כבשה את איראן

"תגידו", תוהה שרית חדד כבר עם כניסתה לחדר, לפני שנפתח הסקייפ ומצידו האחר בוקע קולו המקוטע של אזרח איראני, ארכיאולוג במקצועו ומעריץ מושבע. "איך הם בכלל יכולים לדבר איתי? הם לא מסכנים את חייהם?" לכאורה שאלה תמימה, אבל האמת היא שהשאלה הזאת נוגעת בנקודה כואבת במיוחד.

עשרות האזרחים האיראנים שהשתתפו בהכנת הכתבה הזאת עשו את זה תוך סיכון חייהם, תחת עיניו הבוחנות של השלטון בטהרן. הם פתחו חשבונות פיקטיביים, מצאו דרכים לעקוף את השליטה של המשטר באינטרנט המקומי ושלחו לנו בשבועות האחרונים מאות שאלות שיועדו לזמרת האהובה עליהם. הם שאלו על הקריירה שלה, על האמונה שלה באלוהים, והיו גם הצעות מפתיעות לחתונה והזמנה לארוחה פרסית מפוארת.

הבקשה המקורית הגיעה דווקא מהצד האיראני. בשנים האחרונות מפעילים במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי שבאוניברסיטת חיפה את האתר "TEHTEL", ובו מעלים סרטונים, תכנים, שירים וכתבות על המתרחש בישראל, כדי להעשיר את הידע של האיראנים עלינו וליצור גשר בין העמים מעל לראשי הפוליטיקאים.

עם הזמן הבחינו מפעילי האתר שבכל פעם שבה הם מעלים שירים של חדד, הגולשים מגלים בתוכן עניין גדול יותר מבכל זמר אחר. "הלוואי שיכולנו לשאול אותה שאלות, אנחנו מתים עליה", כתבו הגולשים ופיללו: "ואם בכלל תוכלו לתת לנו ראיון איתה, נכיר לכם תודה לנצח". החלטנו להרים את הכפפה. "אם יתפסו אותם, הם מסתכנים בכניסה לכלא במקרה הטוב ובעונשים קשים בהרבה במקרה הרע", מסבירה שרונה אבגינסז, מנהלת האתר. "הם מאוד נזהרים, מאוד מפוחדים. כשניסינו לקבוע איתם שיחות טלפוניות, כי הם גם מאוד רצו לשמוע את שרית שרה, הרבה מהם ביטלו ברגע האחרון. גם התקשורת איתם מאוד מוגבלת, כי צריך למצוא קווים מאובטחים שעוברים דרך מדינות אחרות".

חדד במהלך השיחה עם | צילום: רמי זרנגר

שרית, אנשים מוכנים למות בשבילך.

"חס וחלילה, אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו. רק שיגיע כבר שלום ונוכל לדבר כמו בני אדם, בלי המחסומים והפחדים האלה".

מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה חוקר את יחסי המדינות, את הקהילות היהודיות בהן ואת החברה, הכלכלה, הפוליטיקה, יחסי החוץ, הדת והתרבות. למרות כמה ניסיונות של הממשל האיראני לפרוץ לאתר שהם הקימו, מספר המבקרים האיראנים בו נמצא בעלייה מתמדת. "מאז עליית משטר האייתוללות הם מנסים ליצור תדמית שלילית למדינת ישראל", מסביר ד"ר סולי שאהוור, ראש מרכז עזרי. "למרות זאת, במהלך שנות שלטונם נחשפו הצעירים בהדרגה לשקריה ולאכזריותה של ההנהגה הפוליטית־דתית האיראנית, והם מתחילים להטיל ספק באמירותיה כלפי ישראל והציונות. הרשתות החברתיות מאפשרות לאיראנים להיפתח לעולם הרחב ולקרוא גם דברים אחרים, לעיתים חיוביים, על ישראל. "נראה כי ההתעניינות של הגולשים מאיראן בשרית חדד נובעת מכך שמדובר בזמרת אישה, דבר שאינו קיים באיראן שבה קולן של זמרות אינו מושמע, ומכך שמדובר בזמרת השרה בסגנון מזרחי, שקרוב למוזיקה הפרסית שגם היא מושפעת ממוזיקה ערבית־מזרחית. העובדה שחלק משיריה הם בערבית, שפה שהם מרגישים קרבה אליה, גם תורמת לכך".

חלק מהגולשים הזדהו בשמם הפרטי האמיתי, אחרים המציאו שמות בדיוניים, והיו גם מי שבחרו להישאר לחלוטין תחת מעטה האנונימיות. בחרנו להשאיר את השמות, הגילים והפרטים המזהים כפי שהם נתנו אותם — כדי לשמור על ביטחונם האישי. כל השאלות שתמצאו בכתבה הזאת אמיתיות, כולן נכתבו על ידי תושבי ערים שונות באיראן, גברים ונשים, ועל כולן ענתה חדד בעצמה בסוף השבוע האחרון. תרגום של כתבה זו יעלה במקביל בפרסית לאתר, בצירוף הבקשה שחזרה על עצמה יותר מכל לאורך השבועות האחרונים: ביצוע קצר של חדד לשיר בפרסית.

צעירים איראניים בטהרן. "הלוואי ואגיע להופיע שם בקרוב" | צילום: AFP

מוג'תבא (גבר): שלום, תודה רבה על היוזמה לדבר עם שרית. תגידו לה שאני מת עליה. רציתי לדעת: איך שרית הרגישה כששמעה שיש לה מעריצים רבים באיראן?

"זה לא מובן מאליו לדעת שיש לי קהל מעריצים גדול באיראן. אין יחסים דיפלומטיים בין המדינות, ואיראן הכי מוגדרת כאן כמדינת אויב, ולכן כיף לי לדעת שהמוזיקה יכולה להגיע למקומות שאליהם הדרכון הישראלי שלי לא יכול להגיע. זו ההוכחה שהמוזיקה חוצה גבולות, ושיש תקווה לעולם טוב יותר".

אם יום אחד תוזמני להופיע באיראן, האם תבואי? נשיקות רבות לשרית היקרה.

"בוודאי, למה לא? אפילו בשמחה. לא משנה לי אם הממשל שם יזמין אותי או המעריצים, בכל מקרה אגיע בשמחה. בעבר כבר הופעתי בירדן, ואני מקבלת גם מכתבי מעריצים ממדינות ערביות רבות כמו סוריה, לבנון וירדן. אני שמחה לדעת שהמוזיקה היא גשר בין העולמות, ואופיע איפה שיזמינו אותי".

והיד (גבר): אני שמח מאוד על כך שזמרת כה בולטת מישראל מוכנה לשוחח עם אזרחי איראן. בימים שבהם אתם חוגגים את השנה העברית החדשה, אני רואה בשיתוף פעולה אדיר זה אות מבשר טובות, וכולי תקווה שנהיה בקרוב עדים לשלום ולידידות בין שני העמים הדגולים, הישראלי והאיראני. רציתי לשאול: את לא מפחדת לדבר איתנו?

"ממש לא. אני שמחה מאוד לדבר עם המעריצים שלי מאיראן, זה מחמם לי את הלב ומשמח אותי שאפשר לדבר ככה. חבל לי מאוד שאתם לא מרגישים בנוח ובחופשיות לדבר איתי. הייתי שמחה אילו יכולנו לפתוח מחשבים, לראות אחד את השני, ולא להסתפק בקולות או אותיות. אבל גם זו התחלה, בתקווה שבעתיד הדברים עוד ישתנו".

סולמאז (אישה): מה התחביבים שלך?

"אין לי הרבה שעות פנאי, אבל כשאני כן מוצאת כמה שעות כאלה אני אוהבת לרכוב על אופניים, מאוד אוהבת ללכת לים ולנגן על כל מיני כלים מוזיקליים. לא פעם אני חוזרת בלילה מהופעות, מלאה באנרגיות, ואני יורדת לסטודיו כדי לתופף קצת או להתאמן בקלידים. מבחינתי הנגינה היא לא עבודה, זה תחביב לכל דבר. אני גם מאוד אוהבת סרטים, אבל לא יוצא לי ללכת לקולנוע, לצערי. בזמן האחרון הקולנוע בא אליי הביתה".

אלמוני (גבר): מה היחס שלך לדת? האם את בעלת אמונה?

"בטח, אני בעלת אמונה גדולה מאוד. אני שומרת כשרות, אני צמה ביום כיפור ובתשעה באב, ויש לי חיבור גדול מאוד לבורא עולם. יש לי גם הרבה שירים שאני שרה על החיבור שלי עם הקדוש ברוך הוא".

ג'אויד (גבר): שלום. אני מאוד מתעניין בתרבות ישראלית ויהודית. הבנתי שהסגנון המזרחי והמזרחיות זכו לפופולריות רבה בתחום האמנות והמוזיקה בישראל. איזה מהזמרים הישראלים את אוהבת במיוחד? בבקשה תשתפי איתנו שיר אחד בעברית שאת אוהבת.

"אני מאוד אוהבת כל מיני סגנונות מוזיקליים ומתחברת מאוד לעידן רייכל, שיש לו מוזיקת עולם מדהימה. אוהבת מאוד גם את אריק איינשטיין שעליו גדלתי, וגם על מוזיקה טורקית וקווקזית. אין לי סגנון אחד שאני מגבילה את עצמי אליו, אוהבת הכל. מכל אחד מהאחים שלי שאבתי משהו אחר, כי אחי הגדול שמע מוזיקה ברוסית, אח אחר שמע עופר לוי וזוהר ארגוב, ואחותי אהבה את מייק ברנט. כשהייתי צעירה לא הלכתי להופעות, כי כבר בגיל 14 היו לי הופעות משל עצמי, אבל שמעתי המון רדיו. אבל אם אני צריכה לבחור זמרת אחת כדי להמליץ עליה לתושבי איראן, אני אלך על עפרה חזה ועל השיר "מישהו הולך תמיד איתי".

כיוואן (גבר): מה מקור ההשראה שלך בשירייך?

"החיים, פשוט ככה. יש לי הרבה שירים שנכתבו על החיבור שלי לבורא עולם, על השמחה או הכאב, על העצב ועל כל מה שיש לנו בחיים. כשאני על הבמה ושרה את השירים, בכל פעם זה זורק אותי למקום אחר במחשבות, אבל אני משתדלת להיצמד למקור ולמקום שבו זה נכתב. ב"שמע ישראל" לדוגמה, שזה אחד ההמנונים שלי ושאני שרה אותו בכל מקום בעולם, אני תמיד נזכרת בלינץ' ברמאללה שעליו זה נכתב ומתחברת מחדש לסיפור הזה. אני גם מתעטפת בדגל ישראל כשאני מופיעה בחו"ל ושרה אותו".

מרים (אישה): אני מתה על השירים שלך! האם את פעילה בתחומי תרבות נוספים?

"אני משתתפת בימים אלה בצילומי העונה החדשה של "בית ספר למוזיקה" שתשודר בקרוב בערוץ 2, וזה מאוד מרגש ומשמח אותי לעבוד עם ילדים כי זה חדש לי, ועד לא מזמן הייתי ב"דה וויס". חוץ מזה גם משחק מאוד מעניין אותי, קיבלתי ליד תסריט ואני עדיין לא שלמה איתו במאה אחוז. בעבר גם הלחנתי לעצמי ולזמרים אחרים כמה שירים, אבל לכתוב מילים לשירים עוד לא יצא לי. כשזה יגיע זה יגיע. יש מילים במגירה, אבל עוד לא הגיע זמנן לצאת החוצה".

מוסטפא (גבר): שלום שרית היקרה. אני מת עלייך. אם לא היית זמרת, במה היית מעדיפה לעסוק?

"אני מאוד אוהבת ילדים, אז אני בטוחה שהייתי עובדת איתם. גם למדתי עיצוב שיער ואני מאוד טובה בזה. אבל אני חושבת שהמוזיקה בחרה בי ואני בחרתי בה, כך שזה יותר חזק ממני. זה הייעוד שלי, כבר מגיל שמונה ידעתי שזה מה שאני אעשה בחיים שלי: אשיר ואשמח אנשים".

זוהרה (אישה): האם את מכירה מוזיקה פרסית או זמרים איראנים?

"בוודאי! אני מאוד אוהבת זמרים איראנים, ולאחרונה זכיתי לשמוע כמה שירים נהדרים שלהם. אני גם יודעת לשיר משהו אחד בפרסית, וכשיוצא לי להופיע באירועים עם קהל פרסי אני שרה אותו".

פימאן (גבר): באיזו שפה את מעדיפה לשיר, עברית או ערבית? חשבת פעם לעבוד גם מחוץ לישראל?

"ברור שבעברית! זו שפת האם שלי והשפה שבה אני חיה ופועלת. החיבור לשפה הערבית הגיע עם השנים, כי אני אוהבת לשמוע כל מיני שפות ולאתגר את עצמי ולשיר בשפות אחרות. יצא לי לשתף פעולה כבר עם זמרים בטורקית, בבולגרית וביוונית, וגם הערבית הייתה אתגר בשבילי פעם. ב־1997 יצא לי להגיע לירדן, מאוד התחברו שם לשירה שלי והוצאתי שם אלבום בערבית בלי לדעת את השפה. כתבתי לי את המילים בעברית, וככה אני שרה. ולגבי השאלה השנייה — אני מופיעה המון בארצות־הברית, בפריז, בלונדון, ביוון, במוסקבה ובעוד עשרות מדינות. במזרח עוד לא הייתי אף פעם, אז אני חושבת שזה היעד הבא".

מאצפהאן (אישה): לפני כמעט שנה ראיתי לראשונה אחד מהקליפים שלך בלוויין ואני חולה על הקול שלך. תוכלי לספר לנו על היומיום שלך?

"האמת היא שכל יום אצלי נראה אחרת לגמרי מהיום האחר. אם אין לי תוכניות בבוקר, אז אני מרשה לעצמי לקום בשתיים בצהריים. השעות שלי הפוכות, כי רוב הימים אני רק הולכת לישון בשש בבוקר, ואם אני צריכה לקום בבוקר לצילומים לטלוויזיה מאוד קשה לי. יש ימים שאני נמצאת בחזרות, כמו עכשיו להופעה הגדולה שיש לי בסוכות עם תזמורת צה"ל בפסטיבל ראשון־לציון למוזיקה, ויש ימים של צילומים ויש גם ימים של הקלטות. אבל יש את ימי שישי, שבת והחגים שבהם אני לא עובדת בעד שום הון שבעולם, וזה הזמן שמוקדש למשפחה".

סיאווש (גבר): רק שאלה אחת יש לי, האם תאכלי איתי ארוחת ערב? אני מעוניין להזמינך לארוחה פרסית מפוארת.

"אני לא פוסלת על הסף, אבל בתנאי אחד — שיהיה סיר ענק של גונדי. אבל האמת היא שזו קצת בעיה, כי אני חייבת שהארוחה תהיה כשרה. עקרונית אני מאוד אוהבת אוכל פרסי, כי הוא דומה לאוכל הקווקזי שעליו גדלתי, אז יש מה לדבר. הוא יכול לסמס לי?"

מוחמד (גבר): אני מלחין ומוזיקאי איראני. אני לא יכול להשתמש בשם האמיתי שלי לצערי ואני מקנא בך על חופש הפעולה שלך ובעובדה שאת יכולה לעסוק במוזיקה שלך ללא כל מגבלה במדינה שלך. הייתי כל כך רוצה להלחין עבורך שיר. בתקווה ליום כזה. האם אוכל לשלוח לך לחנים שלי?

"בוודאי, בשמחה. אשלח לך את המייל שלי ואשמח לקבל ממך שיר בתקווה שהוא יתאים לאלבום הבא שלי. אם אני אתחבר ואוהב אותו, אני אקליט אותו".

סינא (גבר): שלום, תוכלי לספר לנו קצת על תהליך העבודה שלך? איך את בוחרת את השירים?

"אני מקבלת למייל שלי במשרד בכל שנה מאות שירים, וכל אחד יכול לשלוח. לפעמים גם בהופעות מביאים לי שקיות עם שירים, או שולחים במיילים ואפילו בהודעות. עד היום עוד לא נכנס שיר כזה לאלבום שלי, אבל זה כי לא הגיע הדבר הנכון. אפשר לקחת לדוגמה את הנרי שהגיע אלינו למשרד והביא לנו את השיר "חגיגה". אבי גואטה, המנהל שלי, נדלק עליו, ביקש ממנו עוד הרבה שירים כאלה, ומאז אנחנו לא מפסיקים לעבוד ביחד. אני שותפה מלאה בכל דבר בתהליך, מבחירת השירים ועד הדפסת האלבום".

מג'יד (גבר): האם השורשים שלך קשורים ליהודי ההרים, או מה שמכונה היהודים הטאטים? האם את מכירה את השפה הטאטית, המדוברת גם בקווקז וגם באיראן?

"הלכתי לשאול את אמא שלי אם אנחנו טאטים, והיא מאוד כעסה עליי ואמרה שאנחנו יהודים. אז התשובה היא: לא, אני יהודייה. אבל אני מדברת קווקזית, שהיא לקוחה מהשפה הפרסית, אז אני יכולה להבין קצת. ההורים שלי עלו מקווקז עם שישה ילדים למגדל־העמק, ואני ילידת הארץ כבר, לכן השירה שלי הייתה במקור בעברית. אבל אני כן שרה קצת בקווקזית, ואולי יום אחד גם אעשה טיול שורשים לשם. בינתיים עוד לא יצא לי".

שהין (אישה): איזה משירייך את אוהבת במיוחד?

"קשה לי לבחור אחד, כי אני באמת אוהבת את כולם. אבל אני יכולה להגיד ש"שמע ישראל" זה ההמנון הכי גדול שלי, ואם היו עושים היום מצעד של כל הלהיטים שלי, הוא היה מגיע למקום הראשון בוודאות".

מוהסן (גבר): חולה על הקול שלך, שרית. יש לך תוכניות לבצע בעתיד גם שיר בפרסית?

"בוודאי, אני לא פוסלת את זה. אשמח מאוד להקליט משהו בפרסית".

סתם אחד (גבר): את לוקה באשליות. האיראנים הקנאים אף פעם לא יאפשרו זאת.

"מי שואל אותם בכלל?"

עלירזא (גבר): ערוצי הלוויין משדרים הרבה קליפים ושירים שלך ושל ריטה. הקול שלך יפהפה. עלה לי רעיון נחמד פתאום, אולי שיתוף פעולה בינך לבין ריטה יכול להיות מעניין? אבל בינינו, את הרבה יותר יפה מריטה.

"תכתבו בבקשה ששרית הסמיקה מעצם ההשוואה, כי ריטה ממש יפהפייה ומדהימה. זו זמרת ענקית שגדלתי עליה, עם קריירה מאוד מפוארת, ואני מאמינה שכשיגיע השיר הנכון והזמן הנכון לשתינו, נעשה את זה בכיף".

אומיד (גבר): במה לדעתך טמון סוד ההצלחה שלך?

"באמונה גדולה, בכישרון ובאהבה למוזיקה. וגם בעבודה קשה ובדבקות במטרה. זה בעיקר. אם יש את כל אלה, ההצלחה מובטחת".

לילא (אישה): שרית היקרה, מה דעתך על אזרחי איראן?

"אני רואה את כל אזרחי העולם שווים בין שווים והייתי מאחלת להם לחיות בחופש גדול יותר, ואני בטוחה שכמו כולם גם הם רוצים לגדל את הילדים שלהם וליהנות מהחיים וממה שיש לחיים להציע. קשה לי לדמיין את החיים שלהם, שהם כלא אחד גדול. דיכוי של היצירתיות, הלבוש שצריך להסתיר, הצנזורה הגדולה, זה קשה מאוד. קראתי קצת על איראן לאחרונה, ואני מכירה את הסיפורים על השנים הטובות שבהן ישראל ואיראן היו החברות הכי טובות, וחבל לי שהכל השתבש בדרך. אני באמת מייחלת שיבוא היום והם יוכלו שוב לחיות בחופשיות".

פרידה (אישה): שרית היקרה, בת כמה את? קראתי שאת פעילה בתחום התרבות מילדות. האם את נשואה? רק רציתי להגיד לך שהשיר שלך "יאללה לך הביתה מוטי" ממש חמוד, אני והבת שלי רוקדות אותו כל הזמן.

"איזה כיף לשמוע! תודה רבה, זה מאוד מרגש אותי! אני בת 37 ולא, אני עדיין לא נשואה".

שהאב (גבר) מהעיר שיראז: אני מאוהב בך, התינשאי לי?

"קודם כל, זה מאוד מחמיא לי, אבל אני נאלצת לסרב. קודם כל צריך להכיר אחד את השנייה, לפתח חברות, ובינתיים אני מתקשה לראות איך זה יקרה. בוא נתחיל בארוחה עם גונדי, נדבר קצת ונראה איך זה מתפתח. ומיותר לציין שאני יהודייה שתתחתן רק עם יהודי, לא? אז צר לי יקירי, זה לא יילך בינינו".