהן כנספחת תרבות בשגרירויות תימן בוושינגטון ובפריז. "כששומעים שאני דיפלומטית לשעבר ובמאית סרטים, חושבים שאני באה ממשפחה מפנקת מהמעמד הבינוני־גבוה", היא אומרת, "אבל האמת היא שגדלתי במשפחה מסובכת וענייה, והסרט הזה הוא התיקון שלי".

כשסלאמי הייתה בת 10, בת להורים גרושים, העבירו אותה לבית סבתה ודודה. באחד הימים הבחינה בתכונה מיוחדת בחצר. הזעיקו אותה לחדר סגור, הסירו מעליה את בגדי הרחוב והלבישו אותה בשמלה ורודה ארוכה ומהוהה.

"נשות המשפחה התנפלו עליי, איפרו אותי וצבעו את לחיי. כיוון שלא הייתי רגילה להיות במרכז העניינים, שאלתי מה קורה ונתקלתי בשתיקה. סבתא שלי סובבה את הראש, הדודות ואמא שלי התחמקו. ואז כיסו את ראשי והוציאו אותי לחצר שבה חגגו הגברים. מישהי תחבה לידיי מזוודה קטנה ואמרה לי, 'מברוק, התחתנת. עכשיו את נוסעת רחוק עם בעלך, שעוד מעט תפגשי. הוא יביא אותך אל ביתך החדש ואת תעשי כל מה שיגיד לך ולא תתנגדי, אפילו אם חלק מהדברים לא ימצאו חן בעינייך או יכאבו'. לא הבנתי מה אומרים לי. התעניינתי רק מה יקרה עם הלימודים שלי. אמרו לי, 'אין יותר בית ספר, תודי לאללה שאת יודעת קרוא וכתוב. זה בהחלט מספיק'".

על מה שהתחולל בלילות על יצועו של הבעל ועל עבודת הפרך שגזרו עליה בנות משפחתה החדשה, סלאמי לא מדברת. הילדה הקטנה נאבקה, התמרדה, בכתה, צרחה וניסתה להתאבד. "כעבור שלושה שבועות הבעל שלי, ששילם 150 דולר עבורי, החליט לבטל את העסקה. הוא טען שאני מקולקלת והחזיר אותי למשפחה. הדוד הודיע שהוא מתנער ממני, שאין לו כסף להחזיר, ואמא שלי מכרה את כל רכושה כדי לסיים את הפרשה.

"באחת מהשיחות שלי עם נוג'וד שאלתי אותה כמה זמן לקח לה לסלוח למשפחתה. היא אמרה לי 'שבועיים'. אצלי זה היה תהליך ארוך ומורכב הרבה יותר. את אמא שלי חיתנו בכוח בגיל 8. אחרי שהנישואים שלי הסתיימו הטחתי בה, 'דווקא את, אחרי כל מה שעבר עלייך, איך עשית לי את זה?' רק כעבור 20 שנה, אחרי שלמדתי קולנוע בוושינגטון בזכות מלגה ואחרי שהגעתי להישגים בחיי, מצאתי כוח לבוא לבית המשפחה שמכרה אותי, להסתכל להם בעיניים ולהחליף איתם מילים בודדות של נימוס. זה עזר לי להפשיר ולהשתחרר מהתחושה שבגדו בי, אבל עד היום לא שכחתי".

סלאמי הייתה נחושה להפוך את סיפורה של נוג'וד לסרט. "כשפניתי למו"ל הצרפתי וביקשתי לרכוש את הזכויות, גיליתי שיש לי מתחרה עקשנית, במאית קולנוע מפורסמת בצרפת שעשתה הרבה סרטים. היא הצליחה לגייס תקציב והודיעה שתצלם את הסרט במרוקו עם שחקנים מקומיים. לחצתי על המו"ל שחייבים, למען האותנטיות, לצלם את הסרט בתימן. לא היה לי כסף, לא היו לי שחקנים, אבל לא ויתרתי".

חמש שנים נמשכה העבודה על הסרט. "אחרי שניצחתי בתחרות על הזכויות, התרוצצתי בניסיונות להשיג את המימון. באירופה לא רצו לשמוע עליו ובהוליווד לא היו לי קשרים. בסופו של דבר חברה שלי בסעודיה קראה את התסריט, התרגשה ותרמה לי את הכסף".

ואז התחילה שורה של בעיות בליהוק. "רציתי לשכור צוות צילום מצרפת, אבל אף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח אותם. ידעתי גם שלא נוכל להשיג אשרות כניסה עבור מאבטחים זרים. בתימן אין בכלל תעשיית קולנוע, והייתי צריכה לחשוב על משהו יצירתי".

הפתרון היצירתי היה לרתום לעבודה צלמים וטכנאי קולנוע ממצרים. "הבאתי אותם לתימן, והם שנאו כל רגע: לא היו בארים או מועדונים לשתות בלילה, גרנו באוהלים, באחד הכפרים גנבו לנו את הגנרטור, בכפר אחר החשמל פעל רק שעתיים ביום ובמקום נוסף לא רצו שנצלם והפריעו לנו על ידי תיפוף בכלי הקשה במשך שעות".

סלאמי, במאית הקולנוע הראשונה והיחידה בתימן, קבעה לעצמה מראש כלל ברזל נוקשה: לא לגלות לאף אחד את עלילת הסרט. אפילו השחקנים לא הכירו את כל התסריט. "קיבלתי אישור רשמי לצילומים, אבל בילפתי את הפקידים. ביקשתי מדי שוטרים לצילום הסצנות בבית המשפט, וקיבלתי שוטרים אמיתיים שלא ידעו שתפקידם בסרט הוא לעצור את אביה ובעלה של נוג'וד. את סצנת החתונה הקודרת צילמתי בכפר רק ביום האחרון של ההפקה, כדי שהסוד לא ייחשף. בששת השבועות שנמשכו הצילומים לא עבר יום אחד בלי שבכיתי בגלל התקלות והקשיים".

הייתה לה רק שותפת סוד אחת על סט הצילומים: ריהאם מוחמד בת ה־10, אחייניתה, שמגלמת את דמותה של נוג'וד־נוג'ום. "חיפשתי בנרות ילדה שחקנית, וכל ההורים שפניתי אליהם סירבו. כבר חשבתי להרים ידיים, ואז אמרה לי אחותי, 'למה שלא תיקחי את ריהאם?' ועל הדרך הוסיפה לי את בתה הקטנה יותר בתפקיד האחות של נוג'וד. כיוון שאין לריהאם ניסיון קולנועי, הייתי צריכה לעבוד איתה בצורה אינטנסיבית ולהכניס אותה לתפקיד. סיפרתי לה את הסיפור האמיתי והשבעתי אותה לשמור אותו בסוד מכולם. כפרס לקחתי את ריהאם הקטנה לפסטיבל הסרטים בדובאי והיא כמובן גנבה את ההצגה".

ילדות מבקשות להתגרש

נוג'וד עלי וחאדיג'ה סלאמי הצליחו לבנות מחדש את חייהן, אבל לא הכל אופטימי בסיפור הזה. סלאמי מודה שנוג'וד איכזבה אותה. "כשהגעתי אליה בפעם הראשונה היא סיפרה לי, כמו שדיקלמה בכל הראיונות בתקשורת, שהיא רוצה לחזור לבית הספר, להצטיין בלימודים ולהיות עורכת דין שתתמחה בזכויות אדם, בעיקר של הנשים השקופות בתימן. אבל שום דבר מזה לא קרה, לצערי. הפרסום וקבלות הפנים עלו לה לראש. בסופו של דבר היא התחתנה עם בנו של שייח', אליו הלכה להתלונן על אביה שניסה לגזול ממנה את כספי התמלוגים מהספר. הם עקרו לסעודיה ומגדלים שם את תינוקם".

את הסרט על חייה של נוג'וד לא הצליחה סלאמי להקרין בתימן, לאחר ששני בתי הקולנוע שפעלו בצנעא נסגרו בעקבות המלחמה שמתחוללת בין החות'ים, שליחי איראן, לבין המורדים, "אבל אני בטוחה שבגלל הלחץ שמפעילים ארגוני זכויות אדם ונשים בתוך תימן ובחו"ל, באחד הימים יקרינו אותו בטלוויזיה הממלכתית".

ומה לגבי החלום שהסרט יציל את ילדות תימן מנישואים? גם בגזרה הזו אין לסלאמי בשורות טובות. "אחרי שהסיפור של נוג'וד התפרסם, עשרות ילדות בתימן צצו פתאום וביקשו להתגרש. לא תמיד זה הצליח, אבל זיהיתי ערנות ומודעות. בשנה האחרונה, בגלל המלחמה, המצב הכלכלי החמיר. מאות משפחות שבתיהן נהרסו נזרקו לרחוב והגברים איבדו את מקורות הפרנסה. וכך שוב מתחילים למכור את הילדות הקטינות, ואין מי שיעזור להן". ¿