מצטערים, מריל סטריפ
"ריקי והפלאש" היה יכול להיות מושלם לחול המועד, אם הוא לא היה כה בינוני
השאלה המרכזית שעולה מצפייה ב"ריקי והפלאש" היא למה בעצם? למה כל כך הרבה אנשים כישרוניים השקיעו את מרצם בסרט שהוא שיא הבנאליות והבינוניות. לא ש"ריקי והפלאש" כזה נוראי. פשוט מדובר בבזבוז זמן שמתחזה לסרט נחמד ולא מזיק.
בפינה הימנית יש לנו את התסריטאית הצעירה דיאבלו קודי, זוכת האוסקר על "ג'ונו" השנון, ואת ג'ונתן דמי – פעם אחד הבמאים האמריקאים המהוללים שאחראי ליצירות מופת כמו "שתיקת הכבשים". בפינה השמאלית יש את מריל סטריפ, שלא ממש צריך להציג. יחד הם התכנסו כדי לספר לנו על רוקרית מזדקנת (סטריפ) שחוזרת לביתה אחרי שנים של היעדרות ומנסה ליישב את ההדורים עם משפחתה, בעיקר עם בתה האובדנית והכועסת (מיימי גאמר, בתה של סטריפ גם במציאות).
רגע, בעצם רק לפני חצי שנה חזינו בגרסה הגברית של אותו סיפור בערך, "דני קולינס", שם אל פצ'ינו גילם רוקר זקן שמנסה ליישב את ההדורים עם משפחתו וכל הג'אז הזה. אז מקוריות אין כאן, וגם שום טוויסט מעניין. אפילו הסצנות נראות כאילו נשלפו היישר מכל קומדיה משפחתית מתוקה־מרירה שאתם מכירים, למשל ארוחת הערב הבלתי־נסבלת שבה כל בני המשפחה מתכנסים כדי להטיח זה בזה האשמות בחוסר חינניות, או החתונה שמתחילה בנאום מביך ומסתיימת בריקוד סוחף. אוף. קשה להבין איך במאי בסדר הגודל של דמי, שהצליח להמם ולהפתיע בכל סצנה ב"שתיקת הכבשים" או ב"נשואה למאפיה", חתום על מוצר כה חסר אופי.
אולי המוטיבציה של סטריפ לככב בסרט הבינוני הזה נובעת מההזדמנות לשחק מול בתה. אז הבת גאמר בסדר גמור, וגם קווין קליין הוותיק נחמד, ומריל סטריפ היא מריל סטריפ ולובשת עכשיו תחפושת חדשה – של הרוקרית הסמי־פאנקיסטית – אבל נשארת לאורך כל הדרך אותה דיווה מוכרת לעייפה. נו, טוב, קשה להאמין שמישהו יכלול את הסרט בין הופעותיה הגדולה ביותר, או בכלל.
