הטל צל ענק

בתקופה הזאת בתקשורת המשודרת, שבה עיתונאים מראיינים עיתונאים אחרים ותוכניות טלוויזיה מוגשות בצמוד לתוכניות טלוויזיה שמספרות על מאחורי הקלעים שלהן — יש לזכור שמעטים מאוד הם המסקרים החשובים עד כדי כך שהם ראויים להיות נושאי סיקור בעצמם. מוטי קירשנבאום, שלפניו היה כאן כמעט כלום ואחריו נותרה ריקנות מחניקה, הוא ללא ספק חריג שכזה.

את סקירת פועלו הרב שמעתם ביומיים האחרונים בכל ערוץ בטלוויזיה — בליווי אותם קטעים קלאסיים, ישיבות המערכת של "ניקוי ראש", הצילום והקריינות מ"יומן" ב־92' על הנהג הממתין לחילוץ על המשאית הטובעת בשיטפונות, המחווה המשותפת עם ירון לונדון לדיקטטור הנאור קים ג'ונג און ולתסרוקתו. בשישי גם אורגן בחופזה בערוץ 10 מרתון קירשנבאום: המסע לרואנדה, לסוואנה של אפריקה, לאנטארקטיקה. קירשנבאום הצטיין במציאת סיפור במקום שבו נדמה שאין כזה, ובהקראת הסיפור: בניואנסים, בטון הדיבור ובקצב שהעניקו למשפט סתמי משמעויות נסתרות שעברו לצופה.

במרתון לא התגלה מדווח מושלם, אבל הוא מצוין, וייחודי, ועכשיו זה לא הזמן לפשפש במגרעות קטנות. והוא לא היה רק מדווח. השקרנים, הרמאים, המושחתים, הקנאים, הטיפשים ללא גבול, תאבי השררה, ובעיקר הצבועים לסוגיהם — כולם יכולים לישון טוב יותר מעכשיו. השומר שתפס אותם בכל פעם וקרא "בולשיט" בקול דורסני, מצמית, או צלף בהם בהערה מגחיכה, ספקנית; מוטי קירשנבאום איננו.

הבית השני של קירשנבאום — ולתקופות הראשון, כמו שסיפר בעצמו ב"כך היה" של ערוץ 1 — היה אולפן רשות השידור. אבל המגרש הביתי שלו בשנים האחרונות היה בערוץ 10. התחושה בערב שבת בערוצים אלה ובמידה מסוימת גם בערוץ 2 הייתה של שבעה ציבורית, המונית, פתוחה לכל. מהסוג ששמור למנהיגים מדור הנפילים. בערוץ 2 שי גולדן ביקש מניצן הורוביץ וממולי שפירא "רגע אחד שמסמל את קירשנבאום". בערוץ 10, מאוחר יותר, זה שוב ניצן הורוביץ, הפעם הוא מנחה תוכנית מחווה לקירשנבאום מהאולפן המוכר, יחד עם נדב אייל, שאתמול — רק אתמול, נהוג לומר — ישב שם עם קירשנבאום עצמו. "עבורנו בערוץ 10 איבדנו את הטוב שבינינו, והוא היה בשיאו", הוא אומר. בערוץ 1 בני עורי מסכם את הכתבה הפותחת את "יומן" במילים רוממיות אופייניות מלאות מודעות וטקט: "מותו הפתאומי של קירשנבאום העצים את כאבם של כל עובדי הערוץ הראשון ורשות השידור, בימים אלה של סיום השידורים". ובכל אולפן, בכל כינוס שבעה כזה, מפליא כל פעם מחדש איך מבחוץ נראה לנו שכישרון אמור לפטור מהבנאליות של מוות.

בחזרה במגרש הביתי, אלון בן־דוד אומר שיש תחושה של יתמות כי קירשנבאום היה למעשה אבא. אבא של עיתונאים, של דוקומנטריסטים ושל תוכניות ליל שבת כמו שבן דוד מנחה. אבל אם לאנשי תקשורת רבים קירשנבאום היה אב, יש אחד שלו היה אח. לירון לונדון. הרגע הזה שבו המסקר הופך להיות מסוקר, בייחוד כשהוא מופיע במהירות המופתית של ימינו, עלול בקלות להידרדר למבוכה, אבל לונדון יכול לו.

תקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, וביום שישי איבדנו רוטוויילר. ירון לונדון, לא רק אתה מרגיש לבד היום. כולנו מרגישים קצת יותר לבד. היומיים האחרונים גם היו מצעד של אנשים שסיפרו איך זכית, קירשנבאום, לפגוש אותם פעם. אז גם אני אספר עכשיו: העברתי ערבים רבים מספור בפגישות איתך. להתראות מוטי קירשנבאום, שש בערב לעולם לא יהיה אותו דבר.