לזכור, להאמין, לחיות

“קודם כל, גרמנו לאנשים להבין שזה לא סוף העולם, שהחיים חייבים להימשך”, כך טוענת בפנינו בכירה במערכת החינוך בקיגאלי, בירת רואנדה, וגורמת לכל הלסתות בחדר להישמט. היא לא התייחסה לתוצאות מבחני מעבר אזוריים או לממוצע ציוני המתמטיקה של תלמידי קיגאלי. היא מדברת על רצח העם ב־1994.

אחרי רצח העם, אחדות ופיוס נהפכו לחלק מתוכנית הלימודים הרשמית. על אף הפצע המדמם והפחד שעוד קינן בלבבות הנרדפים והרודפים, תלמידים ומורים, הממשלה נקטה בקו ברור לשיקום החברה הרואנדית. “הקטסטרופה קרתה, החיים חייבים להמשיך והאחדות חייבת להתבסס מחדש ברואנדה", היא ממשיכה.

“אבל מה עם לא לשכוח ולא לסלוח?” שואל האינסטינקט. “ומה עם נקמה? ואיך בכלל ממשיכים מנקודה כזו, כשהרוצחים הם בני אותו העם, השכנים, החברים, אפילו משפחה?”

למה רואנדה

שומרים על הסביבה. אודי גורן מול גורילת הרים

"למה לרואנדה, בעצם?”. זו השאלה שריחפה במשרד של "יאללה מנהיגים צעירים" כשעלתה ההצעה לנסוע למדינה המתאחה. הוחלט שהמסע יתועד בסרט דוקומנטרי קצר, ואני נקראתי לצלם אותו. אף שלא הייתי נוכח בזמן גיבוש הרעיון, עבורי התשובה הייתה ברורה כשמש בשמי תכלת אפריקאיים: לרואנדה אסור להכניס שקיות ניילון. עם ההגעה לקיגאלי, פקיד מנומס יבקש לפתוח את התיק ויחליף את כל שקיות הניילון בשקיות נייר מתכלות. במכולות, בחנויות, בסופרמרקטים הגדולים — לא תמצאו שקיות ניילון.

איך כל זה קשור לרצח עם? רואנדה, מדינה שעדיין מתגלים בה מדי פעם שלדים בני 21, עסוקה בריצה אל העתיד ולא נתקעת בביצת העבר. 21 שנים אחרי שנאלצה להתחיל מאפס, המדינה מקצה משאבים יקרים לאיכות הסביבה, מלחמה בשחיתות, יזמות בינלאומית, טכנולוגיה ותחומים נוספים שיעזרו לה לממש חזון ברור: השתלבות בחוד החנית הכלכלית של מזרח אפריקה כמתחרה לקניה.

כדי להשיג את המטרה השאפתנית משקיעים ברואנדה ללא לאות באחדות הלאומית ובפיוס מתוך ההבנה שרק בחתירה משותפת לעתיד טוב יותר ימומש החזון.

במסע ניפגש עם הרואנדים במטרה להבין איך הצליחה המדינה לעשות כברת דרך משמעותית בזמן כה קצר בעוד שאנחנו, ישראלים ופלסטינים, שהתחלנו מנקודת מוצא פשוטה הרבה יותר, לא מצליחים לצאת ממעגל האיבה.

הפסקה באמצע עבודה בשדה ומשחק עם מה שמזדמן ליד | צילום: אודי גורן

יצאנו ארבעה למסע: שרה בן־אזרה הישראלית וחמזה אוואוודה הפלסטיני, שניהם חברים ב"יאללה מנהיגים צעירים", הארגון שיזם את הנסיעה. איתם יצאה גל הורביץ הבמאית ואני כצלם. “יאללה" הוא מלכ"ר (ללא כוונת רווח) המחבר בין אקטיביסטים מתחומים שונים במדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה ודוחף לשינוי חברתי בתוך המדינות עצמן. כך, למשל, פעיל זכויות להט"ב בצפון סודן, מדינה עוינת לישראל, נשאר בקשר עם פעילת זכויות נשים בטוניס ושואב רעיונות מפעילי זכויות אדם ישראלים. בנוסף, "יאללה" נותן לחברים בו כלים לחיזוק מנהיגות ויצירת שינוי, על מנת שיוכלו להשמיע את קולם ובבוא היום גם לתפוס עמדות השפעה.

אורי סביר, הרוח החיה מאחורי "יאללה", שומר פינה חמה לאפריקה עוד מהימים שמילא את תפקיד מנכ"ל משרד החוץ תחת שמעון פרס. בזיכרונו נצרב הכעס שלו ושל פרס על כך שישראל, מדינה שקיבלה סיוע של ארבעה מיליארד דולר, הקדישה בעצמה רק 30 מיליון דולר לסיוע חוץ. המסע לרואנדה נולד מתוך חמלה והערצה שיש לסביר כלפי המדינה הקטנה, ומתוך אמונה שיש להפסיק את הפטרונות המערבית הטיפוסית כלפי אפריקה. במקום זאת, צריך לעשות מאמץ ללמוד ממנה.

מבט על הנתונים היבשים מראה שאכן יש מה ללמוד. רואנדה אמנם נאבקת עדיין עם מציאות קשה כמו כל מדינה מתפתחת: עוני, אבטלה, רעב, אלימות במשפחה ואיידס מהווים בעיות בוערות ויומיומיות. עם זאת, בבחינה מעמיקה של ההתקדמות והפיתוח שעוברת המדינה, ניתן להבחין בנורמות הדוחפות אותה קדימה. השלטון בראשות הנשיא פול קגמה עושה מאמצים כבירים לאפשר חינוך לכולם, אפילו באזורים הכפריים המרוחקים של המדינה. יש תוכניות לאומיות לביטחון תזונתי באזורי עוני, מאמצים בינלאומיים לקידום הייצוא והנחת תשתיות לטכנולוגיות מתקדמות.

היום הראשון ברואנדה התחיל קשה, אפילו קשה מאוד: שני אתרי הנצחה מילאו את הלו”ז היומי. גם לישראלים בינינו, שרגילים לסיפורי שואה ולמראות הזוועה, היה קשה להתמודד. אך עם הקושי, החל להתחוור לנו הלך הרוח הרואנדי שבגינו יצאו שרה וחמזה לחקור את המקום.

על אף הקידמה ששוטפת את העיר, קיגאלי עדיין בנויה ברובה מבתים חד קומתיים פשוטים | צילום: אודי גורן

הראשון היה אתר ההנצחה בקיגאלי לרצח העם. הגרסה המקומית ל"יד ושם" היא מוזיאון פשוט הרבה יותר שמתעד את מהלך ההיסטוריה של רואנדה לפני, במהלך ואחרי רצח העם. תיאורים אידילים של החיים במדינה בטרם התחילו הכיבושים הקולוניאליסטיים מתחלפים במראות זוועה ותיאורים מפורטים של אכזריות מיליציות ההוטו מהרגע שעזבו הבלגים את רואנדה. המוזיאון לא חוסך מהמבקר מאום ולא מעגל אף פינה עבור ההוטו: עדויות ותיאורים לפרטי פרטים של אונס קבוצתי, רצח המוני ודרכי הוצאה להורג שגרמו לקורבן לסבול עד נשימתו האחרונה.

לסלוח זה לא לשכוח

באתרי הנצחה לשואה עומדות אבנים המסמלות קהילות או אפילו ערימות בגדים, נעליים וחפצים אישיים. פה יש עצמות. גולגולות אמיתיות של אנשים שלא נשאר מי שיזהה אותם או שגופתם הושחתה או נרקבה במידה כזו שלא ניתן היה לזהות אותם, חלקם נקברו בקברי אחים עצומים בחצר האתר וחלקם מוצגים במוזיאון.

בעיניהם המערביות של שרה וחמזה, ואפילו מבלי להזכיר את היהדות או האיסלאם והלכות כבוד המת, קשה לתפוס שגולגולות נרצחים אומללים יוצגו לראווה כמוצג מוזיאוני, חושפות כל מכת מצ'טה, כל חור קליע, כל סימן שריפה. עם זאת, יש דבר נוסף במוזיאון הזה שלא שייך לתרבות המערב, ועל אחת כמה וכמה להתמודדות הלאומית שלנו, הישראלים, עם נרדפות ופוגרומים: החלק הבא במוזיאון מוקדש ללקח האוניברסלי מרצח העם. אחרי שהמבקר נלקח לשפל החוויה, הוא ממשיך לשני החלקים החשובים ביותר בביקור: החלק שמוקדש לפשעים אחרים נגד האנושות וחדר הילדים.

חמזה ושרה במפגש עם תלמידי תיכון מחוץ לבירה קיגאלי

בחלק הראשון הקדישו הרואנדים תשומת לב מרובה להארת רציחות־עם אחרות על מנת להבהיר שהם לא היחידים. לא רק הם סבלו, לא רק הטוטסי נרדפו. התופעה היא גלובלית וסבל הקורבנות אחד הוא. מסופר על רצח העם בקוסובו, על הג'נוסייד הארמני, על השמדת בני ההררו בנמיביה על ידי הגרמנים ומובן מאליו שגם השואה היהודית זוכה לתשומת לב מיוחדת.

אותם האנשים שבני משפחותיהם שופדו על כידונים וראשיהם פוצחו בכלי גינה, מצאו לנכון להביע חמלה גם לאחרים, מתוך הבנה שסבל הוא סבל הוא סבל. ההבנה שטבע האדם אחד הוא וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצד הרודף או הנרדף תחת הנסיבות המתאימות. לא קיימת החלוקה הדיכוטומית ל"טובים" ו"רעים", אלא כולנו פשוט "אנשים".

אגף הילדים מגיע כסיכום הביקור במוזיאון ונפתח במילים שמשקפות נכוחה את מהות המקום: “לא נשכח את החיים התמימים שנלקחו. הם מתו כי לא הייתה להם חברה שלווה לגדול בה ולפרוח.

אנו, שהיינו ילדים אז ויש לנו ילדים משל עצמנו היום, חייבים לשאול את עצמנו 'איזו רואנדה אנו רוצים עבור ילדינו?'

בכל שנעשה, לא חשוב העצב שיש בנו, לא משנה הכעס שאצור בנו, חובה עלינו לקדם את השלום".

אם תרצו, "הבטחתם יונה", הגרסה הרואנדית.

זוהי הראייה לעתיד, אותו חזון חמקמק שקשה להתמקד בו ושגורם לי באופן אישי ‑ דור שלישי לשואה ודור שני לאב שלחם ואיבד את חבריו הקרובים ביותר במלחמת יום כיפור ‑ להתנתק מימי הזיכרון הממלכתיים שלנו. התסכול גואה בי בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה. בעיניי, נעדרות ממנו הגבורה האמיתית ואותן מסקנות אוניברסליות. הגבורה האמיתית היא זו שכתב עליה שמעון ויזנטל בספרו "החמנית" - לסלוח ולעבור הלאה. הנורמה הרווחת אצלנו היא שהסליחה משולה לשיכחה, אבל הסליחה לא נועדה למירוק מצפונם של הרוצחים, אלא לאפשר לקורבן עצמו לבנות חיים חדשים.

השנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, פקדתי את הטקס המשותף לישראלים ולפלסטינים, יוזמה של ארגון "לוחמים לשלום", המורכב ממשפחות שכולות משני הצדדים. רבים מחברי הארגון מודים שרק אחרי שאיבדו את היקר להם מכל, נפלה בהם ההבנה בצורך המיידי בשינוי הפרדיגמה. השיח הישראלי־פלסטיני הציבורי מאופיין בעיקר בהאשמות ובעיסוק אובססיבי בעבר, ונעדר עד כאב החלק שבו שני הצדדים חולמים על עתיד משותף טוב יותר.

אתר ההנצחה השני שבו ביקרנו הוא כנסייה צנועה בכפר ניאמאטה, שבה התרחש אחד האירועים הקשים ביותר במהלך רצח העם. כשרק פרצו מסעות ההרג, עוד האמינו טוטסי רבים שבמדינה עם אוריינטציה דתית חזקה כמו רואנדה, כנסיות ומנזרים יהיו מקומות בטוחים עבורם. הנחה זו התבדתה מהר מאוד: שעה לאחר התרסקות מטוסו של הנשיא בוצע הטבח הראשון במנזר בקיגאלי. שבוע לאחר מכן, במתחם הכנסייתי בניאמאטה, נטבחו 10,000 טוטסי, רובם נשים וילדים.

המקום הושאר כמו שהוא, בלי שיקום ובלי עידון. צלקות הרימונים עוד ברורות על הרצפה, חתיכות הלבנים שאכלו כדורי הרובים עדיין חסרות. כתמי הדם לא הוסרו מהתקרה ובגדי הקורבנות נשמרו על ספסלי הכנסייה להעלות אבק ולהוות עדות למגוון האנשים שהיו בה. קברי אחים נחפרו בחצר המבנה מכיוון שקברים אישיים היו הופכים את האזור לבית קברות אחד עצום. זאת ועוד: שלוש קריפטות, אחת בתוך המבנה ושתיים מחוצה לו, מולאו במדפים ועליהם הונחו בסדר מופתי עשרות גולגולות ועצמות. רייצ'ל, המדריכה במקום, עודדה אותנו להיכנס אליהן ולראות במו עינינו. עוצמת הזוועה וחומרת המעשים לא נשכחות לרגע ורייצ'ל, ניצולת רצח העם בעצמה, דואגת שנפנים זאת.

בתום הביקור, היא פונה לספר את הסיפור האישי שלה: אביה נרצח עוד ב־1990, בפרעות שלפני רצח העם. ארבעת אחיה ואמה עונו ונרצחו מול עיניה ובתוך המולת הקהל הצליחה תלמידת התיכון להימלט. שכנים טובים הסתירו אותה תוך סיכון עצמי עד אשר צעיר שידע על הימצאה איים להסגיר אותם אם לא תתמסר לו. באותו הלילה העבירו אותה את הגבול לקונגו השכנה ורק עם שוך הקרבות חזרה לרואנדה. מיד בתום הסיפור, כשכאב עוד ניכר בפניה, המשיכה רייצ'ל לספר בשלווה שהיא סלחה לבחור שאיים להסגיר אותה. היא אפילו נפגשת איתו לפעמים.

כולם רואנדים

לאחר רצח העם רואנדה הייתה צריכה לבנות מדינה חדשה, אך יותר מזאת ‑ הייתה צריכה לשקם את הקהילות המקומיות. אלה נהרסו לחלוטין, אם בגלל מעשי הרצח והעמדתם לדין של הפושעים ואם עקב התפוררות האמון והערבות ההדדית בתוך הקהילה. היוזמה החשובה ביותר של הממשל לאחר רצח העם הייתה שיקום המרקם החברתי של המדינה: ממדינה מפולגת בין רוצחים לנרצחים, בין רודפים לנרדפים, למדינה בעלת שיוך לאומי אחיד.

הדבר נעשה תוך חקיקה ואכיפה שמטרתן למחוק את החלוקה בין הוטו לטוטסי, שני המושגים הפכו לטאבו מוחלט. יותר מכל דבר אחר, מדגישים הרואנדים את המחויבות לפיוס ולחזון הלאומי של רואנדה מאוחדת.

בשיחות אחד על אחד יודו חלק מהטוטסי שהסליחה היא רק למראית עין: הם לעולם יפחדו מאותם אנשים שהפכו את עורם בן לילה וחירבו את חייהם. הסליחה הכנה אולי איננה, אבל ההבנה שהיא הכרחית, ולו רק כלפי חוץ, קיימת בהחלט.

בראיון שערכו שרה וחמזה עם בעל תפקיד ממשלתי בכיר הממונה על הפיוס והאיחוד הלאומי, הוא טען בפנינו בפירוש שהעבודה הקשה שהגוף שבראשו הוא עומד תישא פירות של ממש רק בעוד דור. הוא לא משלה את עצמו שתהליך פיוס, אפילו כזה של 20 שנה, באמת יכול למוטט חומות של חשדנות ואיבה שנבנו במשך 50 שנה. מטרתו המוצהרת היא להקל על חייהם של הדור שעבר את רצח העם, אם אלה הרודפים ואם הנרדפים, ולהפוך אותם למקשה אחת ככל האפשר. הפיוס האמיתי יגיע כאשר המושגים "הוטו" או "טוטסי" יהיו זרים לילדיהם או נכדיהם, הם פשוט יהיו "רואנדים". הבכיר, אדם שמח וקורן חיוניות, מיד ניגש לשאלה שבערה בו: “למה אתם לא מצליחים לפתור את הקונפליקט שלכם?”

שרה וחמזה החליפו מבטים נבוכים. כמה אפשר לספר לו בדקות הספורות שלרשותנו? והאם ישנה תשובה שנוכל לספק לאדם שכל תפקידו (הממשלתי, אני מזכיר) הוא להעמיק תהליך פיוס שמתרחש כבר 20 שנה בעקבות טראומה חמורה עשרות מונים ממה שחווה כל ישראלי או פלסטיני?

הפגת הפחד והחשדנות

בהסבירו את החשיבה מאחורי תהליך הפיוס, הילדים והעתיד עלו מיד. כמו כן, הוא שם דגש על העובדה שהממשלה מיד לקחה יוזמה, מבלי לחכות לשום גוף או מדינה שלישית שיעשו עבורם את העבודה. כמו כן, סיפר, העבודה נעשתה בשתי רמות שהיו הכרחיות באותה מידה: הלאומית־ממשלתית והמקומית־אזרחית. הממשלה יצרה את הכר לפיוס ולאי־הנקמה. מסרים של אחדות ושוויון עברו אינטגרציה לתוך כל מערכות הממשל. מובן מאליו שטוטסי רבים חששו מהישנות מקרי הטבח, כמו שקרה במהלך 50 השנים שקדמו לרצח העם, והיה על השלטון להבטיח באופן חד־משמעי שמעשי האיבה הופסקו ולא יישנו (גם אם לא היה באפשרותם להבטיח זאת במאת האחוזים). הפגת הפחד והחשדנות ההדדית, מטבח נוסף או מנקמה, הייתה הכרחית על מנת להתחיל איזשהו תהליך של מיטוט החומות.

המאמצים הממשלתיים סימנו רק את תחילת הדרך של התהליך, שעיקרו התבצע ברמה המקומית. בערך 200 אלף נאשמים ברצח העמידו את בתי המשפט ובתי הכלא על סף קריסה ואילצו את השלטונות לחשוב על אלטרנטיבה. החלטה התקבלה לכונן שוב את מוסד הגצ'אצ'ה, בתי הדין המקומיים, בהם מכהנים מכובדי הכפר או זקניו בתפקיד דיינים ובוררים. אסירים מורשעים קיבלו ברירה: להתוודות על מעשיהם, להביע חרטה ולהישפט בגצ'אצ'ה, במהלכה חויבו להתוודות שוב מול משפחות הקורבנות שלהם על כל מה שעשו. עבור חלק ממשפחות הקורבנות הייתה זו הפעם הראשונה שגילו מה אירע ליקיריהם או היכן הם קבורים. לבסוף, ביקשו הרוצחים מחילה מהמשפחות, שבמידה רבה חויבו לסלוח (ולו רק כלפי חוץ).

משפטי הגצ'אצ'ה הורידו את העומס הרב שהיה על מערכת המשפט, אך ההשלכות שלהם היו מרחיקות לכת אף יותר: הם היו הצעד הראשון בדרכם של הרוצחים להשתלב בחזרה בחברה שאותה החריבו. המשפטים נערכו בכפרים מהם באו, מול אותם האנשים שהכירו ושאיתם הם יצטרכו לחיות בעתיד. ההתמודדות עם העבר החלה.

לרבים מהם הומר עונש המאסר בעבודות שירות לטובת בניין המדינה ההרוסה ושיקום האזורים שנפגעו: סלילת כבישים, בניית בתים ובתי ספר והנחת תשתיות. עבודות השירות בוצעו בתוך הכפרים ועל האסירים הושמה שמירה מינימלית, מתוך הנחה שאלה שעברו את התהליך עד הנקודה הזו באמת מעוניינים לשלם את חובם לחברה ולחזור לחייהם הקודמים. הברירה של עבודות השירות קיצרה את שארית תקופת המאסר לחצי.

להתחבא מבושה

דידס הוא אחד מהרוצחים שעברו את הגצ'אצ'ה. בפגישה איתו הוא סיפר שנצרבו בזיכרונו החודש והשעה המדויקת שבה הגיעו חברי מיליציית ההוטו לקרוא לו לרצוח איתם אדם שהכיר, אך את היום המדויק הוא מחק מזיכרונו. דידס הצטרף בחוסר רצון ‑ ורצח. הוא נשלח למאסר ותשע שנים אחרי, ב־2003, הוצע לו להשתתף בגצ'אצ'ה. במשך ארבע שנים עבד בבניית בתים בכפר פיוס, כפר שבו מורשעים וקורבנות עובדים זה לצד זה בשיתוף. דידס מספר שהחוויה של לעבוד, לאכול ולחיות ביחד נטעה בו את הביטחון לחזור לחברה בתור אדם תורם ושייך. ב־2007 פגש את אישתו, שחיה בכפר השכן, ביחד הביאו שני ילדים לעולם והיום הם עסוקים בבניית בית חדש עבור משפחתם הגדלה.

דידס ממשיך את עבודת הבנייה המשותפת והמטרה הבאה שלו היא לחזור לכלא על מנת לשכנע אסירים להצטרף אליו. לדבריו, יש רוצחים שכל כך מתביישים להתמודד עם העבר שלהם ולהתוודות, עד שהם מעדיפים להישאר במאסר לכל התקופה שנקצבה להם. מבחינתו, הוא הרס את העבר ולכן מרגיש מחויב לבנות את העתיד. דידס נענש ובמקביל החל תהליך של אינטגרציה בחברה. דברים אלה התקשרו ישירות להצהרתו של הממונה על הפיוס והאיחוד הלאומי: עשיית הצדק ותהליך הפיוס חייבים להתבצע ביחד ואסור להתנות את האחד באחר. שרה ציינה בתגובה כי זוהי הפרפראזה המקומית על דבריו של יצחק רבין ז"ל: "לעשות שלום כאילו אין טרור ולהילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום”.

בתגובה, חלק חמזה את סיפורו של שכן קרוב שהיה פעיל חמאס ונכלא לארבע שנים בכלא הישראלי. במהלך המאסר הוא למד עברית ותירגל אותה עם השומר בכלא. עם הזמן בנו השיחות בין השניים והיחס האנושי של השומר חברות אמיתית. הן איפשרו לו להתחיל להבין את הצד הישראלי. כשהשתחרר המשיך לקרוא חדשות בעברית, יזם מפגשים ישראלים־פלסטינים ואף החל להוביל סיורים ל"יד ושם”, לשם לקח את חמזה בביקורו הראשון במוזיאון. על אף היותו פעיל שלום, מעולם לא הפך לתומך של ישראל, אלא הצליח להבין את הנרטיב הישראלי ואת הצורך בדיאלוג והיכרות בין הצדדים לטובת עתיד שונה וטוב יותר.

יש בעיות

האם הכל סוגה בשושנים ברואנדה? התשובה היא חד־משמעית "לא". כפי שצוין קודם, רואנדה מתמודדת עם בעיות שאיתן מתמודדת כל מדינה מתפתחת אחרת. במבט בוחן מתברר גם המחיר של האחדות והדהירה המשותפת קדימה: דירוג מאוד נמוך במדד חופש הביטוי והעיתונות. הנשיא קגמה מכהן בתפקיד כבר למעלה מ־15 שנה ועל פי הנתונים הרשמיים הצביעו לו בבחירות האחרונות ב־2010 93 אחוז מהמצביעים. בימים אלה מתנהל דיון ער במדינה לגבי שינוי החוקה על מנת לאפשר לו להיבחר לכהונה שלישית בניגוד למגבלת שתי הכהונות הקבועה בה.

מקומיים לא מביעים בפומבי מורת רוח או אפילו ביקורת על השלטון או על הנשיא. במהלך הצילומים נתקלנו לא אחת באנשים ששאלו אם יש לנו אישור ממשלתי לצלם או ביקשו לדעת בדיוק מה הנושאים שבהם נדון כדי שלא ימצאו את עצמם בסרט שיסבך אותם. רק אנשים שהצליחו לבנות מערכות יחסים קרובות עם רואנדים יזכו לשמוע (ורק בארבע עיניים) אמיתות לא נעימות על התנהלות השלטון ויחסו לאזרחים שלא מיישרים קו עם הלך הרוח הלאומי. סטייה מהנורמות המקובלות עשויה לגרור סנקציות. הן עשויות להיות בצורה של הכבדה כלכלית או אפליה לרעה, ובעבר נודעו גם מקרים יותר חמורים של כליאה או "היעלמות". הביקורת שאתם קוראים עכשיו היא הסיבה להשמטת פרטים מזהים של מרואיינים בכתבה.

חיפוש קצר ברשת יעלה דיווחים מאומתים על עיתונות מגויסת, על כתבים שמושתקים ונזרקים למאסר ועל צנזורה חמורה על חופש הביטוי. לפני כשנה פירסם ה־BBC סרט דוקומנטרי שהעביר ביקורת חריפה על התנהלות המשטר והנשיא מ־1994 ועד היום. הסרט שנוי במחלוקת קשה ומעלה סברות שונות מהמקובל לגבי רצח העם וזהות חלק גדול מהנרצחים. בתגובה, ממשלת רואנדה הפסיקה מיידית את הפעילות של BBC אפריקה במדינה והגישה נגדה תביעה על הכחשת רצח העם, עבירה על חוקי המדינה ועל הקוד האתי של חברת החדשות עצמה. באותה שנה, פרשה מביכה שנגעה לצוות של קגמה לא קיבלה אף לא אזכור אחד בתקשורת המקומית, אף שקיבלה פרסום במדיה העולמית. כתבות לא אוהדות של עיתונאים זרים מושמצות ומפורקות לגורמים בעיתונות המקומית והרואנדים היחידים שמעזים לבקר את המשטר בגלוי הם כאלה שהיגרו למדינות אחרות.

על מנת להשיב לטענות אלה, השלטונות ברואנדה נוהגים לרכך אותן ולהסבירן בכך שיש עדיין רחשים של פילוג ושנאה בעלי פוטנציאל נפיץ מתחת לפני השטח, שאם יקבלו ביטוי פומבי הם עשויים לגרום להיסטוריה הנוראית לחזור על עצמה. טענה נוספת שחוזרת היא שלמערב, שברח ולא נקף אצבע במהלך 100 הימים הנוראים ההם, אין את הזכות לבקר את המדינה ולהכתיב לאזרחיה מה טוב להם.

יהיו האמצעים שנויים במחלוקת ככל שיהיו, בסופו של דבר המסר הוא אותו המסר ששמענו בהתחלה: הכל נעשה למען טובת ילדינו.

בביקור שערכנו בבית ספר תיכון, ישבו חמזה ושרה לשיחה עם תלמידים שחברים במועדון השלום והפיוס הבית ספרי. הילדים היו באמת מרשימים מאוד, אך היה קשה להבדיל בין תחושות אותנטיות שלהם לבין סיסמאות של אחדות שספגו ואימצו לעצמם. כשהתקרב הראיון לכדי סיום, הילדים התבקשו לדמיין את העתיד של רואנדה בעוד 10 או 15 שנה. בתור בן לדור שבו הפסיקו הורים ישראלים לומר לילדיהם "כשתגדל, כבר לא יהיה צבא", תחושות מעורבות סיחררו אותי כשכל הילדים ענו, מבלי להתלבט בכלל, “רואנדה תהיה המדינה הכי טובה באפריקה!”. •