"אמא עשינו את זה!"

20 דקות במכונית מהבית עד לכבש המטוס – ואנחנו בארץ אחרי טיסה טרנסאטלנטית רגילה", כך מנסה רפי נקש להסביר עד כמה קרובה ישראל לא רק לליבו, אלא גם לביתו שבניו־ג'רזי. שלושת האחים נקש – ג'ו, אבי ורפי – בעלי אימפריה עסקית של מיליארדים, נחתו לפני שבועיים בנתב"ג ל־48 שעות במטוסם הפרטי הכסוף, כדי לקבל אות הוקרה על השקעותיהם בישראל ולהשתתף בהפקה גדולה שעשו לציון 50 שנה לנמל אילת, שבידיהם הזיכיון להפעלתו. ג'ו ורפי גרים עם משפחותיהם זה ליד זה בניו־יורק, אבי גר גם הוא לידם, עד שעבר בשנים האחרונות לת"א. לאחים גם בתי נופש בניו ג'רסי. "ההרגשה קצת מוזרה", אומר ג'ו. "בישראל אנחנו מרגישים בבית, אבל גם בארה"ב. כשאנחנו מגיעים לשם, אנחנו מתגעגעים לפה. אבל את ישראל אני הכי אוהב, וגם הכלכלה כאן פנטסטית".

לנקשים יש שישה מטוסים פרטיים, שאותם הם מחכירים בארה"ב לרשימת קליינטים מרשימה. בשבוע שעבר חכרה הזמרת מריה קארי את אחד המטוסים כדי להגיע להופעה בלאס־וגאס. מטוס אחר משמש באופן קבוע את הכדורסלן האגדי לברון ג'יימס, וגם ביל קלינטון כבר המריא איתו כמה פעמים. מטוס אחר משמש את המשפחה לגיחות עסקים בנות יום בין מיאמי לניו־יורק, ואחר משמש אותם לטיסות טרנס־אטלנטיות. לאחרונה הם רכשו את אחוזת מעצב העל ורסצ'ה במיאמי ב־41.5 מיליון דולר, והיא מיועדת להפוך לקניון. כדורגלן העבר דייוויד בקהאם ואשתו ויקטוריה ביקשו לקנות אותה מהם, אבל הנקשים סירבו.

בשנים האחרונות ניהלו האחים נקש – שנולדו בשנות ה־40 של המאה הקודמת בתל־אביב הקטנה – מסע נרחב של רכישות עסקים וחברות בישראל, שבו השקיעו מאות מיליוני דולרים. רק לאחרונה השלימו עוד עסקת ענק לרכישת החברה הכלכלית ירושלים, שנוספה לנכסיהם הנאמדים בעולם ובארץ בכמעט 5 מיליארד דולר. עכשיו, אחרי ש"אספו" עוד ועוד נכסים והפכו יעד כמעט לכל מי שמעוניין במימוש נכסים וחברות כאן, הם מספקים לנו כותרת עסיסית: "ההצעות שזורמות אלינו רבות ולא נגמרות. נמשיך לעשות עסקים בישראל, ועסקים טובים". בראיון גלוי לב הם מספרים גם על החיים היפים שבנו בעשר אצבעות, על הכוונה להתמקד בפיתוח ומיתוג ההשקעות בארץ, על הסנטימנט הציוני שעומד מאחורי כל ההשקעות העסקיות המוצלחות, ועל הדירה הקטנה שבה גדלו ברחוב זרובבל בתל־אביב, ש"היא המקום שנמצא כל הזמן לנגד עינינו".

מקרר החלומות של אמא

האחים נקש בתל־אביב, 1948 . ראשון משמאל: רפי נקש

האימפריה של הנקשים חוצה יבשות, אבל ספק גדול אם הישראלי הממוצע או האמריקאי הממוצע מכירים את שמם. את מותג הג'ינסים הוותיק שהקימו – ג'ורדאש – דווקא מכירים, אבל זה ממש קצה־קצהו. מלבד מאות מיליוני הדולרים שהשקיעו בישראל, גם בארה"ב הם קונים מונומנטים שכל אמריקאי מכיר. המפורסם בהם הוא אחוזתו של ורסצ'ה. אחריה רכשו את מלון סטאי, פנינת הכתר של מלונות מיאמי, ב־90 מיליון דולר, וגם נכס "קטן" ביותר מ־100 מיליון דולר, ליד הבית הלבן בוושינגטון – הבונד בילדינג המפורסם שבו יושב משרד המשפטים האמריקאי. "העיקר שנשארנו חזקים מאוד בג'ינסים", מציין ג'ו.

את עבודתם מעדיפים ג'ו (71), רפי (70) ואבי (69) לעשות בשקט, מתחת לרדאר. לפני כשבועיים הם זכו לאות הוקרה על השקעותיהם בישראל מלשכת המסחר ישראל־ארה"ב, ואת הפרס קיבלו מהשגריר האמריקאי דן שפירו ומעפרה שטראוס. רפי עלה על הבמה ואמר כמה מילים קצרות של תודה, בראש ובראשונה לאמם מרים (מילו) ז"ל, בעלת קיוסק בת"א הקטנה של שנות ה־40. ג'ו ואבי העדיפו להישאר מחוץ לבמה.

כשהאחים מדברים על אמם מרים, העיניים שלהם נוצצות. "כן", מודה ג'ו, "היינו ונשארנו ילדים של אמא". רפי מספר שחמישה מנכדיו קרויים על שמו, וחמישה על שם אשתו. "בעדה החאלבית נהוג לקרוא בשם של הסבים עוד בחייהם".

רפי מספר שהוא רוצה לעלות לקומה ה־45 במגדל המשרדים אלקטרה שעל ציר יגאל אלון בתל־אביב (שבו נמצאת גוגל ישראל), שהוקם על שטח מפעל אמקור ההיסטורי ונרכש על ידיהם בסוף 2014, ולצעוק אל שמי תל־אביב: "אמא, עשינו את זה!"

רפי נקש ו־ 15 נכדיו. חמישה נקראים על שמו, וחמישה על שם אשתו

גם לג'ו ולאבי יש רצון לעלות לקברה של האם ולספר לה שקנו את אמקור־אמפא, אותה חברה שאמם קנתה ממנה בשנות ה־60 מקרר וכבר שילמה עליו בעמל כפיה. מדובר בסיפור משפחתי שמלווה את האחים לאורך השנים. "אמא כל כך רצתה את המקרר הזה, כמו ילדה שרוצה אופניים ליום הולדת", מספר ג'ו. "לאחר שקיבלה כסף מהאחיות שלה בברוקלין כדי לקנות מקרר חשמלי, היא שילמה עליו מראש, אבל אז הגיע בעל החנות ואמר לה: 'גברת, ייקח הרבה זמן עד שהמקרר יגיע, ואם את רוצה אותו עכשיו, את צריכה להוסיף כסף'. זה היה סכום אדיר. אחי הבכור אריה היה אז בצבא וחסך כסף לדירת שיכון, ואמא שלי ביקשה שילווה לה את הכסף שנשאר. כשהוא סירב היא זרקה את כל חפציו למרפסת וצרחה: 'אתה לא הילד שלי יותר'. בסוף שילמנו, ועוד איך שילמנו, ואמי קיבלה את מקרר החלומות שלה, שהחליף את קופסת הקרח בבית".

"סך הכל שלושתנו ביישנים"

קשה למנות את כל עסקיהם של האחים נקש בישראל. מדובר בסל קניות שכולל מכל הבא ליד. החברה הכלכלית לירושלים, שנרכשה לאחרונה, היא אחת החברות המובילות בארץ לנכסים מניבים, מרכזי מסחר ומשרדים. מניות החברה היו בידי איש העסקים אליעזר פישמן ושועבדו לבנק לאומי תמורת חובו לבנק. הן נרכשו על ידי האחים בכ־380 מיליון שקל, והם התחייבו להזרים לה עוד 200־250 מיליון שקל בצירוף משקיעים נוספים בתוך כמה חודשים. עוד רכישות מהעת האחרונה: יחד עם קבוצת משקיעים הם קנו שטחי משרדים במגדלים שמעל פרויקט שרונה מרקט בתל־אביב מגינדי החזקות ב־40 מיליון שקל. בשנים האחרונות, כאמור, רכשה ג'ורדאש ישראל, חברת האחזקות של האחים נקש, את מגדל המגורים היוקרתי אלקטרה ב־1.2 מיליארד שקל, וגם 50% מקבוצת אמפא, שמשקיעה בנדל"ן מניב בהשקעה המוערכת בחצי מיליארד שקל. אפשר עוד להזכיר את רכישת חלקה של חברת אדרי־אל בדיזנגוף סנטר בתל־אביב, יחד עם איש העסקים האמריקאי ריצ'רד כהן, ב־304 מיליון שקל. בכך הפכו הנקשים לשותפיהם של איש העסקים שמואל פלאטו שרון ומשפחת פילץ בקניון המצליח. בתחום החקלאות והתעשייה מחזיקה ג'ורדאש ישראל במותג שמן הזית "חלוצה" ובמפעל השימורים "פרי ניר". החל מ־2006 מחזיקים הנקשים גם בחברת התעופה ארקיע ("אנחנו אוהבים מטוסים", הם מצהירים), שלה הזיכיון להפעלת נמל אילת שאותו רכשו ב־106 מיליון שקל. "הרבה נעשה בזכות השותפים שלנו באמפא שלומי פוגל, תולי (נפתלי) צדר, שוקי וולף והמנכ"ל שלנו בארץ אבי חורמרו", אומרים הנקשים.

רשת אורכידאה שבבעלותם מונה 15 בתי מלון בישראל, מאילת ועד ראש־פינה. עוד ארבעה בדרך, ובהם כפר הנופש המפואר ביותר שהוקם אי־פעם בכינרת, על חוף כורסי. עוד אחד מתוכנן על שטח בניין המשטרה הישן ליד כיכר השעון ביפו (הקישלה), שאותו רכשו מרשות מקרקעי ישראל בשנת 2006 ב־8 מיליון דולר ("הצענו כפול מההצעה שבמקום השני כדי להבטיח זכייה"), ואשר שימש ככיכר המסדר בסרט "השוטר אזולאי". ההשקעה עד היום במלון הבוטיק המתוכנן כבר הגיעה לכ־250 מיליון שקל. בינואר השנה הם רכשו את הפיל הלבן, בניין מסחרי נטוש בן שתי קומות, שעומד מאז שנות ה־90 מול המצפה התת־ימי וחוף אלמוג באילת, תמורת 20 מיליון שקל. לפי הערכות, הם ישתמשו בו כדי להרחיב את מלון אורכידאה שבבעלותם, הממוקם צמוד למגרש. "אנחנו נשקיע במלונאות גם כשהמצב יהיה פחות טוב, כי אצלנו זו ציונות עסקית", אומר ג'ו. "כמו בכינרת, באילת או בקישלה ביפו, יש מקומות שעליהם נשלם לפעמים הרבה יותר מאחרים כדי להבטיח את זכייתנו, במטרה לשנות את האזור כולו ואת ההתייחסות אליו".

ג'ו, שגר בניו־יורק, מגיע לארץ פעם בחודש ומלווה כל עסקה שנעשית בארץ. בחודש האחרון הוא בילה בארץ לסגירת עסקת כלכלית ירושלים, ו"נתקע" באילת בימי האובך הגדול בעת שנסע לשם כדי לייצג את האחים בהפקה גדולה שעשו לציון 50 שנה לנמל אילת. "בשנה האחרונה אני יותר ויותר בישראל בגלל אופי העסקאות הדחוק", הוא אומר. "וכמו תמיד, אנחנו מתכננים לחזור ונשארים עוד כמה ימים".

אבי, המשמש כיו"ר חברת ארקיע שבבעלות האחים, נמצא רוב השנה בישראל. כששאלנו אותו מה הוא חושב על הישראלים, אמר: "רק שיפסיקו לצפור כבר, זה יעלה את כולנו לדרגה אחרת". רפי הסכים להיות הדובר המרכזי שייצג אותם. "אני בדרך כלל הדובר שלהם. סך הכל שלושתנו ביישנים, אבל אני, בניגוד אליהם, עולה באירועים על הבמה ואומר את מה שעל ליבי בלי תכנון מראש".

מה מניע אתכם?

רפי: "ציונות. אבל אנחנו לא זורקים כסף. עשינו טוב בארה"ב, ובאופן טבעי אנחנו מחזירים הרבה לפה. האסטרטגיה שלנו הייתה: הכנסות בארה"ב, במטרה להגדיל השקעות בישראל".

ג'ו: "זו לא ציונות רגילה, אלא ציונות עסקית, ומתברר שזה עובד מצוין. עובדה שעד היום אנחנו לא מצטערים על שום רכישה בישראל".

יש גם אספקט אישי, כמו בסיפור אמקור?

ג'ו: "ב־1959, כבחור צעיר, עבדתי כפועל בנמל אילת. סגרתי מעגל. כשבאו אליי למשרד בניו־יורק עם ההצעה לקנות את אמפא נדל"ן, עם הקרקעות של אמקור, השתוללתי. 'בחיים אני לא רוצה קשר לחברה הנצלנית הזו', אמרתי. אני לא רוצה אפילו להגיד איזו מילה זרקתי מרוב כעס. אבל למחרת קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי: להפך, זה עולם אחר. אני רוצה לקנות ולהיות הבעלים שלה, ואני לא מצטער גם על השותפים הנהדרים שקיבלנו וגם על החברה, שמציגה תוצאות פנטסטיות".

גם בקישלה ביפו, שמענו, אתה סוחב איזה סוד משפחתי, סיפור על משובת נעורים שקשור במקום.

ג'ו (צוחק): "נכון, כשהייתי צעיר הייתי שם במעצר לילה, כי אני ועוד כמה חברים סחבנו סוסים ותפסו אותנו בדהירה. אמי באה לשחרר אותי בשתיים בלילה ונתנה לי על הראש".

עסקיהם של הנקשים חובקים עולם: מלבד האחזקות בישראל ובארה"ב, יש להם קניון גדול בפולין, עסקים בהונג־קונג, מלונות משותפים עם דוד פתאל בברצלונה ובמילאנו, ושני בתי מלון משותפים עם איש העסקים אלי פפושדו בברלין. גם לכלכלית ירושלים יש פעילות נרחבת בעולם: מאז 2001 היא רכשה נדל"ן מניב וקרקעות בארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה, הולנד, פולין, אוקראינה, רוסיה, ליטא, שווייץ, הודו, תאילנד, סרביה, מקדוניה ופורטוגל. ב־2006 הנפיקה את חברת מירלנד (Mirland), המרכזת את פעילותה ברוסיה, בבורסת AIM בלונדון.

כבשתם את העולם?

"יש לנו מעל 100 נכסי נדל"ן בניו־יורק, וגם בהונג־קונג, באירופה ובישראל, שבה הגברנו את קצב הרכישות בעשור האחרון", אומר רפי.

כלכלית ירושלים היא ללא ספק עסקת העשור הנדל"נית שלכם.

רפי: "החברה הייתה תקופה ארוכה על המדף. ההזדמנות נפלה כמה ימים לפני שבני שטיינמץ סגר. קיבלנו טלפון מבנק לאומי ונמסר לנו ששטיינמץ נסוג. ברגע הזה החלטנו שנכנסים לעסק".

יש כוונה לבצע מהפכות בהנהלה?

רפי: "ממש לא. המנכ"ל (דודו זבידה) מצוין ויישאר, כמו גם ההנהלה כולה. אליעזר פישמן איש נעים מאוד שנתן את ברכתו לעסקה, שבלעדיה לא היינו ממשיכים. יש לנו כלל בחיים – בלי השתלטות עוינת".

כמו שחילצתם עם פישמן מהחוב בכלכלית, נדמה שגם באי־די־בי ניסיתם לחלץ את נוחי דנקנר.

רפי: "זה לא קשור לחילוץ. בזמנו נוחי אירגן קבוצת משקיעים והצטרפנו. אנחנו לא באים לכבוש כלום. הראייה שלנו עסקית לחלוטין, בשילוב אהבה וכיף. העסקה לא יצאה לפועל. אין מרירות. לא הצליח לנו כי בחרו את הקבוצה השנייה. לא קרה כלום. ממשיכים הלאה".

מה משך אתכם כל כך בכלכלית ירושלים?

רפי: "החברה הזו היא בסיס נכסים מצוין. אנחנו רוצים להתמקד בישראל. נרחיב פעילות במצבת הנכסים בארץ, כולל מיתוג, שכבר החל, לרשת 'מבנה', בת 21 קניונים ומרכזי מסחר בישראל. החברה היום ממונפת, והכוונה היא להרחיב ולמתג את רוב ההשקעה שלה בארץ". ההערכה בשוק היא שהנקשים יקטינו כמה שיותר את החשיפה של החברה הכלכלית במזרח אירופה ואת הפעילות בחו"ל.

הפכתם לגוף ההשקעות המחוזר ביותר במדינה.

רפי: "יש אנשי עסקים פנטסטיים בארץ, אבל החלטנו שאנחנו לא רוצים להתפזר יותר, ולא להכניס נכסים נוספים, אלא להגדיל הכנסות ולמקד פעילות בישראל".

מיציתם את כושר הרכישה?

רפי: "בהחלט. אחרי רכישת כלכלית ירושלים אנחנו מפסיקים את מסע הקניות בחברות גדולות ומתמקדים בהשקעה בטווח הארוך".

יש כוונה להעביר את כל הפעילות בארץ לחברת אחזקות אחת ולצרף אותה לחברה הציבורית?

"בשום אופן לא. מה שפרטי נשאר פרטי".

"לימודים לא היו החלק החזק"

ילדותם של הנקשים עברה עליהם בדירה צנועה בשכונת כרם התימנים, שתי דקות מחוף הים. "אמא חאלבית ואבא עיראקי. בכל שנה הביאו ילד. היינו שישה ילדים בחדר, ובמשך תקופה גרו איתנו גם הסבא והסבתא. השירותים היו משותפים לכל הבניין וגם המטבח בחדר המדרגות, אבל זה נראה טבעי. היינו מאושרים. לא הרגשת שלא אכלת מספיק. היינו כל היום בים. מדי פעם הלכנו לבית הספר".

רפי: "לימודים לא היו החלק החזק שלנו. גם ההורים היו עסוקים יותר בפרנסה. לא יכלו לעזור בלימודים. אבא היה סבל באופניים, נוסע כל היום בהובלות. לאמא היה קיוסק קטן ברחוב. ג'ו, הגאון הפיננסי במשפחה, בקושי סיים ארבע כיתות לימוד, ועכשיו הוא מומחה עסקי ברמה שכולם רק רוצים לקבל ממנו הרצאות אקדמיות. גם אני לא בדיוק הייתי תלמיד מצטיין והתרכזתי בעיקר בללכת לים".

נשמע ששלושתכם הייתם הכי מחוברים.

רפי: "כל החיים היינו ביחד, צמודים. אני הייתי תלמיד פחות טוב. בגיל ‭,12‬ כשרצו להעביר אותי לבית ספר פחות טוב, אמא לא רצתה שתהיה עליי חותמת, אז עברתי לקיבוץ בארי בדרום. אני מאוד מודה לה. אלה היו השנים הכי יפות שלי. 5 שנים הייתי שם. היה אוכל כל הזמן. חיי חברה מדהימים. למדתי שם קצת יותר טוב, ובכל שבועיים אמא שלי הייתה באה באוטובוסים. הקשר אז עם האחים התרופף. פעם בחצי שנה הייתי בא הביתה לשבוע וחוזר לקיבוץ".

הרגשתם יחס גזעני מהסביבה?

ג'ו: "זה היה, אבל בתל־אביב לא הרגשנו. בבית המשותף שבו גרנו היו מכל העדות. זה לא משהו שליווה אותי או שהרגשתי יותר מדי באופן אישי. היום אנחנו מקפידים שבעסקים שלנו ישולבו יהודים, מוסלמים, נוצרים, נשים, אשכנזים, ספרדים. בהנהלה שלנו תמצא מכל וכל".

רפי: "בקיבוץ לא הייתה בכלל גזענות. כולנו היינו שווים. הרגשת פער בין ספרדים לאשכנזים, אבל בי זה אף פעם לא פגע. המציאות הייתה אז שאין, לא שיש. זה לא דומה בכלום למה שמקובל היום. לא הכרנו אף אחד עשיר מסביבנו, לכולם לא היה. מברשת שיניים לא הייתה בבית. לא היה כסף לדברים כאלה. בקושי היו גרביים. את הסנדלים קנינו פעם בהמון זמן, ואם סוליה הלכה, אין בעיה, מחליפים אותה בחתיכה של צמיג ישן לעוד שנה לפחות‭."‬

רפי שירת בצנחנים, ג'ו ואבי בהנדסה קרבית. ג'ו השתחרר ב־1962 ונסע לאמריקה. "נסעתי לדודה שלי בברוקלין וישנתי אצלה. מצאו לי עבודה אצל קרובים ככלבויניק בחנות בגדים. סידרתי מדפים".

ב־1966 רפי הצטרף. "לא רציתי לנסוע. עבדתי אז בחלץ בלפידות קידוחי נפט, והרווחתי לא רע. אבל בגלל המיתון פיטרו את כולם. גם אבי תיכנן להצטרף בסיום השירות ב־1967. עבדנו יחד בחנויות בגדים. הרווחנו משהו כמו 250 דולר בחודש כל אחד. גם אז זה היה כלום. מזג האוויר בניו־יורק כמעט שבר אותי, התגעגעתי הביתה, אבל אמא השביעה אותי שאחכה שלוש שנים ולא אשבר, 'כי רק אחרי זה יהיה לך טוב'. נשארתי, והכי משמח זה שהיא זכתה לראות אותנו בהצלחתנו".

ג'ו: "מה שהניע אותי כל החיים זה השאיפה להצליח. היה לנו חלום לפתוח חנות בגדים משלנו, וחסכנו בשביל זה ביחד דולר לדולר".

רפי: "ב־1969 פתחנו חנות ראשונה. קנינו ג'ינסים סוג ‭'ב‬ ומכרנו אותם ברווח שנראה לנו אז מאוד גדול".‭

הם פתחו עוד שלוש חנויות בניו־יורק, וב־1977, בשריפה גדולה שהתרחשה בעקבות הפסקת חשמל, איבדו שלוש מארבע החנויות. "אבל זו הייתה דווקא נקודת הקפיצה שלנו", מספר ג'ו, "ירידה לשם עלייה. הרעיון הוא לא לאבד תקווה וייאוש, אלא לפרוץ. החלום שלנו היה תמיד להיות סיטונאים. איבדנו 80% מהנכסים שלנו באותה שריפה".

רפי: "החלטנו שנישאר קמעונאים. נקודת הייאוש הפכה לנקודת פריצה. נסענו להונג־קונג, ובגלל שהיינו טובים בבחירת הדגמים הצלחנו לבחור דגמי ג'ינס מובילים". בשנות ה־80 מותג הג'ינס ג'ורדאש זכה להצלחה מסחררת בארה"ב וגם בארץ. ב־83' נכנסה ג'ורדאש לשותפות של 50% בחברת האופנה Guess, אך השותפות הידרדרה לסכסוך, והקשר נותק בפשרה. בשנות ה־90 הם הרחיבו את עסקיהם להלבשת ילדים, איפור ומזוודות, וגם נדל"ן ובנקאות. בין היתר רכשו בארץ את בנק צפון אמריקה, שלאחר מכן התמוטט. היום הם עדיין משווקים בארה"ב מותגי אופנה, בהם יו אס פולו, מוריס ששון וג'ורדאש.

מהו סוד ההצלחה שלכם?

רפי: "תמיד ידענו לשבת על הרגליים. באנו מהתחתית, מהעוני, וידענו להחזיק בנכסים בלי למכור, בלי לבזבז ולהשתגע".

ג'ו: "והיינו כל הזמן ביחד – אמא שלי דגלה בזה שאנחנו שותפים שווים בכל, ושנאהב אחד את השני".

רפי: "אנחנו מסתכלים 100 שנה קדימה. לא מוכרים נכסים".

אנשי עסקים בני דורכם, עם הון עצמי כמו שלכם, כבר עשו חלוקה של הירושה בין הילדים כדי למנוע מלחמות. מה אצלכם?

ג'ו: "שלושתנו פעילים מאוד בעסק ומאוחדים. האחדות וההרמוניה היא סוד ההצלחה שלנו, והילדים רואים את זה. אנחנו משמשים דוגמה".

רפי: "בין בני הדודים יש הרמוניה לא רגילה. זכינו. אין מריבות וכל אחד יודע את מקומו. הם צמחו לתוך הארגון. אנחנו דוגלים בעיקרון שמי שמוכשר משתלב. במשכורות הם אותו דבר, באחריות יש שוני מתוקף התפקידים. בבורד (מועצת המנהלים) יושבים היום שלושתנו, ויש הצבעה שווה לכל משפחה, לא לכל ילד. הילדים נמצאים בהנהלה. בעסקאות גדולות אנחנו מצרפים את הילדים".

מישהו מהילדים חושב על עלייה?

רפי: "הביזנס שלהם שם. אבל הם כל חודשיים־שלושה בארץ. הם מדברים איתנו עברית וביניהם אנגלית. הם משוגעים כמונו על הארץ".

מהו אושר בעיניכם?

רפי: "עצמאות כלכלית".

נתקלתם בשנאת עשירים בארץ?

רפי: "באמריקה, בניגוד לישראל, יש ווינרס סקסס – המנצחים זוכים. למה אוהבים את דונלד טראמפ? הוא עשה הכל בעצמו. הבן שלי שאל שר ידוע בישראל איך מתייחסים לשם נקש בארץ. הוא אמר לו שיש הערכה רבה, כי הם התחילו משום דבר, הצליחו מאוד וחזרו להשקיע במדינה עם מאות מיליוני דולרים, ומעסיקים אלפי עובדים. במקרה שלנו אני חושב שאין שום בעיה עם העושר".

במי אתם תומכים פוליטית בארה"ב ובישראל?

רפי: "אין לנו קשר לפוליטיקאים. לפני שנתיים הייתה לנו חתונה במשפחה בחוות רונית. שום שר לא היה בחתונה".

פוליטיקאים מחזרים אחריכם?

רפי: "כמעט לא. ביקשו כמה פעמים שאצטרף לאירועים וסירבתי. חוץ ממטוס פרטי, החיים שלנו רגילים ולא השתנו. כשאני עובר בת"א, אני משתדל לחלוף על הבית הישן בזרובבל ולהיזכר מאיפה באתי ואיך התחלתי, ואני מרגיש שההצלחה שלנו היא הרבה יותר כאן מבארה"ב".

מה החלום שלך?

רפי: "לחיות עד גיל 100. אין לי כבר חלומות מלבד לראות את הילדים שלנו ממשיכים במסורת העסקים המשפחתית ולהשקיע בישראל".

"התיירים הישראלים מצוינים"

הנקשים מודעים לכך שבניית מלונות בישראל היא עסק לא קל בשל הביורוקרטיה והקשיים שמערימים גופי האישור והפיקוח, אם כי הם מקבלים זאת בהבנה. כך, למשל, הם מספרים, המלון של רשת אורכידיאה בכיכר השעון ביפו היה אמור להיפתח כבר לפני שנתיים. תאריך היעד החדש הוא אפריל 2016. עלות הבנייה כבר נושקת לכ־250 מיליון שקל. "שמתי לב שכל מי שבא להשקיע מאשים את העירייה בכישלונות. לא תשמע את זה מאיתנו", אומר רפי, "אנחנו תל־אביבים, והמבנה קרוב לליבנו. היו לנו קשיים אבל אנחנו לא מתלוננים. כל בלטה זה סיפור להזיז, אבל אני מעריך את זה שבעירייה רוצים שזה ייראה כמו המקור. זה נדחה 3 פעמים והמחיר עלה, אבל אנחנו לא מצטערים".

הצלחתם להקים את רשת המלונות הרביעית בגודלה בישראל, עם כ־2,000 חדרים. מה יש לכם להגיד על התייר הישראלי?

רפי: "ברובם התיירים הישראלים מצוינים. היום השוק הוא בעיקר של תיירות פנים. זה חלק מהביזנס. התרגלנו גם לגניבת מגבות".

למה אתם לא נכנסים לפרויקט החדש של דירוג הכוכבים?

רפי: "אולי בגלל שרוב התיירים נהיו ישראלים, אז מי צריך דירוג".

לפני כמה שנים רכשה כאמור משפחת נקש את השליטה בארקיע. עובדי החברה, שגם הם בעלי מניות, לא ממש התלהבו מבעלי הבית החדשים, ובמיוחד היו להם חיכוכים עם מנכ"ל החברה לשעבר, גדי טפר. למרות זאת, השקעות הקבוצה בחברה העלו אותה על דרך המלך, וכיום ארקיע, המנוהלת על ידי ניר דגן, מתכננת להפוך לחברת תעופה מובילה, ועם כמה יעדים חדשים. בין היתר רכשה ארבעה מטוסי 787-9 (דרימליינר), מטוסי הדגל של בואינג, והזמינה 8 מטוסי איירבוס גדולים, שאמורים להצעיד אותה לפעילות ביעדים רחוקים כמו מזרח אסיה וצפון אמריקה.

בשנים האחרונות היו פרסומים על כוונות משפחת נקש לרכוש את אל על, ו/או למזג בין ארקיע לאל על ו/או בין ארקיע לישראייר. לדברי רפי נקש, קשה מאוד לחברת תעופה ישראלית לפעול לבד. "נכון שהיינו בדיבורים עם אל על וגם עם ישראייר. אבל שום דבר לא הבשיל למשהו מעשי, והחלטנו שאנחנו הולכים להגדיל ולפתח את ארקיע".

איך נלחמים באל על?

"לא נלחמים. יש כל כך הרבה פוטנציאל של עבודה לכולם. בעסקים שלנו אנשים אוהבים לטוס וללכת לבתי מלון. אנחנו מאוד אוהבים ומתחברים לתעופה".