חסמבה חסמבה חסמבה

ברק: מלחמות חיי - אילן כפיר ודני דור - כנרת, זמורה־ביתן - 400 עמודים

ביוגרפיות של אנשי צבא ישראלים יש לרוב מבנה נתון. חייו של הגיבור מתקדמים על ציר הזמן, אבל הדרך מרוצפת בתחנות קבועות - המלחמות - שבכל אחת מהן הוא פוגש את אותן דמויות במערכים משתנים של יריבויות ובריתות. מי שקרא כמה ספרים כאלה, יודע למה לצפות. ריבים בין חיילים הופכים למאבקים בין מפקדי אוגדות שריון, שהופכים למערכות בחירות בין ראשי מפלגות.

המקרה של אהוד ברק דומה, אך גם מעט שונה. הוא שייך לדור צעיר יותר של גנרלים ולא צמח בפלמ"ח, אלא בסיירת מטכ"ל. במוקד סיפור החיים הצבאי לא נמצאות המלחמות, אלא המבצעים המיוחדים. לכן לאירועים המעצבים בקריירה שלו יש אופי אינדיבידואלי יותר, והם קשורים פחות להנהגה של גייסות, ויותר לתעוזה אישית ולנטרול זריז של מכשולים. לנווט בלי מפות בלילה, לפרק מנעולים בעיניים מכוסות, "הכי דומה לסיפורי חסמבה שכל כך אהב לקרוא כילד". כך למשל מתואר מבצע במצרים באמצע שנות ה־60: "אהוד ונחמיה רכנו ליד המטען, כאשר ברקע הופעל לחץ מהחפ"ק, שבו שהה הרמטכ"ל רבין, לחזור גם אם לא ניתן לסיים את המשימה. אהוד התעקש להמשיך לעבוד על הבורג הסרבן, שלבסוף החל להגיב, והוא פירק את המטען. הם סיימו את המשימה לקראת אור ראשון".

תיאורים דומים, בסגנון סרט פעולה, מרכיבים את כל החלק הראשון בביוגרפיה של ברק. אבל מלבד התגברות על מכשולים ניכר כי האתגר העיקרי הניצב בפני גיבור הסיפור בדרך להגשמה עצמית הוא התגברות על היסוסיהם של קצינים בכירים ממנו, המתנגדים למבצעים שהציע. בכך גם מתבטאת הכריזמה והיכולת הפוליטית שלו: בניהול מאבקים מטעם הסיירת כדי להבטיח שהמבצעים שיזם יאושרו. ביטולי מבצעים, או מבצעים שבהם לא השתתף, מתוארים כמשברים הגדולים ביותר בחייו של אהוד ברוג הצעיר. אלה הרגעים היחידים שבהם הוא מאבד את קור רוחו, ואף מטיח דברים קשים במפקדיו - מוטה גור, דדו, רפול ואחרים.

בהתחשב בכך שמדובר באדם מבוגר, הדפוס הזה נראה אינפנטילי ומאצ'ואיסטי. בעיקר כשעל הפרק עומדים חיים של אנשים אמיתיים, ולא סיפורי מקגייוור. הבעיה החמורה יותר היא שדפוס דומה מלווה את ברק גם כרמטכ"ל וכמנהיג. תחנה גורלית שבה הלהיטות לבצע הסתיימה באסון היא מבצע 'שיח אטד' - התוכנית לחיסול סדאם חוסיין שאותה הוביל כרמטכ"ל ב־1992. לדברי המחברים, זו הייתה אמורה להיות "גולת הכותרת בקריירה הביטחונית שלו כרמטכ"ל. אֵם כל המבצעים. קרשנדו אדיר בסיום קונצרט קלאסי, עם עוצמה מרשימה של כלי הנשיפה והתופים, בליווי כל התזמורת, כאשר המנצח על הפודיום במקרה זה הוא אהוד ברק". כידוע, הקונצרט הקלאסי הסתיים באסון צאלים ב', שבמסגרתו נהרגו חמישה חיילים.

באופן דומה נמשכים הדברים גם כשברק מתמנה לשר ולראש ממשלה. ניכר שהאיש מנסה בעיקר להפגין אומץ ויכולת אישית על ידי ביצוע מהלכים מבריקים. כך הוא מצליח לכבוש את ראשות הממשלה, אבל נכשל בהשגת הסכם שלום עם הפלסטינים. בכל פעולה כזו הוא אינו מתנהל כמנהיג, אלא כלוחם קומנדו נועז. זה מגיע לנקודת שיא בפרק המרעיש ביותר בספר: חשיפת הדיונים בנושא התקיפה באיראן, בתקופת כהונתו של ברק כשר הביטחון תחת נתניהו. זאת גם החשיפה שהעניקה לביוגרפיה את עיקר התהודה. כמו בתחנות הקודמות בסיפור, נראה שברק משתוקק לפעולה, כמעט ללא נימוק מלבד האובססיה לבצע. "אף אחד לא שש לפעולה צבאית באיראן. כולם רצו להביא לדחיית המהלך הצבאי", מצוטטת טרונייתו של ברק המתוסכל. המחברים מציינים כי ברק "מתקשה להתגבר על תחושת ההחמצה", ולקורא לא נותר אלא לנשום לרווחה על כך שמבצע חסמבה נבלם הפעם.

כמעט בשום מקום בספר לא מוצגת השקפת עולמו של ברק, או האידיאולוגיה שלו. לא ברור אם יש כזו בכלל. הביוגרפיה מתקדמת בזינוקים ממבצע אחד לשני, עד לשנים האחרונות שבהן הסיפור מתפורר, מאבד כל כיוון ומשמעות. אחרי פרישתו מהעבודה ברק לא מייצג כבר אף אחד - אין לו מפלגה של ממש, ואפילו השריד האחרון לאידיאולוגיה נשמט. מה שנשאר הם מאבקי כוח טהורים. פרשת הרפז והמלחמה נגד הרמטכ"ל אשכנזי מתוארת בפירוט מופרז למדי, שיוצר רושם כמעט קומי, ובהמשך מוצגות בטשטוש מסוים פעולותיו של ברק כ"איש עסקים חובק עולם... רעב להצלחה, לכסף, להכרה בעולם העסקים הבינלאומי".

הביוגרפיה שכתבו אילן כפיר ודני דור מבוססת על שיחות ארוכות עם ברק, שגם מצוטט בספר שוב ושוב. זו ביוגרפיה אוהדת מאוד, שלא פעם עושה הנחות לברק, ובכל זאת היא מרתקת ועשירה בפרטי מידע לא מוכרים. עם זאת, אין בספר כמעט שום תובנה פסיכולוגית או אפיון אישיותי של ברק, מלבד הטענה המוכרת ש"הרגישות לאחרים... אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו". לא ברור מה מוביל את האיש לפעול באופן כזה או אחר - ולא נותר אלא להסיק שהמניע הוא שאפתנות טהורה. "ברק ראה בעצמו מדינאי, ולא פוליטיקאי", נכתב בפרק המסביר את כישלונו לתחזק את ממשלתו קצרת הימים. אבל לפי מה שמצטייר מהספר, ברק אינו מדינאי או מנהיג אלא טכנאי, מפרק מנגנונים חסר עכבות. •