אני בעצמי חולת סרטן

חרי שנים רבות של עבודה מאומצת במעבדה שלה בפקולטה להנדסת ביו־טכנולוגיה ומזון בטכניון, פרופסור־חבר אסתי סגל בת ה־42 עצרה לחשבון נפש. "הגעתי להישגים ואני מאוד מצליחה", היא אומרת, "אבל הרבה פעמים עוברת לי בראש המחשבה שאולי לא הייתי חולה בסרטן אם לא הייתי טיפוס כזה לחוץ ועם רצון כל כך אדיר להצליח. למדתי על בשרי שיש לזה מחיר כואב".

לפני כשמונה שנים, בזמן שעשתה פוסט דוקטורט באוניברסיטת סן־דייגו, היא הרגישה גוש מפחיד בשד. במרפאה המקומית הרופא איבחן אותו כציסטה. "אני זוכרת היטב את הפרופסור מסביר למתמחה שלו, תוך שהוא ממשש את השד שלי, איך בדיוק מבחינים בין גוש סרטני לציסטה. וכשפסק שלא מדובר בסרטן נרגעתי ולא התעסקתי יותר מדי בגוש. אחרי כחצי שנה חזרתי לארץ, התקבלתי כחברת סגל בטכניון והתחלתי לעבוד במרץ על בניית המעבדה שלי. ראיינתי דוקטורנטים שיעשו את העבודות שלהם בהנחייתי, ותוך כדי המרוץ גם שמתי לב שהגוש לא נסוג אלא דווקא גדל.

"החלטתי לבדוק את העניין, והרופאה שעברה על הממוגרפיה והאולטרסאונד הסבירה לי בפנים חמורות שזה נראה לה סרטני. היא לקחה ביופסיה וכעבור כמה ימים, בדיוק ביום הולדתי ה־35, נפלה עליי הבשורה: סרטן פולשני, אלים, בדרגה 3, שאינו רגיש לטיפול הורמונלי או לטיפול ביולוגי. לא רציתי שהסטודנטים שלי ישמעו את שיחת הטלפון שלי לקליניקה, שבה קיבלתי את תוצאות הביופסיה, אז התקשרתי מהמדרגות הצדדיות המרוחקות מהמעבדה. כששמעתי את האבחנה התיישבתי על המדרגה ובכיתי". עם מי חלקת את הבשורה הקשה?

"אחרי שהודעתי לסרחיו, בעלי, נכנסתי למשרדו של דיקן הפקולטה ואמרתי לו שכרגע נודע לי שיש לי סרטן ולצערי הוא קיבל חברת סגל רק לזמן קצר, כי כנראה לא נשאר לי הרבה זמן לחיות".

אלא שהחיים, כך התברר לה, טומנים בחובם גם הפתעות חיוביות. פרופסור סגל התגייסה למלחמה במחלה, עברה במשך חצי שנה טיפולי כימותרפיה ולאחר מכך ניתוח להוצאת הגוש, שכבר הגיע לגודל של שלושה ס"מ, ושבעה שבועות של הקרנות. "בתקופה הנוראה ההיא התייצבתי במעבדה והמשכתי לעבוד. זה היה מקום המפלט שלי. רק ביום של הכימותרפיה, כשאת מרגישה כאילו סמיטריילר דרס אותך הלוך ושוב, לא יכולתי להביא את עצמי לעבודה. ברגע קשה במיוחד אחד מחומרי הכימו גרם לי לרעידות קשות בידיים וברגליים. כאשת מעבדה לא יכולתי להראות לסטודנטים איך עובדים עם מבחנות עמוסות בחומרים מסוכנים, והסתפקתי בהסברים מילוליים בלבד. הייתי בטוחה שהרעידות האלה לא יעברו לעולם. בהתחלה הייתי עסוקה בשאלה למה זה מגיע לי וברחמים עצמיים. המחשבה שלא אראה את שני התאומים שלי, שהיו אז בני ארבע, גדלים, זיעזעה אותי. ברגעי הציניות אמרתי לבעלי שאני נלחמת לחיות רק כדי שהילדים לא יישארו איתו".

קרחת וכובעים מוזרים

שבע שנים אחרי היא כבר נושמת לרווחה, אבל מודה שמדי חצי שנה, כשמתייצבת לביקורת ב־MRI ובאולטרסאונד, הנשימה עדיין נעתקת עד קבלת התשובה. בינתיים היא החליטה שכמדענית היא חייבת לתרום גם משהו משלה למלחמה במחלה והסרטן שהתנחל בגופה מצא את מקומו גם במעבדה שבניהולה. "כשחזרתי לטכניון, לאחר סיום הפוסט־דוקטורט, הייתה לי תוכנית מחקר מאוד מוגדרת בתחום העיסוק שלי: לפתח מערכות לזיהוי מהיר של רעלנים במזון. אבל מהר מאוד הסתבר לי שאני לא מסוגלת להפריד בין החיים האישיים שלי כחולת סרטן, לבין החיים המקצועיים. המחלה הביאה אותי לחשוב איך אני, כמהנדסת, מגייסת את הידע שלי לתחום הגידולים הסרטניים.

"לאורך כל תקופת הטיפולים הכימותרפים חשבתי על זה שמיטב המוחות בעולם מפתחים פתרונות לטיפול בסרטן, ובאקדמיה אנחנו גדלים על מילים גדולות כמו 'שחרור מבוקר של התרופה במקום בו מצוי הגידול כדי שלא יתפזר ברחבי הגוף', ואז אני מגיעה לבית החולים ומחדירים לי לווריד תרופה בת 40 שנה בטכניקות מאוד מיושנות. ואני יודעת שרק אחוז אחד או שניים, אם בכלל, מגיעים היישר לגידול הסרטני שלי בשד. בדרכם לגוש פוגעים החומרים הכימותרפים בשיער, בלבלב, בלב ובעוד איברים. והדבר הזה שיגע את המהנדסת שבי. עלה בי הרעיון לבנות מערכת להובלת הדוקסורוביצין, החומר המוזרק לווריד במהלך הכימותרפיה".

את לא חוקרת סרטן אלא מהנדסת כימיה. לא קצת יומרני לחשוב שדווקא את תמצאי את הטכניקה?

"יש בזה משהו, אבל לי היה ערך מוסף שאין להרבה חוקרים: אני חולת סרטן. זאת תוספת כבירה של מוטיבציה לרצות לתרום משהו למאמץ העולמי להביא לשחרור המבוקר והממוקד של תרופות הכימותרפיה שרובצות לי בגוף. נכון שלא בחרתי בחירה מושכלת לעסוק בתחום הסרטן, הוא בעצם נכפה עליי בעל כורחי כשחליתי. הפכתי להיות אובססיבית בעניין, זה לא נתן לי מנוחה והבנתי שאני חייבת לפחות לנסות למצוא פתרון כלשהו. לא חשבתי שאני הולכת להמציא את הגלגל מחדש, ידעתי את מגבלותיי, אבל רציתי לנצל את הידע שלי בתכנון חומרים כדי להוביל את התרופה הזו היישר לגידול הסרטני ולדאוג שהיא תשתחרר רק שם בפרק הזמן המתאים מבחינה קלינית, וכך תעשה מינימום נזקים לגוף".

ומה עשית במעבדה שלך בטכניון אחרת מהחוקרים בעולם?

"התחלנו לעבוד במערכות מבוססות על סיליקון, שבו משתמשים גם בתעשיות מיקרו־אלקטרוניקה. הפכנו את שבב הסיליקון לחומר נקבובי, מעין ספוג שבו מחוררים חורים בקנה מידה ננומטרי, ולתוכם הוכנסה התרופה. לצורך הזה בנינו כימיה מיוחדת של הסיליקון, שגורמת לכך שהתרופה תשתחרר באופן הדרגתי. בניסויים במעבדה בדקנו את שחרור התרופה הכימותרפית על רקמת גידול סרטני בדיוק מהסוג שהיה לי, וזה עבד טוב".

ומתי הסיליקון הזה יחליף את ההזרקה לווריד?

"עדיין אין לדעת. בנינו מודלים מתמטיים שחוזים את פירוק הסיליקון ופירוק התרופה בפרק הזמן הנכון. הגענו לשלב הניסויים בעכברים בשיתוף פעולה שלנו עם מעבדה ב־MIT בארצות־הברית, ואז הסתבר שעל עכברים זה עובד פחות. אנחנו עדיין לא בשלב הפתרון המוחלט, אבל יש לנו כלים הנדסיים ואנחנו לומדים את המורכבות שלהם כשהם בתוך הגוף החי.

"לאחרונה פירסמנו מאמר בכתב העת הנחשב 'נייצ'ר', שבו הסברנו לראשונה מהי הקורלציה בין המחלה לבין התנהגות השתל שנושא את התרופה, וקיבלנו תגובות מדהימות. בעקבות המאמר פנו אליי מספר חברות שהתעניינו במסחור הרעיון, ועכשיו אני נכנסת לשלב הקשה של גיוס כספים להמשך המחקר. התחום הזה מאוד תחרותי ורווי בחוקרים, כי הרי הרבה יותר סקסי ונעלה לרפא סרטן מאשר לגלות חיידק בחומוס. כולם מחפשים מקורות מימון ולא קל להשיג את סכומי העתק הנדרשים".

על הסרטן הפרטי שלה סיפרה לילדיה, ליה ויונתן, רק לאחרונה. "הם בני עשר, וחשבתי שזה גיל שבו אפשר להכיל גילוי כזה", היא אומרת. "הראיתי להם תמונות שלי מימי הקרחת והכובעים המוזרים שחבשתי, והתברר שהם לא זוכרים אותי בפאזה הזו. אותם הטריד למה לא סיפרתי להם עד עכשיו ואם אני יכולה למות. הסברתי שסרטן זה שם של הרבה מחלות, ויש מי שמבריא ויש מי שלא ואני הבראתי. מהשיחה הזו יצאתי עם מחמאה שאני האמא הכי נהדרת בעולם ובכך השגתי את שלי".

היא עוצרת לרגע, מתבוננת ארוכות בתמונות הילדים ושואלת בחיוך קטן: "מוכנה לשמוע עוד כישלון?" ומפרטת את קשיי הבאת התאומים שלה, ילדי מבחנה, לעולם. "תוך כדי הלימודים בטכניון ניסיתי להיכנס להיריון ולא הצלחתי", היא נזכרת. "זו הייתה תקופה נוראית. הייתי מוקפת נשים צעירות שהיו לפני לידה או אחריה, ורק אני הבלתי פורייה בשטח. לא הפסקתי להגיד לעצמי: אני כזו מצליחנית, דוקטורנטית מוערכת, כתבתי המון מאמרים שקיבלו פידבקים מעולים, ואיך זה שרק להיכנס להיריון — אחד הדברים הכי פשוטים בטבע — לא מצליח לי. ראיתי את זה ככישלון אישי שלי. עברנו את כל הטיפולים שיש: הזרעות, הפריות מבחנה, הייתי נפוחה מהורמונים, עצבנית וכועסת על כל העולם. ואז קיבלתי מלגת רוטשילד לפוסט־דוקטורט, התקבלתי לאוניברסיטת קליפורניה בסן־דייגו ובעלי ואני החלטנו שנעשה טיפול אחרון בארץ, כי לא יהיה לנו כסף לטיפולים בארצות־הברית, ומה שיהיה יהיה. את הקריירה שלנו, אני כמדענית והוא כאיש מחשבים, לא נעצור".

"היו חמישה עוברים מופרים שהוחזרו לרחם, ואיתם נסעתי לסן־דייגו. שבועיים אחרי שהגענו התברר שאני בהיריון עם תאומים. נראה לי שהלחץ של המעבר, האריזות, סחיבת הארגזים והפרידה מהמשפחה השכיחו ממני את ההתעסקות האובססיבית שלי בכניסה להיריון. ההתחלה הייתה שמחה, וההמשך חייב שמירת היריון ולידה מוקדמת, ותוך כדי היה גם פוסט־דוקטורט. לא ויתרתי לעצמי. שלושה חודשים לאחר הלידה חזרתי למעבדה והייתי מאושרת לנהל שיחות על הנדסה וכימיה ולא על שאיבות חלב ועליות במשקל. כשסיימתי את הפוסט, הודיע המנחה שלי שמעכשיו הוא לוקח רק אמהות לתאומים כי הן הכי פרודוקטיביות בשמונה שעות העבודה שלהן".

אין פנטזיות על נובל

מאז שחזרה לטכניון, מקפידה סגל שבמעבדת ננו־חומרים פונקציונליים שהיא עומדת בראשה תהיה נוכחות נשית משמעותית, וכיום מחצית הדוקטורנטים והחוקרים שסביבה הן נשים. על אחד מלוחות השעם במעבדה מתנוסס דף שבו כתבה בתה בכתב יד ילדותי: "תפסיקו לעבוד כל כך קשה בגלל אמא שלי".

סגל מתפעלת מהאבחון הרגיש, ומודה שבראש סולם העדיפויות היא מציבה את הקריירה, אחר כך את הילדים ובמקום השלישי את הזוגיות. "ואת עצמי בתחתית המדרגה", היא מוסיפה. "אני מסבירה לאמא שלי שהתברכתי בכך שיש לי עבודה שאני אוהבת וגם מתגמלת אותי, אבל היא הייתה רוצה שהבית יהיה אצלי בראש הפירמידה. למזלי יש לי בן זוג שהוא קרייריסט בעצמו ,מבין ותומך, שמפנה לי מקום ומתחלק איתי בכל הקשור בבית ובילדים. בלעדיו אין סיכוי שהייתי מגיעה להישגים שלי. למרות שאני אוהבת מאוד את מה שאני עושה, אני מודעת לזה ששילמתי מחיר אישי יקר".

ומה את מעבירה לסטודנטיות שלך?

"אני מזכירה להן שבחייהן של חברות סגל ונשים במשרות בכירות אין סיכוי לאיזון. הן צריכות לדעת את זה מראש ולא לחיות עם רגשות אשם. לאמהות הצעירות ביניהן אני מקפידה לעשות סדרות חינוך ודורשת שיוציאו מהלקסיקון את הצירוף המעצבן: 'בעלי עוזר לי'. הוא לא עוזר לך, אתם מגדלים יחד את הילדים שלכם. נכון שיש מעט פרופסוריות בטכניון, ובהנהלת הטכניון יש רק פרופסורית אחת, אבל בגדול המצב הולך ומשתפר. אני חושבת שלנשים יש פחות אגו מגברים ואולי גם פחות מרפקים, ולכן לוקח להן יותר זמן להעז ולהתקדם. אבל אם את מחליטה ונחושה להצליח זה יקרה לך".

ופרופ' סגל הייתה מהנחושות. היא גדלה בקריית־ים, להורים ללא השכלה אקדמאית שדחפו את שלוש בנותיהם ללמוד מקצוע שיפרנס אותן. סגל, שהצטיינה במקצועות הריאליים, נרשמה לפקולטה להנדסה כימית בטכניון מיד לאחר שירותה בחיל הים. השנה קיבלה את פרס ינאי למצוינות בהוראה על סך 100 אלף שקלים, ונדמה שעתידה הגדול עוד לפניה עם מענק של רבע מיליון דולר שקיבלה לפני שבועיים ממשרד המדע. במסגרתו תיבדק הטכנולוגיה שפיתחה המעבדה שלה, לזיהוי מהיר של אנטיביוטיקה המתאימה לסוגים שונים של דלקות בדרכי השתן, על חולים. לאחרונה גם נחתם חוזה בין הטכניון לחממה הטכנולוגית של שטראוס, שתיקח על עצמה את פיתוחו המסחרי של חיישן שפותח במעבדתה של סגל ומגלה במהירות ובמחיר זול חיידקים, רעלנים, חומרי הדברה והורמונים המצויים במים ובמזון. "טפו טפו טפו", היא מסכמת בזהירות.

אבל לצד כל זה, היא לא זונחת את המחקר, בשיתוף פעולה עם פרופ' חזי ברנהולץ מהאוניברסיטה העברית, לשיפור חייהם של החולים עם כאב כרוני. "לפני שחליתי בסרטן לא הייתי בקהילת המשחררים, אלא בקהילת לוכדי החיידקים בחומוס. עכשיו אני חיה בשני עולמות", היא מסכמת.

בדיעבד, היית הולכת על אותו מסלול חיים?

"הייתי הולכת ללמוד רפואה במסלול מחקרי. מרתק אותי להבין את המורכבות של גוף האדם שאותו אנחנו לא מצליחים להבין ולחקות במעבדה".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"הייתי שמחה להיות בתפקיד משפיע. נשיאת הטכניון, למשל. על פרס נובל אני לא מפנטזת, אבל שואפת שטכנולוגיות שלי ייצאו מהמעבדה ויהפכו למוצרים בשוק. זו הנחת הכי גדולה שלי כמדענית". ¿