אלפונית

המשפט "דנה נמה, דנה קמה" הוא מיתוס ישראלי. כל מי שלמד עברית בארץ, בעזרת "אלפוני", זוכר את דנה, וגם את רמה ורם, ואפילו דנה אינטרנשיונל אימצה אותו ככותרת לסרט הדוקומנטרי על אודותיה. "אבל מישהו המציא את המשפט המיתולוגי הזה", אומרת הסופרת מיכל שטיינר ("רווקה מבטן ומלידה") כשהיא מובילה אותי במעלה שביל העפר עד לאוהל מונגולי, שבו היא מתגוררת לבדה במושב אמירים.

האישה שהמציאה את דנה היא צביה וילנסקי, סבתה של שטיינר, "שהתחתנה עם כיתה א'. כמורה לעברית היא לקחה את שיטת הלימוד של ה'חדר' והפכה אותה למשהו יותר מודרני ומקומי. קודם לומדים את כל האותיות, אחר כך את הניקודים, ובסוף מרכיבים את המילה כמו בלגו. 'אלפוני' שלה היה ספר הלימוד הרשמי של מדינת ישראל במשך עשרות שנים. כנכדתה הבכורה הייתי מאוד קרובה אליה, בגיל ארבע היא לימדה אותי קרוא וכתוב ובזכותה הלשון הפכה אצלי לצורך בסיסי, כמו לאכול ולשתות ולנשום".

עד לפני 20 שנה האמינה שטיינר (53) שהיא ירשה דברים רבים מסבתה. "כשהתגייסתי לצבא לא חיפשתי תפקיד שקשור לאמנות, שהיא אהבת חיי", היא מדגימה. "ביקשתי לשרת כמורה חיילת מפני שהייתי בטוחה שאני ממשיכה את השושלת של סבתי, סבי ואמי, שעבדו כמורים, ושגם בדי־אן־איי שלי יש גנים של הוראה".

וזה לא נכון?

"סבתי הייתה אישה מאוד פרגמטית וחכמה. כשהגעתי לגיל 33 כרווקה היא אמרה, 'צריך לקנות דירה למיכל'. בחרתי דירה פיצפונת בתל־אביב והספקתי להגיד לה תודה. כמה חודשים לאחר מכן היא נפטרה בגיל 87. היא הייתה מהפולניות של 'חולה, גוססת, אלמנה'. ביום השנה לפטירתה עלינו לבית הקברות בכפר־סבא, חזרנו לבית הוריי, התיישבנו לאכול ופתאום אמא שלי אמרה, 'בנות, אני רוצה לספר לכן משהו'. צחקתי ואמרתי, 'אמא, זה נשמע מאוד רציני'. אמי אמרה: 'זה באמת רציני, אני רוצה לספר לכן שאני מאומצת', ושקט השתרר במטבח".

משפחה נורמלית

אמה, גליה שטיינר־וילנסקי (כיום בת 74), גוללה בפני ארבע בנותיה את האמת שהוסתרה גם ממנה. "תמיד ידעתי שסבתא וסבא שלי ברחו במלחמת העולם השנייה מפולין לרוסיה ושאמא שלי נולדה ברוסיה", מספרת שטיינר, "אבל לא ידעתי שאמי נולדה ארבע שנים לפני שהם פגשו אותה. אמי התייתמה לפני שמלאו לה שנתיים, בדרך פלאית וניסית ניצלה ובמשך שנתיים חיה בבית יתומים בעיר נובוגרודק, כיום בבלארוס. סבי וסבתי עברו בעיר הזאת, כשחזרו מרוסיה לפולין ושמעו על ילדה יהודייה שחיה במנזר. הדחף האמהי גאה בסבתא שלי, שכבר לא יכלה ללדת, והיא הלכה לבקר את היתומה. כשאמרה לנזירות שהיא רוצה לקחת את הילדה הן התנגדו וטענו, 'אולי יום אחד יבוא מישהו ממשפחתה לקחת אותה?' אז סבתי אמרה, 'אני רק אצא איתה לטיול' וחטפה אותה. במשך שנתיים הם נדדו בין מחנות עקורים ובגיל שש, כשאמי הגיעה ארצה, ציפו ממנה להתנהג כמו ילדה רגילה והיא לא יכלה לתפקד כמו כולן מפני שהייתה פוסט־טראומטית".

מתי אמא שלך גילתה את זה?

"היא לא זכרה דבר מהילדות המוקדמת. כשהייתה בת 18 הגיע אורח והוריה אמרו לה, 'גלינקה, זה דוד שלך, האח של האמא האמיתית שלך. אנחנו אימצנו אותך'. אמי סיפרה שסבתי ביקשה ממנה לשמור את זה בסוד והסבירה, 'אנחנו נהיה משפחה נורמלית, בלי משקעים של אימוץ ושואה'. לימים, כשאמא שלי שאלה את סבתי, 'אולי נספר לנכדות?' סבתא מחתה, 'מה, אני כבר מתה?' ביום שבו אמא גילתה לנו שהיא מאומצת כל החשבונות שהיו לי איתה נמחקו".

אילו חשבונות?

"לחיות עם סוד זה כמו לגור בבית שבנוי על בור. לא יודעים שמתחת לבית יש בור, אבל כשהולכים בו שומעים הדים. גדלתי בבית ישראלי נורמלי לחלוטין, אבל תמיד היה איזשהו זרם תחתי שלא ידעתי להסביר אותו. אמא שלי היא אישה חזקה ובלבוסטע והכל, אבל משהו היה חסר. הפסיכולוגית, ששמעה מפי על בדידות וזרות עוד לפני שנודע לי על האימוץ, אמרה שהעצב הזה כנראה עבר אליי בחלב אמי".

במשך עשרות שנים ברחה שטיינר מהכתיבה. "למדתי בבצלאל, עסקתי באיור ובעיצוב גרפי לעיתונות, לספרים ולתעשייה, כל העולם שלי היה ויזואלי ובמקביל, כפמיניסטית שרוצה לקדם חוקים פמיניסטיים, התנדבתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. במשך שבע שנים איישתי את הקו החם וליוויתי את הנפגעות לבתי חולים ולמשטרה. אחרי לימודי הנחיית קבוצות חזרתי למרכז הסיוע כעובדת ובמשך שבע שנים נוספות ריכזתי את תחום החינוך והעלאת המודעות. אין סוף לסיפורי הזוועה ששמעתי. גם כשהעברתי סדנאות בבתי ספר צפו סיפורים קשים בתום ההרצאה והמנהלים היו מטיחים בי בכעס: 'עד שבאת הכל היה בסדר, בגללך התחיל הבלגן'. הכל היה בסדר? אין אישה שלא עוברת הטרדה".

גם את?

"לא עברתי אונס קלאסי, אבל דווקא אחרי שהתעריתי במרכז במרכז הסיוע וכבר ידעתי לזהות את כל הסימנים, חוויתי אירוע מגעיל. מדי בוקר נהגתי לרדת לבית הקפה, לעשות סיבוב ובדרך הביתה אמרתי 'בוקר טוב' למנקה הרחוב. יום אחד הוא נעלם מהנוף, באותה תקופה פיטרו הרבה עובדי ניקיון והצטערתי בשבילו. אחרי כמה שבועות, כשחזרתי מהשוק ועליתי במדרגות מתנשפת, ראיתי אותו עומד מול הדירה שלי ובידו דפדפת. הוא אמר שהוא כותב לעירייה, אוסף חתימות, ושאל אם אסכים לחתום. עניתי, 'בשמחה, ברצון', אבל בהבזק של שנייה חלפה לי בראש השאלה למה יש לו דפדפת ואין לו עט. לא רציתי להכניס אותו לדירת החדר שלי ומצד שני חששתי שאם אשאיר את הדלת פתוחה החתולה תברח. אז איפשרתי לו להיכנס, לקחתי עט מהשידה שבכניסה, חתמתי והוא אמר, 'תודה, גברת'. עניתי, 'בבקשה'. הוא הושיט לי יד ולחצתי אותה. הוא נתן לי נשיקה על הלחי ואני, כדברי ישו, הגשתי לו את הלחי השנייה. אבל אז הוא הצמיד אותי אליו וזה היה כל כך הזוי. הדפתי אותו החוצה, הוא הספיק למלמל סליחה כי הבין שעבר את הגבול. טרקתי את הדלת מאחוריו ונשארתי עם תחושת הבחילה".

ואז?

"להפתעתי התחלתי לשאול את עצמי, 'למה נתת לו לנשק אותך? תראי איך את לבושה' – כל הסימפטומים שמאפיינים נפגעת תקיפה מינית עברו עליי בזעיר אנפין. אחרי דקה אחותי התקשרה וכשסיפרתי לה מה קרה היא העלתה את השאלה הקלאסית – 'למה נתת לו להיכנס?' ובכך הפכה אותי לאשמה. מי יודע לאן זה היה מתגלגל אילו הייתי קצת פחות חזקה מבחינה מנטלית".

למה בעצם מעולם לא התחתנת?

"אני לא שונאת גברים ולא שונאת סקס, להפך, אני מאוד אוהבת גברים והיו לי סיפורי אהבה גדולים. האחרון הסתיים לפני עשר שנים. בנינו בית ביחד, ניסיתי להרות, לא השקענו בזה מאמץ גדול ובסופו של דבר נפרדנו. אמנם לא התחתנו, אבל הפרידה הייתה קשה ומרסקת, כמו להתגרש, ומתוך המשבר נבעה ממני שירה. כשהגעתי לסדנה של אשכול נבו ואורית גידלי הבנתי שיותר לא אוכל לברוח מהכתיבה".

להיות חופשייה

ספרה הראשון, "נשיקה של טבחית", העוסק בחיי הרגש והמקצוע של טבחית צמחונית, יצא לאור ("הוצאת כנרת") לפני חמש שנים. "הספרים שלי מטרימים אותי", היא מודה. "אני כותבת משהו מהתת־מודע ובמוקדם או במאוחר הוא מתרחש בחיי הפרטיים. מיקמתי את הטבחית שלי בהודו למרות שלא ביקרתי בה, כתבתי על סמך תיאורים של חברה שאימתה אותם, כמו שביקשתי מאיילת לטוביץ' לקרוא ולאשר את המתכונים. רק בגיל 50, אחרי שהספר יצא, אזרתי אומץ וטסתי לגואה".

איך היה?

"היוגה הייתה חוויה, אבל ההודים נורא פתוחים ובכל מקום שאלו אותי, 'איך זה שאת מטיילת לבד? אין לך בעל וילדים?' הייתי חייבת להנפיק תשובה ואמרתי, 'אני אוהבת להיות חופשייה'. וזו התשובה האמיתית. זה לא שהייתי אנטי חתונה וילדים, אבל לא הרגשתי שאצטער עם אחיה בלעדיהם. החופש והעצמאות שלי יקרים לי יותר מזוגיות ומשפחה. יש לי שישה אחיינים, אבל אני לא מהדודות הפעילות. גידלתי את שלוש אחיותיי הקטנות וזה הספיק לי. אולי בזקנה אתעצב, כיוון שלא יהיה מי שיטפל בי, אבל לא בשביל זה עושים ילדים".

הטבחית הצמחונית גיבורת הספר נסעה במהלך העלילה לאמירים. "כשכתבתי, עוד לא הייתי באמירים, אבל היישוב היה במודעות שלי, כיוון שהצמחונות שלי הייתה אז בחיתוליה. כשהתחלתי לכתוב את 'רמה קמה' הספר החדש שלי, הגיבורה עלתה לגליל והעלילה שוב הטרימה את המעבר שלי לכאן, שנראה לי כמו פנטזיה מארץ הפינטוזים. בדיעבד אני יודעת שהדרך שלי לאמירים עברה דרך הודו. היא שיחררה בי את הצ'אקרות של נדודים, אומץ, הרפתקנות וחופש. לפני שנתיים וקצת, בפעם הראשונה שחציתי את השער של המושב, אמרתי: 'זה המקום הכי יפה בעולם, אני רוצה לחיות כאן' ואחרי חודש זה קרה".

הידיד שגילה לה את קסם אמירים סיפר לה על בני זוג שרוצים להשכיר את היורט שבנו בראש ההר. "המונח יורט לא היה זר לי, ראיתי מבנה כזה בכליל. היורט שלי משוכלל. זה קומפלקס בקוטר שישה מטרים שמורכב משלושה אוהלים צמודים - סלון, חדר שינה ושירותים - וכיוון שיש בו חשמל תלת־פאזי אני יכולה להפעיל מזגן וקומקום ומכונת כביסה בבת אחת, אבל לא זה מה שקנה אותי".

ממה התלהבת?

"היורט ממוקם בתוך בוסתן שמכיל את שבעת המינים, יש גם סברס ופטל ופקאן וגפן מדהימה, ואפילו קלמנטינות מיכל. בילדותי התרגזתי שקראו לקלמנטינה בשמי, אבל כשטעמתי אותה התחלתי לחייך. אני עובדת בצימרים לצורך פרנסה, סורגת במסרגה אחת – בחורף צעיפים וכובעים מצמר ובקיץ תיקי כותנה – ומוכרת אותם ב'אמירימא', הגלריה המקומית שלנו. לאחרונה העברתי סדנת כתיבה לאנשים בדיור מוגן ונוכחתי שזה התחום שבו אני ממצה את כל הכישורים שלי. אני מקווה לפתוח עוד סדנאות לאוכלוסיות חלשות".

גיבורת "רמה קמה" (בהוצאת Get Books המאפשרת קריאה בסמארטפון, בטאבלט ובקרוב בקינדל) היא פסיכולוגית המתמחה בטראומה מינית, ומפגש עם מטופלת פותח בה פצעים ושדים. שטיינר לא מכחישה את הדמיון. "היה לי חשוב מאוד לכתוב על הטיפול בתקיפה מינית והתחשק לי לעשות מחווה לסבתא שלי, אז קראתי לגיבורה דנה, על שם 'דנה קמה', אבל ככל שהדמות התעצבה, השם דנה לא התאים לה", היא מגלה. "כשעברתי לשם רמה הרגיש לי שהיא מאוד רמה, וזה התאים לבן זוגה, רם. ביחד הם רמים ונישאים".

מעניין לגלות שהשם מיכל אינו מופיע ב"אלפוני". "סבתא לא השתמשה בשמות נכדותיה – מיכל, דורית, רותי ומאיה. במשך שנים חיפשתי את 'אלפוני' בחנויות יד שנייה בתל־אביב ולא מצאתי. אבל כשהגעתי לאמירים, חברה חדשה הביאה לי את 'אלפוני' שהיא קיבלה מחברתה ששמרה אותו מאז כיתה א'. יכול להיות צירוף מקרים גדול מזה?" היא שואלת ועונה: "כן. פתחתי את הספר וראיתי שמי שלמדה מהספר הזה כתבה בכריכה הפנימית, באותיות מרובעות, את שמה – מיכל". ¥