הסודות של משפחת דמארי

יום אחרי שדודתו, שושנה דמארי, הובאה למנוחות בבית הקברות בטרומפלדור, פתח רמי דמארי את עיתון הבוקר ונדהם. "הייתה שם כתבה גדולה על חבריה של שושנה מהברנז'ה - זמרים, שחקנים ומלחינים - שערכו מגבית וגייסו 150 אלף שקל כדי לקנות לה את חלקת הקבר", הוא מספר. "אנחנו, המשפחה, יצאנו רע. קמה התלחשות בציבור. לכל מקום שהלכתי, שאלו אותי, 'מה, לא יכולתם להוציא כסף מהכיסים שלכם?' לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה".

לדבריו, הוא היה זה שמלכתחילה יזם לקבור את הזמרת המפורסמת בטרומפלדור, לצד מייסדי תל־אביב ואנשי רוח רבים. "לא חשבתי שזה יעלה כל כך הרבה כסף, והייתי בטוח שאיזשהו גוף ציבורי יממן את ההוצאה. אולי חברה קדישא, אולי עיריית תל־אביב, הרי היא הייתה כלת פרס ישראל, לא מגיע לה? לא ידעתי מתי ואיך אוכל לפרוע את החוב הגדול הזה. חשבנו ששושנה נפטרה בחוסר כל, הרי ראינו את העובש בקירות דירתה, אבל נדרתי נדר: ביום שיהיה לנו מספיק כסף, נחזיר לכולם".

כשמתה לפני כעשור, דמארי השאירה אחריה צוואה ובה הורישה את כל רכושה לנאוה בשמי, בתה היחידה, שנפטרה מסרטן בגיל 69, לפני שלוש שנים. רק אז התגלה ששמונה ימים לפני פטירתה, הורישה בשמי את כל רכושה ורכוש אמה לאחד מבני דודה, יגאל בארי (ציגלה). שאר בני המשפחה יצאו למאבק נגדו, שהסתיים רק לפני פחות משנה. "עם תחילת המאבק המשפטי, הנדר שנדרתי אחרי פטירתה של שושנה קיבל משמעות נוספת", אומר רמי. "הכרזתי, 'ברגע שננצח במשפט, והעיזבון של שושנה יחולק בין היורשים, אני אפרע את החוב לכל מי שהשתתף במגבית לקניית הקבר".

בנובמבר 2014 זה קרה. בית המשפט לענייני משפחה ביטל את הצוואה שכתבה נאוה על ערש מותה, והורה לחלק את הרכוש חצי־חצי, בין שאריה ממשפחות דמארי ובשמי. "התחלתי לצלצל לכל החברים שלה, כולם מהשורה הראשונה. זה אמר לי, 'עזוב, זה סיפור עתיק', ואחר אמר לי, 'אתה לא צריך להחזיר, זו הייתה תרומה'. התעקשתי, המשכתי לצלצל, ובסוף הגעתי לעו"ד דורון לוינסון, שהיה חבר קרוב של שושנה וגם ליווה אותה לכל מיני אירועים. אני זוכר שבשבתות היא הגיעה איתו לבית הוריי, לאכול ג'חנון, ושניהם ליקקו את האצבעות. דורון אמר לי, 'רמי, הכל שטויות. לא הייתה מגבית ואף חבר לא שילם. זה לא עלה 150 אלף שקל, אלא 75 אלף שקל, ואת הסכום נאוה החזירה לי חודשיים אחרי מות אמה'. וזו האמת".

"פרפקציוניסטית בדרגה שיכולה להרוג בן אדם". דמארי בצעירותה

את זה אף אחד לא אמר עד היום.

"מה רצית? שנאוה תצלצל לעיתון? היא הייתה מתבודדת גדולה, אפילו יותר מאמא שלה. היא הייתה נשמה טהורה והייתה לה בעיה נפשית, שלא קשורה בעובדת היותה בתה של הזמרת הענקית שנפרדה ממנה לתקופות ארוכות כדי להופיע בכל העולם. בצד של בשמי, משפחת בעלה של שושנה, כולם בסדר. בצד שלנו, דמארי, יש כמה שהיו טעוני אשפוז".

מתיחות טלפוניות ביידיש

ביום שלישי הקרוב, במסגרת פסטיבל המוזיקה של ראשון־לציון, יעלה המופע "כלניות" ובו שלומית אהרון, קובי אפללו, גלית גיאת, דוד ד'אור, מתי כספי ושלל אמנים יבצעו ממיטב שיריה של דמארי, יחד עם התזמורת הסימפונית ראשון־לציון, בניצוחו של רפי קדישזון. הערב הזה, בהנחיית צביקה הדר, יהיה יריית הפתיחה בסדרת אירועים המתוכננים לציון עשור לפטירתה מסיבוך של דלקת ריאות של מי שכונתה עוד בחייה "מלכת הזמר העברי", מי שהבגדים והתכשיטים שלה היו אייקון אופנה ובעיקר מי שהשאירה אחריה להיטים נצחיים כמו "אני מצפת", "צריך לצלצל פעמיים", "לשיר איתך" וכמובן — "כלניות". "לכל עם ישראל היא הייתה 'המלכה', אבל לנו היא הייתה דודה, ולא סתם דודה", מספרים שלושה מאחייניה. "היא הייתה דודה שמפנקת, מבשלת, מארחת, ומעל לכל מצחיקה. כולם הכירו אותה כזמרת, אבל בבית היא הייתה חצי סטנדאפיסטית. מי היה מאמין ששושנה דמארי הייתה מסוגלת לצלצל לאחד מאיתנו, לדבר ביידיש ולעבוד עליו בכל מיני סיפורים מפולפלים?"

מימין לשמאל שורה עליונה: אלגרה בשמי, נאוה בשמי, נחום בשמי,שושנה דמארי. מימין לשמאל שורה "לא הייתה בתחרות עם אף אחד". עם גילה אלמגור ועודד תאומי תחתונה: טלי בשמי, עפרה בשמי ונגה בשמי | צילום: טל שחר

עו"ד רמי דמארי (70, יליד ראשון־לציון) הוא בנו של זכריה דמארי, אחד מחמשת ילדי המשפחה שהגיעה ברגל מהעיר בשאר שבתימן לנמל עדן. "ציביה, סעדיה, זכריה, יונה ושושנה בת הזקונים", הוא מונה. "כשנולדה, קראו לה שודיה. כשבאו לארץ, שאלו את אבא שלה מה זה שודיה והוא אמר שזה סוג של פרח. אולי זה נכון. אני לא שמעתי מעולם על פרח כזה. ככה, בגיל שנתיים, הדביקו לה את השם שושנה".

הוריו של רמי גרו בבית הסבתא והסבא, הוריה של שושנה, בשכונת התימנים בראשון־לציון. "כששושנה שלחה גלויות מחו"ל לאבא שלה, היא כתבה 'הרב זכריה דמארי, שכונת התימנים'. לא היה צורך בכתובת. כולם ידעו שהוא אביה".

וכשהיא הגיעה לביקור, הייתה התרגשות בשכונה?

"כולם חיברו בין המשפחה שלנו לשושנה, אמרו לי, 'שמענו את הדודה שלך ברדיו' וזה היה גם נעים וגם מביך. התימנים, תרשי לי לגלות לך, גם נעלבים בקלות וגם מעליבים בקלות. הסבא של שושנה עסק בתימן בכל מיני עיסוקים שגרמו לו לשהות הרבה ימים בדמאר. אנשי בשאר, עירו, מצאו לנכון לקנטר אותו בשל כך ואמרו עליו 'הא דא דמארי', שפירושו 'זה דמארי', כלומר 'זה לא משלנו'. וככה כדור השלג התחיל להתגלגל. מה שהתחיל כעלבון הפך לשם המשפחה של כולם".

האחיינים נגה עוז, עפרה גביש ורמי דמארי | צילום: טל שחר

איזו מין דודה היא הייתה?

"את השיחה הכי רצינית היא תיבלה בקשקושים, אולי כדי לשעשע את עצמה במצבים שהיו ההפך ממצחיקים. פעם שאלתי אותה על ילדותה, ושושנה סיפרה שהיא קיבלה בגדים מיד שנייה, מאחיה הגדולים, ושהסנדלים שלה תמיד היו מרופטים וקרועים. היא התביישה לנעול אותם וביקשה מאבא שלה שיקנה לה חדשים. הוא שאל 'בשביל מה?' ושושנה אמרה 'כשמסתכלים לי על הסנדלים, ורואים כמה שהם בלויים, זה לא נעים'. אבא שלה ענה, 'עם הפנים שיש לך ועם כאלה עיניים, אף אחד לא יסתכל לך על הרגליים'. והיא חתמה את הסיפור הזה בצחוק עשיר".

מול רמי יושבות שתי נשים המייצגות את הצד השני — משפחת בשמי. שושנה הייתה בת 17 כשנישאה לשלמה בשמי, הסוכן האמנותי שלה, שנפטר לפני 27 שנה. שלמה היה הבכור במשפחה שמוצאה בעיראק. "אחותו של שלמה היא הדסה צחורי, שחוגגת עכשיו יום הולדת מאה. היא גרה בדירתה בירושלים, קומה רביעית בלי מעלית, צלולה לחלוטין. והאח הצעיר הוא אבי, נחום", מספרת נגה עוז (58), יועצת ארגונית בסוכנות היהודית שהחליפה את שם משפחתה עם נישואיה לעמוס עוז ("לא הסופר, עמוס שלי הוא מהנדס אזרחי").

"בפעם הראשונה שראיתי את שושנה היא הייתה בת 13, אולי 14", מספר נחום בשמי (93, שגר עם אשתו אלגרה בדיור מוגן בירושלים). "לאחי שלמה היה סטודיו דרמטי בתל־אביב ליד רחוב שבזי, קרוב למגורי הלא־יהודים, והוא אסף תימנים. יום אחד בא אליו סעדיה דמארי, שהיה בדחן משהו־משהו, ואמר 'יש לי אחות קטנה'. שלמה ענה לו 'תביא' והיא נשאה חן וחסד בעיני אחי. לא נכחתי במפגש הראשון ביניהם, אבל שלמה סיפר לי שממבט ראשון נוצר ביניהם משהו — לא רומנטי, חלילה, רק אמנותי. הוא האמין שהיא תהיה זמרת גדולה ועם הזמן באה גם האהבה. "כששושנה הייתה בת 16, אחי הודיע להוריי שהוא רוצה להתחתן איתה והם לא שבעו נחת מזה. אמי לא לחצה עליו להתחתן עם עיראקית, כמוה, היא רק אמרה 'תביא הכל — חוץ מתימנייה'. שלמה לא נכנע ללחץ שלהם. אחרי החתונה אמא שלי התרגלה אליה, לאט־לאט. שושנה עמדה לידה ולמדה ממנה את כל הבישולים העיראקיים. לימים, בכל פעם שהודעתי לשושנה שאני מגיע לתל־אביב היא העמידה סיר ענקי של קיצ'רי, המג'דרה של העיראקים, ונתנה לי עוד סיר שאקח הביתה, לירושלים".

בערבי שבת, מוסיף בשמי, שושנה ואחיו שלמה סעדו בבית הוריו, בירושלים, "ואחר כך הלכו לבית ההסתדרות, שבימי חול עסק בעניינים יומיומיים ובערב שבת הפך לאולם. באחת הפעמים היא עלתה לבמה, שרה את 'בת הרב' שעיבד שאול טשרניחובסקי, וכשמחאו לה כפיים היא אמרה 'תודה'. כשירדה מהבמה ניגש אליה טשרניחובסקי, שישב בקהל, ומחה. 'את מודה לקהל? היית צריכה לומר תודה לי'. שושנה רצתה לחזור לבמה כדי להודות לו, אבל הוא אמר, 'לא, לא צריך' והם התחבקו".

המאהב של הגננת

עפרה גביש (55, קצינת משטרה בגמלאות וכיום עורכת דין) זוכרת את דודה שושנה כ"אדם מאוד פרטי ששמרה על חוג משפחתי־חברתי מצומצם. אולי זו הייתה התשובה שלה להופעות הגדולות ולקהל הרב. במפגשים איתנו תמיד שמענו את צחוקה המתגלגל. שושנה מעולם לא הוציאה רישיון נהיגה וכשרצינו לארח אותה בירושלים בעלי ואני נסענו להביא אותה. במונית שירות היא סירבה לנסוע מפני שלא רצתה שיציגו לה שאלות חטטניות, היה בה משהו מאוד אצילי ואפילו מלכותי".

על היריבות בינה לבין יפה ירקוני היא המעיטה לספר. "איזו יריבות?" רמי מוחה. "היא רק התבדחה. שושנה אמרה, 'אני זמרת, יפה פרפורמרית'. פעם, בהופעה משותפת, יפה אמרה, 'סוף־סוף הקהל יראה שתי זמרות על הבמה' אז שושנה הסתכלה ימינה ושמאלה, כאילו שהיא מחפשת מישהו, וענתה 'באמת? אני רואה רק זמרת אחת'. והיא צדקה, היא לא הייתה בתחרות עם אף אחת".

את נאוה, בתם של שושנה ושלמה, זוכרת נגה מילדות. "הוריי התארסו בשנת בת־המצווה של נאוה, ובשנות חיי הראשונות הפער הגדול בינינו היה משמעותי. כשהייתי בת שמונה הקשר בינינו התהדק וגם הפכנו לדומות זו לזו מבחינה חיצונית. נאוה הייתה יותר כהה ממני ותווי פניה היו יותר מחודדים משלי, אבל שתינו היינו 'נ. בשמי' עם הצמות. בגיל עשר אבא שלה הקליט אותה שרה את 'במדינת הגמדים' ונאוה שמחה שמשדרים אותו ברדיו, אבל מעולם לא הרגישה שמצפים ממנה ללכת בעקבות אמה ולהפוך לזמרת. מהרגע שנאוה אחזה מכחול בידה היה ברור שהיא ציירת ברמות־על".

אמרו שנאוה סבלה מאוד מהפרידות הארוכות האלה.

"אז אמרו", רמי רוטן. "אנשים אומרים כל מיני דברים. גם לשושנה הייתה בעיה. במשפחת דמארי הבעיה עוברת כחוט השני מאחד לאחד. שושנה גרה בתל־אביב, וכשהייתה לה הופעה ברמת־גן, בשמונה בערב, כבר בחמש אחר הצהריים היא יצאה מהבית כדי להגיע לאולם לפחות שעתיים לפני הזמן. היא קראה לזה 'הכנה' ואמרה שהיא חייבת לנשום את המקום. למה? בגלל שלמרות כל העוצמה שהיא הקרינה על הבמה שושנה הייתה חסרת ביטחון ברמת גבוהות ופרפקציוניסטית בדרגה שיכולה להרוג בנאדם. אבל זה לא אומר שנאוה הייתה מוזנחת. אבא שלה טיפל בה יפה, וכשהעבירו אותה ל'הדסים' זה לא היה פנימייה לילדים בעייתיים, אלא תיכון לבני נוער שהוריהם היו עסוקים בקריירות שלהם".

הוא שולף את "צילה", ספרה של יהודית קציר, מדפדף ומספר שנאוה למדה ב"גן צילה", הסבתא־רבתא של קציר. "בן הזוג שלה היה פוזל לעבר האמהות של הילדים", הוא מגחך ומקריא: "לפעמים נאלצה צילה להעיר לו בשקט שיחדל לתלות מבטי עגל במנקה של בית הילדים, בחורה שופעת ותוססת שהרבתה לצחוק, או באמה היפה והבשלה של אחת הילדות, כגון הזמרת התימנייה הצעירה שדמתה בעיניו לשולמית משיר השירים. כשושנה בין החוחים הייתה בתלתליה שגלשו כעיזים, ובחיוכה צחור השיניים שכולן מתאימות, ובאור השחור שנגה מעיניה. היא השאירה אצלם את בתה היפה והעצובה לזמן ממושך ופרחה לה להשמיע את קולה הערב לפליטים במחנות המעצר בקפריסין".

"למה אתה מקריא את זה?" שואלת עפרה.

"כדי להוכיח ששושנה הייתה כל כך יפה, עד שאפילו המאהב של הגננת שם עליה עין".

נגה מעולם לא שאלה את נאוה למה היא בת יחידה. "כבר בתור ילדה ידעתי ש'יש דברים שלא מדברים עליהם'. זה כמו שלשכנים שלנו הייתה בת מאומצת וידענו שאסור לחקור בנושא הזה". אביה מספר, "בין שושנה ושלמה היה קשר של גוף ונפש, קשר נדיר, אבל הם לא רצו עוד ילדים. עם הקריירה שלה זה היה בלתי אפשרי".

נגה: "שנתיים לפני מותו שושנה ענתה לטלפון ומישהו אמר לה ששלמה נפגע בתאונת דרכים. שושנה, שאחזה בידה כוס זכוכית עם שתייה, כל כך נבהלה עד שהיא מחצה את הכוס ונפגעה בפרק ידה הימנית".

"היו לה כל מיני מעריצים שצילצלו אליה, וכנראה שאחד מהם חמד לצון או היה משוגע", מסבירה אחותה עפרה. "לכן תמיד שושנה הפעילה את המשיבון. ברוב המקרים, רק אחרי שהמטלפן התחיל להשאיר הודעה והיא זיהתה את קולו היא הרימה את השפופרת".

"מהכוס שהתרסקה נגרמה לה פגיעה עצבית, כמו שיש לי ממלחמת ששת הימים", רמי מנופף בידו החבושה. "את רואה שהאצבעות שלי התעקמו כתוצאה מהפגיעה בעצבים? ככה בדיוק קרה גם לה. אבל שושנה הייתה אלופה באמנות ההסתרה. בהופעות בטלוויזיה היא עיקמה בכוונה גם את האצבעות של ידה השמאלית כדי שהצופים בבית יחשבו שזו התנועה הטבעית שלה על הבמה".

למה נאוה מעולם לא התחתנה?

"נאוה הייתה בעייתית ומסכנה. והקשיים החברתיים שלה לא נבעו מ'פאקים' של מישהו אחר, אלא מעצמה. בצבא היא שירתה בלהקת השריון, ובזמן שכולם היו מתחברים ומקשקשים נאוה הייתה מסתגרת ולא מצאה לעצמה נתיב לליבו של אף אדם".

"אני מכירה גרסה שונה", מגלה נגה. "הייתה לנאוה אהבה מאוד גדולה שלא התממשה. אהבה בוערת. זה היה בגיל 20 וקצת, אחרי הצבא. הוריה הטילו וטו על הבחור, בעיקר שלמה, היא נפרדה מהחבר וסבלה משיברון לב. מאז שזה קרה שושנה החזיקה בארנק תמונה של נאוי — כך קראה לה — בשמלה פרחונית, עומדת ליד עץ. היא נהגה להראות את התמונה לחבריה ומכריה ותמיד אמרה, 'תראו כמה שנאוי שלי יפה'. זו הייתה גאווה אמהית וגם רמז דק, אולי מישהו מכיר מישהו שאפשר להכיר לה. אני מניחה ששושנה התביישה לומר בצורה גלויה שהיא מחפשת שידוך לבתה".

"עם כל הקריירה וההופעות שושנה דאגה מאוד לבתה", מוסיפה עפרה. "כשנאוה עברה לטורונטו הן דיברו בטלפון מדי יום, בשעה קבועה — שש בערב. בשביל שושנה זה היה החמצן. פעם שאלתי את שושנה, 'על מה יש לכן לדבר כל כך הרבה?' והיא ענתה, 'נאוי מספרת לי על כל מיני דברים שקורים לה, לאן היא הולכת בשישי בערב ומה היא ציירה'. שושנה רצתה מאוד שנאוה תחזור הביתה, אבל נאוה חזרה רק אחרי ששושנה נפטרה. למה? את זה לעולם לא נדע".

נר נשמה במקום שבעה

"אני זוכרת את יום השישי שבו נודע לנו ששושנה מאושפזת", מספרת נגה. "הגעתי לארוחה אצל הוריי ואמי אמרה, 'אבא ניסה להשיג את דודה שושנה כמה פעמים והיא לא ענתה לו. אני דואגת'. אחרי הארוחה נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שמירי דותן, אלמנתו של דודו שהיה חבר קרוב של שושנה, כתבה ששושנה באיכילוב. למחרת כולנו נסענו אליה. בפתח חדרה ישבו מוטי רייף, יוסי אלפי, עידן רייכל ויואב גינאי, וכמובן מירי דותן ובנה יוני ואגם רודברג, שהייתה אז החברה שלו. דודה שושנה כבר הייתה מורדמת ומונשמת. היה ברור שזו פרידה אחרונה".

"מירי צילצלה לנאוה, לטורונטו, ועידכנה אותה שהמצב של אמה מחמיר", אומר רמי. "אבל היא לא הזדרזה להגיע. אולי היא פחדה לעמוד בלחץ החברתי".

"זה לא נכון", מגיבה נגה. "נאוה אמרה לי שלקח לה זמן לסגור את כל העניינים שלה בטורונטו. היא הבינה שאם היא חוזרת ארצה ללוויה של אמה היא חוזרת לתמיד".

אחרי שקברה את אמה, המשיכה נאוה לגור בדירת הוריה, ברחוב קלונימוס, "אבל התקשורת בינינו הייתה מאד מעטה", מספרת נגה. "היא הייתה עסוקה מאוד ביצירה, התקשתה להתפנות לאינטראקציה בין אנשים ובחרה מתי לדבר ועם מי. קיבלנו את זה. התרגלנו לזה. חודש לפני מותה התקשרתי לנאוה והשארתי הודעה במשיבון. לא התפלאתי כשהיא לא חזרה אליי, זו הייתה דרכה. אבל אחרי כמה ימים היא סימסה לי, 'נ. בשמי היקרה, אני נורא מצטערת, אני קצת לא מרגישה טוב, אני מקווה שניפגש בקרוב. אני מחכה לזה'. כשציגלה התקשר והודיע שנאוה נפטרה היינו בהלם. לא ידענו שהיא חולה".

"לא היה מי שיישב שבעה על נאוה", מספרת עפרה. "כל אחד מאיתנו הדליק נר נשמה בביתו".

נגה: "כמה עצוב זה שלא יכולנו לעמוד לצידה כשנזקקה לנו ולומר לה שאנחנו אוהבים אותה. זה פשע לא אנושי".

"וזה לא היה הפשע היחיד", טוען רמי. "למחרת הלוויה של נאוה ציגלה התקשר אליי ושאל, 'אני יכול לבוא אליך?' עניתי 'בוודאי'. הוא בן דוד שלי ועד אז היינו ביחסים טובים. כשהוא בא אמרתי לו, 'אחרי ה־30 נשב אתה ואני ונראה איך מתקדמים' ועל המקום הוא ענה, 'אין מה לשבת, יש לי צוואה, נאוה הורישה לי הכל ובאתי להציע לך 300 ציורים של שושנה'. הראיתי לו את דלת היציאה".

"לא רצינו להיכנס למאבק משפחתי", מדגישה עפרה. "קודם הצענו לציגלה הצעה כספית מאוד נדיבה והוא דחה אותה. לא ידענו מה גודל הרכוש, הדירה של שושנה בקלונימוס הייתה מוזנחת מאוד, הטיח נשר מהקירות. שושנה הזניחה אותה לא מקמצנות, אלא מפני שלא רצתה ששיפוצניקים יסתובבו לה בבית ונאוה, שעברה לגור בה, המשיכה את מסורת אמה".

"אני אגיד לך בקצרה מה היה", רמי מתנדב. "ציגלה עשה הכל. הוא מכר את הדירה בקלונימוס במיליון מאתיים, מישכן את הדירה של נאוה ברחוב פינסקר, ולקח עוד הלוואה של 800 אלף שקל כדי לקנות דירה בבניין האוקיינוס במרינה, מול הים. נראה לך שנאוה הייתה מסוגלת למכור וללכת לבנק ולקנות ולחתום? היא הייתה חסרת ישע והוא ניצל את תמימותה. הדירה בקלונימוס הייתה כמו מוזיאון. תקליטים, ספרים, ציורים של שושנה, תמונות שלה עם שועי עולם, מכתבים שהיא קיבלה. אלה נכסי צאן ברזל שחייבים להגיע למוזיאון או לאיזשהו חדר הנצחה. חלק מהאוצרות האלה ציגלה השליך לרחוב, השכנים מצאו אותם, והרבה דברים הוא מכר בשוק הפשפשים. סוחרים צילצלו וסיפרו לי שהם ברשותם. והדירה במרינה עומדת ריקה ומעלה אבק".

בית המשפט קבע שהירושה תחולק שווה בשווה בין משפחת דמארי לבשמי. "מהצד של דמארי יש 11 יורשים, ילדיהם של ארבעת אחיה ואחיותיה של שושנה, ביניהם ציגלה", מפרש רמי, "ומצד בשמי יש את הדסה ונחום, אחיו של שלמה".

ומה עם מה שהיה בדירה?

"הרכוש שהיה בה, וששרד את הפריצה והשריפה, נעלם. לפי המסמכים שנאוה השאירה בבית החולים, ציגלה פינה את הדירה ואיחסן את כל מה שהיה בה ב־27 ארגזים שהועברו, תמורת תשלום חודשי, למחסן בקיבוץ יקום. אנחנו צריכים לעבור עוד תהליך - לקבל הסכמה של כל היורשים, להתייצב אצל מנהל העיזבון, ולקבל ממנו אישור לפתוח אותם. אין לנו מושג מה יש בהם, אולי נשאר עגיל אחד".

יגאל (ציגלה) בארי, האם אתה מצטער על המאבק המשפטי שפילג את המשפחה?

"אני לא מעוניין לדבר על רגשות, אלא על עובדות. נאוה חלתה בסרטן ובתור בן דוד שלה באתי לעזרתה בכל מה שביקשה. בתקופות הכימו ליוויתי אותה מדי יום, משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. שמעתי אותה מדברת בטלפון עם דודיה, הדסה ונחום, ושאלתי אותה למה היא לא משתפת אותם במחלתה. תשובתה הייתה, 'אני לא רוצה לדבר על זה'. זכותה. בתקופות הטובות, יחסית, נאוה טיפלה בעניינים שלה בכוחות עצמה. היא מכרה את הדירה בקלונימוס והיא קנתה את הדירה בהרצליה וזה נודע לי רק אחרי שביצעה את העסקה.

נאוה הייתה זו שרוקנה את הדירה בקלונימוס. אני רק הייתי שם. שתי נשים עסקו באריזה והיא ישבה בצד, בשקט, והשגיחה שכל הקרטונים יועלו למשאית. היו שם יותר מ־400 פריטים — שמלות, תמונות, ניירות, תכשיטים, ואני באמת לא מבין למה היורשים באים אליי בטענות במקום לנסוע לקיבוץ יקום ולפתוח את הארגזים. אם הם רוצים לעסוק ברכילויות — שירכלו". •