סיפור אהבה

בני משפחה יקרים, יקרים לי כבני משפחתי שלי, אני משתתף באבלכם, באבלי. כל הומניסט, כל הומוריסט מקצועי יודע שעיקרה של השנינה הוא התזמון, הטיימינג. הנאמר חשוב, אבל קצב האמירה ומקומה ברצף המילים או הפעולות חשובים אף יותר.

לפני שבועות אחדים ציינתי את יום הולדתי ה־75 עם קבוצה קטנה של חברים ומוטי כמובן ביניהם. הוא המבוגר בחבורה. לא הודיתי להם, אלא ליגלגתי על חזותם המשומשת ואמרתי "תראו איך אתם נראים. קחו דוגמה ממני, רענן כמו תפוח ירוק, תתחילו לטפל בעצמכם". כמו תגובה שנכתבה מראש, שלף מוטי באיטיות ובחגיגיות תיאטרלית את המתנה שהביא לי. זה היה מקל הליכה מתקפל באיכות משובחת מאוד. אני במקומו הייתי אומר בלשון תלמודית "קשוט עצמך תחילה", אבל הוא עשה מחווה ללא מילים שהייתה בול פגיעה. איך ידע מה אני עתיד לומר, איך ידע להכין תשובה פסקנית? הוא חזה כפי שחזה הכל צעד או שניים לפני. אבל לא הפעם.

לו יכולתי לדבר איתו בגילוי לב כפי שהיינו מדברים, הייתי אומר לו: המשך ההומורסקה שחיברת ממש על הפנים. חירבנת את הבדיחה. אתה, דווקא אתה, אתה לא רואה שאין פאנץ' ליין? הרי אתה עצמך אמרת לא פעם "אנחנו לא נתבייש להיות פתטיים, אנחנו לא נפרוש בשיא, אותנו יוציאו מהאולפן עם רגליים קדימה מחוברים לאינפוזיה". אז איפה הדוגמה האישית, מוטי? אתה השארת אותי עם מקל הליכה ממתכת אבל הוא לא ייצב אותי. אתה היית משענתי. איבדתי חבר נאמן, יועץ חכם, שותף נדיב, מתנה שמקבל אדם בר מזל רק פעם בחיים, ובלעדיך אני חיגר.

אני חושב שחוקרי תקשורת עוד יעסקו הרבה ביצירתו. גם אני עשיתי את זה פעם, אבל בבתי־הספר לקולנוע יעסקו בו. הסיפור של מוטי לא היה הצילום. בדרך כלל אומרים שעיקרו של סרט הוא התמונה. אצל מוטי לא היה כך, אלא הפירוש שהוא נתן לצילום.

14 שנה ראיתי כל יום את פניו. לפעמים הוא נמאס לי עד מוות, לפעמים נמאסתי לו עד מוות, וכל שנה אהבנו זה את זה יותר וידענו לנחש מה בליבו של הזולת בלי שום צורך לפרש במילים, אז כבר מיעטנו לדבר ואת מעט הדיבורים הפנינו לצעירים. הם צחקו נורא, בעיקר מהאנקדוטות של מוטי ופחות משלי, וגם זה הרגיז אותי, אבל לא מנע ממני לאהוב אותו. אז היה יסוד של קנאה, אני לא אכחיש, אבל גם אהבה גדולה.

וכעת, כפי שאמרתי בראשית דבריי, שחלקם מאולתר, יש לי מקל אבל אין לי מוטי, ובלי מוטי אני אצלע על ירכי עד סוף חיי, במובן המטאפורי כמובן. לא, גם במובן המעשי אני כבר קצת צולע אבל כמובן במובן המטאפורי. אין אדם זוכה לחבר כזה ושותף כזה פעמיים. וגם שותפויות כאלו נידונות לחורבן אחרי כמה שנים. אצלנו משום מה האהבה הלכה והתהדקה.

קטעים מתוך ההספד שנשא בהלוויה